עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/יד" (פסקה)

== יד ==

'''עין בעין נראה. ''' המדקדקים אומרים כי בא נראה במקום נראית; לדבריהם העיקר חסר, כי לא ידענו למי הי' נראה, גם חלילה חלילה שיהי' האל נראה עין בעין. ופי' רשד"ל מלת נראה היא לשון עבר לנסתר והוא פעל סתמי, ומלות "עומד עליהם" חוזרות גם אל "אתה ה' ", גם אל "ועננך", והטעם הנה ראו כל בשר יחדיו כי אתה ה' עומד עליהם (להגן בעדם ולהצילם מכל נזק), וגם עננך עומד עליהם, וכ"ז נראה עין בעין; ומה שלא נכתב נראה אותך ה', הוא דוגמת מה שכתוב מדוע ראיתי המה חתים נסוגים אחור, ואין כתוב מדוע ראיתי אותם, והטעם כי בשניהם חסרה מלת כי, ראיתי כי המה חתים, נראה כי אתה ה', וזה אמנם לכוונה גדולה, שאם הי' כתוב נראה אותך ה' הי' במשמע שראוהו בראיית העין ממש, אבל עכשו משמע לא שראו אותו אלא שראו שהוא עומד עליהם, ראו בעיניהם שהוא מגן בעדם בלי שיראו אותו: 

'''ועננך עומד עליהם. ''' ת"א ועננך מטיל עלויהון, וכתיב"ע מטיל עליוהון שלא יהנזקון משרבא ומטרא, יראה שפי' מלת עומד לשני פנים, הא' ענין התפשטות (אויסגעדעהנט), שהי' הענן מתוח על המחנה להיות עליהם כצל, והב' עמידת העזר (ביישטאנד), שע"י מכסה הענן היו נצולים משרב ושמש ומזרם מטר, כי לשון עמידה אינו באמת כ"א התפשטות הדבר להיות זקוף הקומה למעלה (געשטרעקט), ולזה ישמש ג"כ על התפשטות הדבר והרחבתו במרחב זמני, כמו למען יעמדו ימים רבים, והארץ לעולם עומדת, ויורה כאן לשון עמידה ג"כ על התפשטות והתרחבות הענן מרחב מקומי להיות מכסה על כל המחנה (אויסדעהנונג), וכן ישמש עמידת העזר (דניאל י"ב) העומד על בני עמך להפוך בזכותם, ובקהלת חכמתי עמדה לי, והוא להשיג דברים נכבדים, (ובתהלים ק"ט) יעמוד לימין אביון, לעמוד על נפשם. והוא להצילם מכל צרה, ושתי הכוונות האלה כללו המתרגמים במלות עומד עליהם, כלומר מתוח עליהם להיות כצל להצילם משרב וזרם (צום ביישטאנד אויסגעדעהנט). - ודע ששם ענן בענין זה אף שרגילים לפתרו (וואָלקע) שהוא שם לקטור דק העולה מן הארץ שיש בו לחלוחית, כמו בענני ענן על הארץ, אינו כן באמת, למ"ש רבותינו מתועליות עמוד הענן שהגבי' כל הנמוך והשפיל הגבוה הכה נחשים ועקרבים מכבד ומרביץ לפניהם, ובמכדרשב"י (ויקהל ר"ג) ההוא עננא דכתיב וענן ה' עליהם יומם ועננך עומד עליהם האי איהו עננא דנהיר וזהיר וכל נהורין אתחזין גו ההוא עננא, ואין זה פעולת ענן הטבעי, ובאמת הוראה העיקרית של שם ענן הוא כסוי ועטוף (דעקקען, היללען) כמ"ש בעלי הלשון, והביאו מלשון ערבי ראי' לדבריהם והוא הנכון. ולזה הונח על אחיזת עינים שם מעונן, ע"ש כסוים והעלמם, ומזה הושאל על הקטורים (וואָלקען) שם ענן, ע"ש שהם כמו מכסה על ראשינו, וזהו שקראו רז"ל את ענני הכבוד בשם סכות (כר"ע במכילתא פ' בא), ויבא סכותה אין סכות אלא ענני הכבוד שנאמר וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם כי על כל כבוד חופה ותהי' לצל יומם, ותרגום על ענן יומם (ישעי' ד') ענן יקר יהא מטיל עלוהי ביממא, בצל שדי יתלונן (תהלים צ"א) תרגומו בצל ענני יקרא דשדי יבית, ישית חשך סתרו סביבותיו סכתו (תהלים י"ח) תרגומו ואשרי שכינתי' בערפלא ואתחזי בעננא יקרי היך מטללתא, וכאמרם (חגיגה י"ב) מלך אל חי רם ונשא חושך ענן וערפל מקיפין אותו, ושפיר פי' הגר"א (בחבקוק ג'), ונוגה כאור תהי' קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, היינו עמוד אש ענן ושכינה שהיו מהלכין לפני ישראל במדבר, ונוגה הוא עמוד האש, כי נוגה הוא אור החוזר, ואור הלילה הוא ג"כ אור החוזר, וז"ש ונוגה כאור תהי' ר"ל כאור המאיר ביום תהי', קרנים מידו לו הוא עמוד הענן שהוא זהירה עלאה והוא אור החוזר מאור השכינה, וזהו מידו לו (עמ"ש בוארא בנשאתי את ידי), ושם חביון עוזו הוא שכינת כבוד אל המתלבשת בתוך עמוד הענן, כמ"ש וירד ה' בענן, כי בענן אראה, וכן ה' אמר לשכון בערפל, וכמ"ש במדרש שהקב"ה נתן סוסו וכיסו לאליהו ולבושו למשה, עכ"ד. מכל זה מבואר שעיקר הוראת ענן הכבוד הוא ענן המכסה והעטיפה (פערהיללונג) ששכינת כבוד אל מתלבשת בו, ולזה אמר כאן במכילתא שענן הכבוד הי' מקיפין את מחנה ישראל מכל צד, א"כ הי' על המחנה כעין סוכה, ואמרו בת"כ בסכות הושבתי את בנ"י הם ענני כבוד: 

'''רחום וחנון. ''' שמות אלה שהם מורים על התפעליות, לא שיתפעל הוא ית' וישתנה ממדה אל מדה. אבל מכנים לו שמות אלה מצד התפעלות הברואים המקבלים השנוי מכח גזירת ה' ומעשיו, כלומר הפעולה אשר יבא מן המרחם על המרוחם שהוא נמשך באמת מצד המיית החמלה והרחמנות והוא התפעליות גמורה אצלו, אבל ממנו ית' יבא כל זה מצד חסדיו לא להתפעלות חלילה, כי באדם שמות רחום וחנון באמת אינם באים רק מצד חלישות נפשו והמיית טבעו, שהוא נחלש בצער זולתו וכואב בראותו עמל חברו, כי מטבעו להיות הומה וכואב כשרואה באבדן איש שהוא בצלמו ודמותו, כי כל המקריים והחליים שבזה האיש אפשר שיגיעו אל עצמו ואל בשרו, לכן מטבעו לרחם על מחלתו אף שאינו בא מצד הצדק והיושר שראוי לרחם ולחונן ע"ז המעונה, רק בא אליו מצד טבעו, משא"כ מדתו ית' המרוחק מכל מיני התפעליות לא נקרא רחום וחנון רק מצד שיוצאים ממנו עניני רחמים וחנינה, כשם חסיד ועניו שמתואר בהם האדם שאינם מצד ידיעתו עניני החסידות והענוות, ככה שם רחום וחנון אצלו ית' אינם מצד התפעליותו בהם חלילה. כ"א מצד הפעולות היוצאות ממנו בדרך סבות אמצעיות, אם רוחניות מלאכיות אם אמצעיים מעשים טבעיים, שגזרה חכמתו ית' ע"ז האדם להגיעו סבות שנמשכות מהן הרחמים והחנינה עליו, כלומר להביא עליו טובות שכדמותן אינן באות מאדם לאדם רק מצד הרחמים והחנינה, אבל מצדו ית' אין כל הטובות האלה באות על האדם מצד התפעליות הרחמים והחנינה חלילה כ"א מצד הצדק והיושר הנמשכות ממנו תמיד, דומה לתאר עניו שאין בנפשו שום הרגשה והתפעליות על זאת, כי בהרגישו ממנה איננו עניו באמת, כ"א מצד פעולות ענוה הנעשים ממנו הוא נקרא ענו. (את זה למדתי מדברי הרמב"ם במורה ומדברי החבר בכוזרי, אלא שהוצרכתי להוסיף דברים, כי הם קצרו מאד כדרך הראשונים). תדע ששמות אלה אינם בבחינת עצמותו ית' כ"א מבחינת מקבלם, כי אם היו שמות תוארים אליו ית', הי' ראוי לומר מרחם וחונן, אבל אמר רחום חנון בלשון פעול, בזה בא ללמדנו שהנחתם לבד מבחינת המקבלים, שמדת הצדק והיושר יוצא ממנו ית' על המקבל אותם להיותו מרוחם ומחונן, כשאר שמות שאינם נקראים ע"ש תחלתן כי אם על שם סופן ותכליתן, כמו וטחני קמח (ישעי' ל"ז), אפיתי לחם (שם מ"ד), אף שבאמת נטחן החטה ונאפה העיסה, אבל על שם סופן ותכליתן נקראו כן, ככה מדת הצדק והיושר שהוא אמיתות שמותם לפי מה שהם אצלו יתברך נקראו על שם סופן ותכליתן להיותם פועלים הרחמים והחנינה במקבלים. ויתכן דלכוונה זו קדם תמיד לפני שמות אלה שם אל, שהוא לשון כח, וטעם אל רחום וחנון, הוא יתברך בעל הכח האמתי להשפיע כל אותן האמצעים והסבות הפרטיות הבאות על האדם לטובתו רחום וחנון רצה לומר מרוחם ומחונן. ודעת המפרשים נטוי' לכאן ולכאן באיכות חשבון הי"ג מדות (ערב"ח ורי"א). והרמב"ן כתב, חנון ורחום ארך אפים הם באל עליון, לכן לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך, כי הוא עצם פעול למדות ההם. ודבריו אלה הסתומים נודעים ליודעי חן. והרי"א כתב כי מדת רחום בו יתברך מורה בפרטות על הטובות שעושה עם העובר בהיותו ברחם האם בהתהוותו וגדולו שם, ומדת חנון נאמר בו יתברך על ההשכלה והדעת אשר יחונן לאדם אחרי בריאותו, ולפי שאלו המדות אינם כפי המקבלים, כי אינם עדיין ראוים לשכר, לכן בא בלשון פעול, כאלו יורה שהם ממנו ית'. ולא ידעתי כוונתו כי באמת כל שאינו לפי המקבלים ראוי להקרא פועל, וכל שהוא לערך המקבלים ראוי להקרא פעול, כנתינת הצדקה לעני וכתשלומי שכר שכיר. והנה למ"ש, יהיה תרגום. רחום וחנון, (ערבארמענסשפענדער, גנאדעשפענדער), ואם תתרגמו (בארמהערציג, גנאדיג), אתה מייחס התפעליות אל עצם כבודו ית', וזה לא יתכן: