עריכת הדף "אלשיך/בראשית/כד" (פסקה)

== כא ==

'''והאיש משתאה כו'. ''' הנה במה שכתבנו יבא על נכון. כי בא הכתוב לתת טוב טעם ודעת מה היה לו ומה הגיע אליו לבלתי שום הנזם על אפה והצמידים על ידיה מאז ראה נסיונו עלה כהוגן באומרה אליו וגם לגמליך אשאב כ"א היה כמחריש כי הנה היה מקום לחשוב אולי היה מפקפק בנסיון. אולי לא ישרה בעיניו. לז"א לא כן הוא כ"א אדרבה והאיש משתאה לה משתוקק אליה ומה שהוא מחריש ומתעצל מתת לה הוא לדעת וכו'. והוא כי אמר בלבו הנה מהנסיון ידעתי כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני אך עדין אפשר יגמור הדבר ולא ע"י בדרכי זה רק עד בא זולתי מאת אדוני גדולים ובני חורין להוליכה אליו. וז"א מחריש בטעם זק"ף גדו"ל כמרים קול ומתמיה על הדבר ומשיב ואו' כי הטעם שהוא מחריש. עם שהוא משתאה הוא לדעת ההצליח ה' דרכו כלומר הדרך שלו על ידו בדרכו זה עתה אם לא תבא כ"א ע"י זולתו. וז"א אם לא. ולכן בראותו אשר כלו הגמלים לשתות לגמרי. והי' ע"י שאיבה אחת כמדובר אז נחה דעתו באו' הלא גם בלי נס זה. כ"א שהתחיל להשקותם ותלאה כי נערה קטנה היא. ואגמור אני להשקות עשרה גמלים היה מתקיים הנסיון בצד מה. כי הלא כבר השיבה גם לגמליך אשקה כשאלתי. אך הוא ית' כ"כ החשיב את אליעזר שרצה שיתקיימו כל דבריו לגמרי גם בפועל ההשקאה. שעל ידה לבדה יכלו לשתות כל הי' גמלים אז אמר אחר שכ"כ החשיבני הוא ית'. גם יחשבני להצליחני שיגמ' ע"י ולא יגעלו בי ויעשה ע"י זולתי. וגם בראות כי כלו לשתות ע"י שאיבה א' הורה כי ממהר האלהים לעשות הדבר ומכ"ש שלא יאחר עד העשות אח"כ ע"י זולתו וזהו ויהי כאשר כלו הגמלים וגו' וישם הנזם וגו'. והראיה כי האמין לנסיון. ולא היה מחריש כ"א על הסבה הנזכר כי הלא וישם הנזם וגו' ואח"כ ויאמר בת מי את כי אלו לא היה לבו שלם בהאמנת הנסיון לא היה נותן נזם וצמידים עד ישאל בת מי היא. ויתאמת לו כי ממשפחת אברהם הוא: או יאמר והאיש משתאה לה וגו' קרוב אל הדרך הקודם. והוא כי הנה מעת ראותו מענה לשון הנערה כאשר שאל מאתו ית' הודע אליו כי זאת האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוניו והיה משתאה לה אך מה שהיה מחריש מלתת הנזם והצמידים ולשאול לה בת מי היא הלא הוא לדעת ההצליח ה' וגו'. והוא כי שאל מאתו יתברך יעשה הוא עצמו את שאלתו באומרו ה' אלהי וגו' הקרה נא וגו' ובראותו תשובת רבקה אליו על נכון עדין היה מסתפק אם החשיבו ה' ויעש הדבר ע"י עצמו או ע"י א' ממלאכיו. וז"א לדעת ההצליח ה' דרכו שהוא ה' בעצמו אם לא אלא ע"י מלאך. אך ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות שהוא כמאמרנו שע"י שאיבה כלו לשתות שהיה נס ופלא. אז הכיר כי מה' יצא הדבר כי אלו היה ע"י מלאך שנשתלח לשים בפי רבקה הדברים האלה לא היה המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך שאיבה ח' להשביע עשרה גמלים כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ומה גם כי מציאות הברכה איננה כי אם ממנו יתברך ומזה הבין כי כל הנסיון היה ע"י יתב' אז נחרץ ויקח האיש נזם וגו': 

'''ובמרדש ''' ארז"ל {{ממ|ב"ר פ' ס'}} אבן טובה היה בה ומשקלה בקע ושני צמידים כנגד שתי לוחות. עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות, ע"כ. וראוי לשים לב מי הכריחם לכל זה. והיכן הוזכרה אבן יקרה. ולמה דרשו רמז הצמידים ומשקלם ולא רמז הנזם ואבן יקרה ומשקלה וגם מה ענין הרמז הלז אצל סבלונות רבקה. אך הוקשה להם כי איך הנושא עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. אשר היה כמלך גדול משלח סבלונות בעד בנו יחידי. בקע משקל זהב שהוא דורון של דלות. ע"כ פירשו על אבן שבה ולא על חנם רק לרמז דבר עשה אברהם כי נביא הוא. ויהיה כי אין ספק כי לפי הנמשך מהפעולה אם טוב ואם רע תהיה הצלחת הפעולה. וע"כ למה שמנישואי רבקה עם יצחק היה עתיד לצאת עשו לעולם. וגם שלעומתו יעקב הלא גם יתעתדו בניו כי יעשו עגל בחורב וישתחוו לו. ובכלל הדבר הזה הלא תמנע הצלחת הזווג. ע"כ אברהם אשר נגלו אליו הדברים העתידים כאשר ידע מה שעתיד להיות בשכם כמשז"ל {{ממ|שם פ' ל"ט}} שהלך עד מקום שכם להתפלל על מכירת יוסף. ויתר צרות ונטה אהלו בין בית אל ובין העי להתפלל על דבר עכן וכו' כי לא נעלם ממנו הדברים האמורים. ע"כ מה עשה. שלח סבלונות יהיו בהן מזכרת תקון הדברים הרעים. המננדים אל הצלחת הפעולה. והוא כי אם יבא עשו הנה לעמתו אבן יקרה כי הנה הזווג הלז משם רועה אבן ישראל. ומה מתקו מליהם באומרם אבן ולא אמרו מרגלית טובה כדרכם לרמוז אל אבן ישראל ואם מיעקב יצאו חוטאים בעגל הלא לעומת זה משקל בקע שהוא כופר נפשם אשר יביאו בקע לגולגולת לכפר על עון העגל. ואחר רמז סילוק הנגוד רמז הדברים העוזרים הם לוחות הברית. וי' הדברות. בשני הצמידים ומשקלם: 

'''ויקח האיש וגו'. ''' מהראוי יאמר וישם נזם זהב באפה וב' צמידים בידיה. אמנם יתכן בשום לב אל מאמר אליעזר אליהם באומרו ואשאל אותה בת מי את ותאמר בת בתואל וגו' ואשים הנזם. שאומר שלא שם הנזם על אפה עד אומר שהיתה בת בתואל והנה היה בהיפך. אך אפשר כי בבטחו בנסיון מיד ויקח האיש נזם זהב לתתו לה ושני צמידים. אך למה שהיתה בו אבן יקרה שדמיה מרובים. חזר ועכב בידו עד ישאל בת מי את לדעת אם מבית אבי אברהם היא אך הצמידים שלא היו שוים הרבה מיד נתן על ידיה. וזהו ויקח האיש נזם זהב שתהי' בידו מוכנת אך לא נתן מיד כ"א ב' צמידים על ידיה עד ששאל בת מי את וידע כי מבית אחי אדוניו היא אז שם הנזם על אפה והיא מאמרו אליהם ואשאל וגו' ואשים וגו': 

'''או ''' אפשר כי בתחלה ויקח האיש נזם זהב שהוא לתלות באפה וב' צמידים בזרועה כדרך הצמידים אך אח"כ חזר וחש מפני הרואים שיראהו ממשמש בפניה ונוקב נחירה. ומשים הצמידים בזרועה ויחשדוהו ויתקבצו עליו המון עם והיה לבוז. ע"כ מה עשה הנזם והצמידים הכל נתן על ידיה ולא הנזם באף ולא הצמידים בזרועה. וזהו ויקח האיש נזם וגו' ושני צמידים על ידיה. ובזה יובן ענין לבן הלא יקשה באו' ולרבקה אח ושמו לבן וירץ וגו' כי אחר שרץ אל העין איך אח"כ ראה את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו הנשאר' בבית. ושמע את דברי אחותו שאומר וכשמע וגו'. ועוד כי מתחלה נאמר וירץ ואח"כ ויבא אל האיש שיורה על ביאה לאטו בלי ריצה וגם או' לאמר כי לא יצדק בו לאמר לזולת. ועוד היתכן כי עד שלא רץ לא ראה את הנזם ואת הצמידים ולא שמע מה שדבר אליה האיש שאומר אחרי כן ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו': 

'''אמנם ''' הנה בבא רבקה ותגד לבית אמה כי אמה תקבל דבריה יותר מאחיה ואביה ולא יחשדוה שהתנית אהבים וקבלה אתנן ותאמר כדברים האלה בכ"ף הדמיון כי בהגיעה לא אמרה רק הנה נזם וצמידים נתן לי איש אחד על שהשקיתי אותו ואת גמליו. ולא סיפרה הנס ושאלתו על ייחוסה ואשר הודה לה' שהנחהו בית אחי אדוניו. אז לבש קנאה באומרו היתכן כי על מעט מים נתן לה כל זה. אך אין זה כי אם חשק בה. או זמה עשה. והראיה כי לא הגידה רק לבית אמה ולא לאביה ולאחיה ואין זה כ"א מפני היראה על דבר בלתי טהור. וזהו ותגד לבית אמה כדברים האלה מיד נתלהב לבן וירץ. וכוונת ריצתו היתה ללכת אל האיש. בין אם ימצאהו מיד החוצה. בין על העין לריב עמו. וזהו החוצה אל העין. אך מיד אחרי החילו לרוץ עודנו בחצר החצונה. נתן אל לבו לשוב וראה אולי אין רע. וירא והנה הנזם והצמידים אינן במקומם הנזם באפה והצמידים סביב זרועה כדרך הנחתן רק הנזם והצמידים על הידים. אמר בלבו אין זה כ"א דרך צניעות. וזהו ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים ע"י אחותו. עוד ב' והוא וכשמעו את דברי רבקה אחותו אשר שמע דבריה כדי לאמר לאיש דברים לפי מה שדבר הוא אליה אם טוב ורע. וזהו וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר שהוא כדי לאמר הוא לאיש כי שמע ממנה כה דבר אלי האיש שהוא הגמיאני נא מעט מים מכדך כי אין בזה דברי עגבים כי אם אדרבה שמחזיק טובה למהנה ממנו ומרבה שכרו. וגם מאומרו היש בית אביך מקום וגו'. יש הוראת צניעות כי לא היה רודף ללון בביתה כי חשק בה כי הלא שאל היש מקום. שמורה שאם תאמר שאין מקום ימנע מלכת אחריה. ומזה למד לאמר לו בא ברוך ה' וגו'. למען ירבה לו מתת לפי הערך. אז נחה דעתו וביטל מרוצתו ויבא לאטו. וזהו ויבא אל האיש וגו' ויאמר וגו': 

'''ושיעור ''' הענין כי בחשבו כי רעה בלב איש זה רץ בחפזון אליו ובדעתו לדבר לו סרה. אך בראות את הנזם והצמידים ע"י אחותו הכיר כי לא היה רע המעשה. שע"כ לא שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה סביב זרועה. וע"כ נס ממרוצתו. וזה כוון בשנותו את טעמו מאו' וירץ לאומרו ויבא. ותחת אשר כיון לדבר לו סרה נתן אל לבו לשמוע דברי אחותו אשר דבר אליה האיש. כדי לאמר הוא אליו על פי הדברים ההם. וז"א וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר וע"כ ויאמר בא ברוך ה' וגו'. כי אחר שעל גמיאת מים נתן נזם וצמידים. מה יעשה על הכניע אותו בדברי חבה וכבוד וע"כ ויאמר וגו'. ומ"ש להם ואשים את הנזם על אפה אמר כך להורות להם בטחונו בנסיון כי מיד החשיבה כאשת יצחק וקישטה לו ועם כל זה לא אמר באפה אלא על אפה לומר שלא שת אותו בנקב האף כמנהג. כ"א על אפה שאינו דרך ארץ לנקוב אף נערה כמוה לשים הנזם ומה גם במקום רואים. פן יחשד כי אמר כי היא תשימנו באפה. ובראותו כי לא עשתה. לקחו ונתנו בידים עם הצמידים. ונחזור אל הענין: