עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/א" (פסקה)

== ט ==

'''המזבחה. ''' המקום המיוחד לזריקת דם הזבחים ולהקטרת חלבי הזבחים נקרא מזבח (אָפפערשטעטטע), ולשון זבח הונח על הקרבנות הנזבחים לשם הב"ה כמ"ש (ס"פ כי תשא), והמתרגמו (אלטאר) שהוא לשון מקום גבוה, אינו לפי כוונת התיבה: 

'''עולה אשה ריח נחוח. ''' היטב אמר בזה בס' מעשי ה' (מאמר ב' פ' כ"ז) מה שנאמר בקרבנות ריח ניחח לה', לא לספר מעלת הקרבנות בא כ"א מעשה האיש ומחשבותיו, כי המביא קרבן לא יחשוב שבקרבנו לבד נתכפר עונו, אבל יעלה בדעתו שקרבנו אינו כ"א ריח ניחח אל מה שהוא עתיד לעשות, ואם איננו מתקן מעשיו נאמר עליו: למה לי רוב זבחיכם, והושאל אליו ית' לשון ריח ניחח, כי כאשר הריח הטוב הבא מרחוק עד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן יהיה הקרבן לפני ה' כמבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב לעשות מכאן והלאה, ונקרא ריח כי על כל דבר נרגש אל המרגיש טרם בוא אליו יושאל לו בלשונינו לשון ריח כבאיוב מרחוק יריח מלחמה שפי, ירגיש, ואמר א"כ כל המביא קרבן יתן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו ית' עד שמקרבן זה יריח ה' מעשיו הטובים שיעשה מהיום, עכ"ד. ולתת תבלין לדבריו הנעימים יש לי לבאר שאר תיבות המאמר ג"כ על כוונה זו, והוא, עולה, להתעלות ולהתרומם במעלה ובחשיבות המעשים והמדות, הפך הירידה למדרגה התחתונה במעשים ומדות הפחתיות ובזוייות (ערהאבען זיין) כענין ואת עלית על כולנה, כי המעשים הטובים הם נעלים ומרומם לחשיבותם. אשה, להשאר אמיץ וחזק על משמרת עבודת ה' (שטאנדהאפט, אויסדויערנד, אונפערענדערליך אים ענטשלוס דער גוטען טהאטען) מענין זכרו זאת והתאוששו (ישעיהו מ״ו:ח׳) דתרגומו ואתקפו, והוא ההתחזקות בדעות ישרות ובמעשים נכונים לבלי השתנות אל הפוכם בכל המון התאוות הזמניות המתרגשות לבא אל תוך חדרי לב האדם. ריח ניחוח, שירצו לה' מעשיו הטובים ודרכיו הישרים אשר יבחר לעשות מהיום והלאה, כי המע"ט מכונים בשם ריח, ריח לו כלבנון, ואמרו רז"ל ריח עולה, ריח תפלה, ריח מעשים, ומזה וירח את ריח בגדיו, עמש"ש. ובוירח ה' את ריח הניחח העירותי כוונה אחרת קרובה לזה. וליתר ביאור ארחיב קצת הדברים והוא: ריח נחוח: השפלת הרוח והכנעתו (ניעדערגעדריקטעס געמיטה, ווילליגע הינגעבונג), ריח כמו רוח, דומה לשרש איל ואול על החוזק והכח, ואתנהו ביד אילגוים (יחזקאל ל״א:י״א) תרגומו תקיף עממיא, ובריא אולם (תהילים ע״ג:ד׳) שפי' כחם וחזקם, והמ"ם כנוי לרבים, (ע"ש ר"ש ב"מ) ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) הכתיב בוי"ו והקרי ביו"ד צרוי', וכן כהקיר ביר מימיה, דלפי הכתיב בור בוי"ו חלומה והקרי ביו"ד חרוקה. כן ריח עם רוח, כי גם שם ריח, שהונח על הקטור הרוחני העולה מן המריחים הוא משם רוח; כי כל פעולת הריח תחלתו אמצעותו וסופו הוא ע"י הרוח, הרוח האוירי שבתוך חלולי (פארען) המריח ידחה הקטור הרוחני חוצה לו, ואז יתפשט הלאה ע"י הרוח ויגיע אל החוש והוא מקבלו ע"י נשיבת רוח (איינאטהמען) ולזה ייוחס הריח גם אל המים, מריח מים יפריח (איוב י״ד:ט׳) והוא ע"ש רוח האוירי שבתוך המים כפי המוסכם אצל המחקרים הטבעי'ם שהוא מקובץ מחלקים דקים מלאים נקבים חלולים חלולים (פאָרען) אשר בתוכם ירגיעו חלקי אויר והמים להם חומה סביב, והאיד (דונסט) העולה מן המים והימים שהוא לח ביותר מסבת התפשטות חלקי האויר אשר במים, הוא סבה להפריח ולהצמיח את האילנות אשר סמוך למים, וטעם ריח מים (וואססעראויסדינסטונג) וכן התיחסות ענין ריח אל האש, כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳) הוא ע"ש רוח האוירי אשר תמיד סביב לאש, כי אין האש יוקדת רק במקום שיש אויר, שבהעדר האויר האש יכבה, וטעם בהריחו אש, כאשר ינשב וינפח האש בו בפתיל הנעורת (ווען דאם פייער דאראן אנהויכט), ואין מלת בהריחו מוסב על הפתיל כאשר יחשבו המפרשים רק על האש, וכ"ד המתרגם שתרגם דארח ביה נורא. וכבר מצאנו שישמש המקרא פעל ריח ע"ש הרוח (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה' שפירש"י ימלא אותו רוח יראת ה' ודומה בזה שם ריח לשם טעם, אשר יורה על בחינה גשמית ממשית, כמו וחיך אוכל יטעם, ועל בחינה שכלית כמו טעמו וראו כי טוב ה', ככה שם ריח יורה על התפשטות קיטור הגשמי ועל התפשטות חפץ ורצון הפנימי, וכבר מצאנו התחלפות וי"ו של שם רוח ביו"ד, והורדתי בריחים כולם (ישעיהו מ״ג:י״ד) שפי' בספינות לפי שהולכים ברוח כמ"ש ר"ש ב"מ. וכן בס' הבהיר פי' ריח כמו רוח, דאיתא התם: לריח נחוח: הרוח יורד ומתאחד בצורות הקדושות ומתקרב ע"י הקרבן והיינו דאקרי קרבן, ע"כ. ניחוח, שרשו כוח ויורה על השפלה וירידה, כאשר יניח ידו (פ' בשלח) הפך כאשר ירים ידו. וכ"ד רבותינו באמרם (זבחים מ"ו) לשם נחת רוח כלומר לשם השפלת הרוח והכנעתו. נחת כמו ונחת זרועו יראה (ישעיה למ"ד) ר"ל השפלת זרועו והורדתו (ע"ש רש"י ור"ש ב"מ), מפני שמי נחת הוא (מלאכי ב׳:ה׳) שהוא לשון הכנעה (כברש"י ברכות די"ב), וכפל החי"ת בנחוח להורות על חוזק ההשפלה והכנעה. ושם רוח יורה בכ"ק על הכח הגדול שבנפש האדם שבו חושב מחשבות כמ"ש רנ"ו כי נטועים בנפש האדם כחות והפוכי כחות, ואלה הכחות שוקטים נחים בנפש, לא ימושו ממקומם ואינם מתפשטים בלב כלל כל זמן שאין הרוח נושב בהם, הדמה בדעתך שהאדם יושב ואינו חושב מחשבות כלל, לא ירגיש שום כח מכחות נפשו, לא אהבה ולא שנאה לא רחמים ולא אכזריות, עד שיתעורר אחד מהם על ידי הרוח, על דרך משל שהחל לחשוב ברוב עשרו ברוחב לבבו יתפשט רוחו בכח הגאוה שבו וירויחנה עד שתמשול בלב ועבר עליו רוח הגאוה ותמלא הנפש כולה מחשבות גאוה, וכן באיזה כח שיתלבש הרוח ויוציאהו ממסגרותיו וירחיבנה וכמ"ש ועבר עליו רוח קנאה ולא יכול עוד להתאפק, וקנא את אשתו, כי כשהרוח יגביה עצמו ועולה על הלב יבא לידי המעשה, וכן בכל דבר ודבר לטוב ולרע; ומדת שפל רוח הוא שרוחו שפלה בקרבו ואינו מגביה עצמו, לפי שמשפיל רוחו ומכניעו למטה ואינו מניחו לעלות על הלב, וכשמתלבש בכח ידוע שאינו נכון כפי דרך חכמת התורה, משפילו למטה וכובש אותו במקומו, וזו מעלה נפלאה, כי בהיות הרוח נשפל ולא יעלה כ"א ברצון האדם, יוכל לקיים כל המצות ולהשתמר מעון, וזהו תכונת הצדיק הגמור, רוחו שפל בקרבו ודעתו וחכמתו מושלים על רוחו, מעירים אותו לעת הנכון כפי התורה והחכמה ויצוהו להתלבש במדה ידועה, ולהעלותה לפעול בה פעולה של חכמת התורה, וכל מי שאינו שליט ברוחו ומניחו להגביה עצמו כפי שרירותו, כמעט יעבור על קלות וחמורות. אבל המושל ברוחו ושולט עליו להשפילו עד שלא יעלה כ"א ברצון הלב בחכמה ודעת, יוכל לקיים הכל ותעלנה בידו תורה ומע"ט, והכנעת הרוח והשפלתו הוא העיקר בכל הקרבנות, כדאיתא במכדרשב"י (פנחס ר"מ) זבחי אלהים רוח נשברה וגומר האי קרא אוקמוה דרעותא דקב"ה לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה ובני נשא לא ידעי מאי קאמרי והכי שמענא דכד אתי בר נש לאסתאבא בחובוי, אמשיך עליה רוחא מסטרא דמסאבא ואתגאי על בר נש ושליט עליה לכל רעותיה וההוא סטרא מסאבא אתגבר בחיליה ואתתקיף ושליט עליה לרעותיה אתי בר נש ושליט עליה לאתדכאה מדכאין ליה, בזמנא דהוה בי מקדשא קיים אקריב קרבניה כל כפרה דיליה תליא עליה עד דאתחרט ותבר לההוא רוח מגו גאותא דיליה ומאיך ליה ודא הוא תבירו דההוא דרגא דמסאבא וכד אתבר ההוא רוחא מסאבא וקריב קרבניה דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות ואי לא אתבר ההוא רוח לאו קרבניה כלום ולכלבי אתמסר דהא קרבנא דא לאו דקב"ה אלא דכלבי ובגין כך זבחי אלהים כדקא יאות הוא רוח נשברה דיתבר ההוא רוח מסאבא ולא ישלוט; וכ"ז כללה התורה בלשון ריח ניחוח בכל הקרבנות, והוא הנחת רוח שאמרו רבותינו, ונראה ברור שהבינו שם ריח כמו רוח, אמנם מדשינה המקרא רוח בריח, למדונו שבא להורות על תנאי הרביעי שהזבח נזבח על שמו והוא לשם ריח, לאפוקי אברים שצלאן והעלן, ורש"י פי' נחת רוח זה כלשון נחת רוח עשיתי לבעלי, לכן פי' נחת הוא לפני הקב"ה שאמר ונעשה רצונו. (ואונקלס שתרגם דמתקבל ברעוא נוטה ג"כ קצת לזה אלא דהו"ל לתרגם דתתקבל), ואינני מבין דכוונה זו כבר נכללה בתנאי הששי שהוא להשם, גם יש לפי' הגשמה יתירה אשר אנו מצווים להרחיקה לבלי תכלית: