עריכת הדף "שער המלך/חמץ ומצה/א" (פסקה)

== ו ==

'''אין חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו'.'''  הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז"ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז"ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש"י ז"ל בפרק ג"ה דצ"ט ד"ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע"ג דאיכא כזית בכא"פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ"ח ז"ל בא"ח סימן תמ"ב שהקשו עליו מפ' אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא"פ דאורייתא א"ל אין א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא"פ אי בעיניה דקא שריף כו' הרי דאע"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ"ש רש"י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ"ש רש"י ז"ל דברוב היתר בטל מן התורה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש"י ז"ל לא כ"כ אלא אליבא דרבא ור"י דס"ל דטעם כעיקר דרבנן וקי"ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר וכ"כ הרשב"א בחי' משם הרמב"ן ז"ל ליישב לדעת רש"י סוגיא דפ' א"ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ' א"ע לאביי הוא דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא יע"ש וא"כ הא דפריך בפ' א"ע א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא"פ אפי' ע"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא"פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל"ק שכבר כתבו התוס' ז"ל בפרק ג' מינין ד"ה בכזית דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא"כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע"ש אמנם לרב דימי דס"ל דבכא"פ עצמו דאורייתא ק"ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו' ולא משני לי' דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי' תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו' וא"כ דרב דימי ה"נ ס"ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע"ג דהך קושייא דאביי לר"י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור"י הא ס"ל בפרק בתרא דע"ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר"י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י"ל דאביי לאו לר"י קפריך אלא לפום שיטתיה דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע"כ הא דר"י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני' דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו' ואי קשיא לך אכתי לר"י דס"ל דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן א"כ מה יענה למתני' דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר"י אפי' איכא כבא"פ לאו דאורייתא הא ודאי י"ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ"ך והפר"ח ז"ל דלא ק"ל אלא מכותח הבבלי ולא ק"ל ממתני' דהמקפה וא"כ למאי דקי"ל כרבא ור"י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי' בדאיכא כבא"פ הוא דפטרי כנ"ל ודוק:<br>'''  ודעת '''  רבינו חיים ז"ל כתבו הרא"ש בפרק ג"ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב' כבא"פ והיינו דקאמר ר"י כל שטעמו וממשו כו' ולוקין עליו וזהו כבא"פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא"פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע"ש והקשה הרב בני שמואל ז"ל מההוא דאמרינן בפ' א"ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פכו' ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא"פ ופרש"י שכשאכל כדי א"פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב' זיתים או ד' כו' ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי' דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר"ח ז"ל דלפ"ז נפיק דגם לדעת ר"ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול"נ דגם ר"ח ס"ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי' דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי' התם מאי כזית דאיכא כבא"פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק' כיון דאיכא כבא"פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי' א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא"פ וכיון שכן אפי' על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל ליה פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא"פ ר"ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא"פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע"ש:<br>'''  ולעין '''  הקורא יש לדקדק עליו דא"כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' ביותר מכדי א"פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה"ט דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר"ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ"ל דכל דאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ"ש לדעת ר"ח אף ע"ג דס"ל דכל דאיכא כזית בכדי א"פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר"ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:<br>'''  האמנם '''  אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר"ח דס"ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא"פ ניתן ליאמר תי' זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק"ל לרש"י משום דאיכא למימר דס"ל לר"ח דשכר המדי אין בתערובת כבא"פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא"פ אכן לדעת ר"ת דס"ל דאפי' דליכא כזית בא"פ דאורייתא לא יתכן תי' זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע"ג דנימא דליכא כבא"פ אפי"ה לדעת ר"ת מחייב אלא דאכתי ק' אף לדעת ר"ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א"פכדאמרי' בגמ' תלתא שערי כו' אפי"ה פטרי רבנן אף ע"ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש"י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א"פכמ"ש הרב לקמן אכן לדעת ר"ח דאפי' על כזית מן התערובת חייב ק' ולכן מחוורא דמילתא כתי' הרב בני שמואל ז"ל ועוד א"ל שדעת ר"ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי' חכמי ספרד שכתב מרן הכ"מ ז"ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא"ש כמ"ש בב"י דפלוגתא דר"א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע"י טיבול אין בו כבא"פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא"פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר"א לא אמרי' בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי' הסוגי' כמ"ש הפ"ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי משרף קשריף פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש"ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא"פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא"פ של טיבול מש"ה פטור ור"א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי' בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר"א מודה:<br>'''  הן '''  אמת דלפי' זה ק"ט מדאמרי' התם כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר"א אפי' כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר"א לפי דעת הטור ואפי"ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ"מ נתקשה בזה ותי' דטעמו מדאמרי' בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו' הא מני רבנן ור"י דאמר כר"ע ומפרש הרמב"ן דה"ק דר"י דאמר כר"ע וליה לא ס"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא"פ את"ד יע"ש והן דברים תמוהים שהרי לר"א דס"ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ"ל וא"כ לו יהי דקי"ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר"א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס' מ"ק יע"ש:<br>'''  ואולם '''  הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ' דלר"א היתר מצטרף לאיסור מריבויי' דכל היינו למאי דהוה ס"ד דהא דקאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו' חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ"ע היא ומש"ה פריך כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס"ד השתא ס"ל דלר"א אפי' על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי' דרך טיבול דטפי מסת' לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר"י כר"ע ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא"פ בעיניה דבכל התו' כולה קי"ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי' כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ"ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו' מרן דהא דמשמע בגמ' דלר"א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס"ד דכזית בכא"פ ע"י תערובת דרבנן והילכך עכ"ל דר"א כי קא מיחייב אפי' אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא"פ דאורייתא אית לן למי' שפיר דפלוגתא דר"א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו"ק:<br>'''  עוד '''  הקשה הרפ"ח לדעת ר"ח דהיכי אמרינן בא"ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי' ללקות וכתב די"ל דס"ל לר"ח כסברת הראב"ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי' לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק"ו כו' יע"ש:<br>'''  ודבריו '''  תמוהים דאי ס"ל לר"ח כדעת הראב"ד אם כן היכי כתב הרא"ש בפ' ג"ה אתירוץ ר"ח וז"ל אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור כו' כשההיתר כ"כ רבה על האיסור כו' ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע"ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי"ה לא לקי מטעמא שכתב הראב"ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע"ש:<br>'''  ולדעת '''  הראב"ד דס"ל דאפי' לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק"ל טוב' מהא דפריך אביי בפ' א"ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו' ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו' והשתא ק' דהיכי ס"ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק"ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק"ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק' מהא דפריך התם א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו' והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי"ה שפיר קאמר ר"י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי' איסורא דאוריי' ליכא ומש"ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר"י ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי' בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע"כ כי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא' וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר"י דוקא בעיניה אבל ע"י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב"ד בפ"ה מה' נזירות נראה דס"ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר"י וכ"כ הר"ב בני שמואל ז"ל בה' תערובות יעוין שם ועיין בפי' המשנה להר"ש ז"ל במס' טבול יום דק"ן ע"ד: ואפשר לומר לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק"ו אפי' איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק"ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק"ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק"ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה"ה בפ"ב מה' מ"א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע"ש כנ"ל:<br>'''  ודע '''  שמדברי הראב"ד מבואר דס"ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר"ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס' דפרק ג"ה ד"ה לא נצרכה שכתבו משום הר"י מאורלינאש דלר"מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס"ל דבמ"מ מזהירין דאל"כ בפשיטות היל"ל דאין לוקין משום דילפינן במ"מ:<br>'''  ומיהו '''  יש לדחות דס"ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר"ש ודוק ועיין בספר גו"ה בכללי ה"א ובשיורי כנה"ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ"מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב"א ז"ל הללו:<br>'''  האמנם '''  מדברי הר"ן פ' ג"ה שכתב וז"ל אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק"ו כו' אין מזהירין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס"ל דבמ"מ מזהירין הפך דעת הראב"ד ז"ל ושוב מצאתי להרב מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ז שהוכיח כן מדברי הר"ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ"ש בהדיא בפ"ק דנדרים ד"ד עלה דההיא דאמרי' למ"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע"ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר"ן דבמ"מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ"מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ"מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח' הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי' כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע"ג דג"ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא"ה ז"ל בס' ב"ה דף ק"ב ותי' משם רבו דס"ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי' לכלים חדשים יע"ש מיהו ר"ע דיליף מגעולי גוים וס"ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ"ל ודוק:<br>'''  ולדעת '''  הר"י מאורלינאש ז"ל שכתבו התוס' בפרק ג"ה דלר"ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש הר"ן נראה דקשה מהא דפריך בפ' א"ע ורבנן לילף מג"ג ומשני ג"ג חידוש הוא כו' והשתא קשה דאמאי לא משני דמש"ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו' דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל"ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:<br>'''  שוב '''  ראיתי להתוס' פ' בתרא דע"ז דס"ז ד"ה אידך שהקשה לר"ש דס"ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג"ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו' והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל"ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש"א בס' לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי' הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ"ש רש"י בפי' החומש וז"ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו' יע"ש ודוק:<br>'''  וראיתי '''  בספר לשון למודים למור"י הרב הי"ו בהל' פסח סימן קע"ז שהקשה על דברי התוס' דפר' ג"ה שהקשו לשיטת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א"ע בברייתא דב' קופות כו' ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר כו' ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב' קופות מיירי במין במינו וק"ט דאמאי לא ק"ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי' דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס"ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע"ש שהניחו בצ"ע:<br>'''  ולדידי '''  חזי לי דה"ט דל"ק להו מב' קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ"ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב' קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וכתבו שם דאע"ג דב' קדרות נפישי חולין אפ"ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו"ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע"ש ואם כן משום הכי ל"ק להו מב' קדרות משום דבלא"ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע"ג דבפ' א"ע לא גרסי' גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי"ה עכ"ל דבפ' א"ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ' ג' מינין אמנם מההיא דב' קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק"ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:<br>'''  עוד '''  ראיתי שהק' על דברי התו' דפ' א"ע דמ"ד ד"ה אלא מ"ש וז"ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר"ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס"ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א"כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש"י ז"ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר"א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:<br>'''  ולדידי '''  לק"מ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל כמ"ש הטור ז"ל סימן תמ"ב והרז"ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק"מ שהרי התוספות בנזיר דל"ו ע"ב ד"ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי' שם דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו' שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו' ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ"כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר"ש ז"ל בפי' המשנה מס' טבול יום דק"ן ע"ש ומהתימה על מו"ה הי"ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס' הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:<br>'''  ועוד '''  נראה לומר דהתוס' דפ' א"ע ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע"ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי' הכי לא לקי משום דילפינן לה מק"ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע ומש"ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש הרי"ף ז"ל:<br>'''  עוד '''  כתבו התוס' ז"ל בד"ה הנזכר וז"ל ועוד דבנזיר פ"ג מינין גרסינן גבי ב' קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו' וה"פ א"ה אמאי פליגי רבנן כו' בשלמא לדידי פליגי רבנן כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו' וכן גבי ב' קופות ומדוכות א"ש לאביי יע"ש עכ"ל. והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל ק"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע"ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי' רש"י שפי' שם בפרק ג' מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס' ז"ל שם ע"ש אכן לדברי התוס' דהכא דלא ס"ל לחלק בהכי קשה עכ"ל:<br>'''  והנה '''  מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ' כי שם באר"ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב' קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק"ט ומה שתי' הרב ז"ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר"ע מנזיר נראה דק' לפי תי' דא"כ כי מוקי לאביי לההיא דב' קופות בדנפישי חולין עכ"ל דאתי כרבנן דר"א ופליגי סתמא דמקפה ודב' קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר"ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב' קופות כר"ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב' קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ"ג מינין שכתבו כן וא"כ משמע ודאי דלר"א דוקא גבי חמץ ס"ל דאפי' כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי' לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br>'''  ושוב '''  ראיתי להר"ש ז"ל בפירוש המשנה מס' טבול יום שהקשה לפרש"י שפיר' דמתני' דמקפה מיירי במעורבין וז"ל מיהו ק' דגבי קופות גרסי' בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו' ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי"ה מצטרפת לאביי ולפי ר"ת שפי' שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו' עכ"ל ואם כן מעתה אין כאן קושי' כלל דלהתוספ' ז"ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי' רש"י וכתבו כפי' ר"ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב"ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו' דפרק שלשה מינין ד"ה ב' קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש"י ז"ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי' ר"ת ורש"י ז"ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר"ב ח"ה ז"ל דברי הר"ש ז"ל הללו:<br>'''  כתב '''  הפר"ח ז"ל דמסתברא דאפי' דאיכא כזית בכא"פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפ' ג"ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב"ד ור"ח כפי מ"ש הרא"ש ז"ל אוקמוה בדאיכא כבא"פ ואם כן עכ"ל דאפילו בדאיכא כבא"פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל"כ כיון דמתני' דחלה מיירי בדאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא הוה ל"ל שיוצא י"ח ובשלמא לדעת ר"ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י"ח בכזית כו' אבל להראב"ד דעכ"פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני' דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר"י במין בשא"מ זולת ר"ת למה נקט ר"י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי' בממשו גרידא לוקין את"ד ז"ל:<br>'''  והנה '''  מה שהביא ראיה ממתני' דחלה דכפי מ"ש הרב עצמו בסי' תנ"ג סק"ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע"ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע"ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו' הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא"נ דלא קי"ל בהא כירוש' יע"ש נראה דלא"נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע"ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע"ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל' דס"ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא"פ אע"ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע"ג דלא קי"ל כהירושל' היינו במאי דס"ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ' כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני' דחלה מיירי אפי' דליכא כבא"פ ומטעמא גרידא כמ"ש ה"ה בפ"ו מה' אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי' קמא שכתב בסי' תנ"ה דקי"ל כהירושלמי ומ"מ לא הי"ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס' דפ' הקומץ דכ"ג ע"ב נר' דס"ל כא"נ שכתב הרב שכתבו וז"ל אלא למ"ד בתר מבטל כו' יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי' בפ' תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו' וצ"ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ"ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו' מתני' היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי' דהקומץ פליגא אמתני' האמנם נר' ודאי שכונתם לומ' דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני' בדרוב' דגן וכדאוקימנא לההי' דמצה מתובל' והשתא ק' דא"כ אמאי קתני מתני' אם יש בה טעם דגן אפי' דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס"ל דלא קי"ל כהירוש' משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי' לקו' דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש"ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה"נ דיוצא בה וכמתני' דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס' חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי' כן וז"ל פי' הר"מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע"פ שאין בו טעם יוצא בה י"ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו' אלא משמע ודאי דס"ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ"ג דחלה דגרסי' התם א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמו דגן אף ע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי' ע"כ הרי בהדיא דאע"פ שרובא דגן אפי"ה בעי טעם דגן ואפי' ר"ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי' ר"ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי' רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש' פליג אהדדי וגם מדברי התוס' משמע דס"ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו"ק:<br>'''  גם '''  מ"ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי' מימרת ר"י במין בשא"מ נראה דליתא שהרי לדעת ר"ת נמי שפי' במין בשא"מ ומ"ש וזו כזית בכא"פ ר"ל שיהא בתערובת כבא"פ ואז חייב אפי' אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש"ה בעי' טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא"פ ה"נ אפי' ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ"ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר"ת ובהכי אין צורך למ"ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי"ה כתב דאם יש בו כבא"פ חייבי' עליו דההיא מימרא דר"י מיפרשה כפי' ר"ת דמיירי במין במינו ואע"פ שבי"ד סי' צ"ח העתיק כפי' ר"ת דפי' במין בשא"מ ליה לא ס"ל הכי ועם מ"ש אין צורך לזה דאפי' יפרש הטור כפי' ר"ת שכתב בי"ד דמיירי במין בשא"מ לא ק' ממימרת ר"י דמש"ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ"ש בא"ח דבכותח אם יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ"ש מרן הב"י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ"ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע"ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי' שהזכיר בי"ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא"פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר"ב בני שמואל ז"ל ובדוחק י"ל דמ"ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס"ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב"י וכ"כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:<br>'''  גם '''  מ"ש עוד במ"ש הטור בסי' תנ"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח ולא הצריך כבא"פ וכמ"ש מרן הב"י ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ"ש ה"ה ז"ל כדי ליישב דעת הרמב"ם יע"ש:<br>'''  ואחר '''  המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ' לדעת הרמב"ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה' המינים לא יתכן תי' זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ"ש בירושלמי וזה פשוט ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל והרשב"א דס"ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע"כ צ"ל דס"ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ"כ הרפ"ח ומדברי הרשב"א ז"ל בתשו' כתבו מרן הב"י י"ד סי' קל"ד נראה דס"ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה' בעלמא שכתב וז"ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי' וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה (פי' כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ"ט כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל"כ מאי ראיה מייתי מד' מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ"ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ"ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל"כ היכי פריך בגמרא אי כבא"פ מ"ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש"ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ' מטעמא שכתב הרשב"א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב"א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ"ע כעת:<br>'''  מעתה '''  הבא נבא לבאר דברי רבינו ז"ל שנתחבטו בו הראשונים ז"ל כי הנה ה"ה ז"ל כתב דרבינו ז"ל פסק כרבנן ומ"ש דאם אכל כזית בכא"פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי' ע"י טיבול יש בה כבא"פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר"ב לח"מ ז"ל דא"כ איך פסק בפ"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו' ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ' אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר"א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את"ד ז"ל:<br>'''  ונלע"ד '''  דס"ל לרבינו דרבנן אף ע"ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל"כ ר"י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר"א דריש כל אפי' למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ"כ התוספות בד"ה בענין חמץ דלר"י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי' למי' דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע"ג דבעלמא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי"ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ"ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת"ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי' למי' דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע"כ צ"ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א היינו משום דהוה ס"ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו"ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:<br>'''  ומורינו '''  הרב ז"ל בס' מ"ק תי' בשם י"מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע"ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א ה"ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר"א דאלו רבנן הכי הו"ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת"ל כי עירובו מנין ת"ל כל והרב הנז' דחה תי' מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר"א א"ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו' נימא דס"ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע"ש ואי מהא נר' דאפשר לישב דרך הי"מ באופן אחר דמשו"ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה"מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי' הוא דפריך כמאן כר"א אבל לפי האמת ל"ק דאפי' כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו"ה הי"ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר"א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע"כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא"ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי"ל דלא ענש אא"כ הזהיר ולר"א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי' לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי' לכללין דהשו' הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ"כ הר"ב ח"ה ע"ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:<br>'''  והפר"ח '''  כתב שנראה לו עיקר דעת ה"ה דרבינו פסק כרבנן וס"ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא"פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא"פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי' כזית בכא"פ ע"י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ"ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר"א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא"פ ור"א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ' הא דאמרינן בגמ' ולר"א נימא כל לרבות את הנשי' כי כל לרבות עירובו וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו' ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר"א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א"ש מה שפסק רבינו בהלכות א"מ משו' דלמסקנא אתיא כרבנן את"ד ז"ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא"כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא"פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר"א ואילו רבי' ז"ל פסק דעל כבא"פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ"ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה"נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו' הש"ס א"ה חמץ בפסח נמי ותי' אה"נ ורבינו ז"ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא"פיע"ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי' למימר דקרא אתא לכזית בכא"פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא"פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ"ש הפר"ח ז"ל ומש"ה דרשי ליה לכזית בכא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:<br>'''  ונלע"ד '''  לישב דרך הרב ז"ל על פי מ"ש הר"ן ז"ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז"ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד"א ענוש כרת כ"ש נתחמצה מאליו ל"ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א וכך הם דברי הרז"ה ע"כ והקשה עליו הרב ח"ה ז"ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי' דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ע"כ ליכא למימ' דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור' דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק' ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי' מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו' ומאי קו' הא ע"כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ"ש הר"ן ז"ל ומכח זה כתב הרב ז"ל שדעת התוספ' דהא דילפינן בבריית' נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה"פ דבריי' מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד"א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו' יע"ש:<br>'''  ולע"ד '''