עריכת הדף "שדי חמד/כללים/כ/טז" (פסקה)

==ד==

ד') בדבר שיש מחלוקת וקימא לן כהמיקל אם רשאי אדם להחמיר הנה בשם ספר פתח עינים לבבא מציעא ד' ל' כתב (במשק ביתי) דכל מקום אשר החומרא ההיא הויא טיבותא וזריזות אלא דאין צורך לזה אזי המחמיר תבא עליו ברכה אבל בדבר דלית ביה סרך מצוה כלל נקרא הדיוט ובספרו יעיר אזן במערכת הפ"ה אות י"ג כתב כלשון זה ואנכי איש צעיר נראה לי דכל דאיכא פלוגתא והלכה כמיקל אם החומרא ההיא זריזות וזהירות גם לסברת המיקל אזי אמרינן המחמיר תבא עליו ברכה אבל כשהחומרא לדעת המיקל אין בה זריזות וטיבותא אז נאמר. כל הפטור וכו' נקרא הדיוט כמו שכתבתי בשער יוסף סי' ח' ועל פי הדברים האלה כתב הרב פתח הדביר בסי' קמ"ו אות ד' דף קס"א ע"א למה שנשאל בצורבא מרבנן שמחמיר ועומד כל זמן קריאת התורה ותולה עמידתו בדבר אחר ולא משום פרישות דאין בזה משום כל הפטור וכו' דאף דקבלנו הוראות מרן והוא פסק שאין צריך לעמוד מכל מקום כיון דאיכא כמה מרבוואתא דמצרכי לעמוד לית לן בה כמו שכתב מרן חיד"א בספרו שער יוסף ד' כ"ה ע"ב דהיכא דאיכא פלוגתא אף דאיפסיקא הלכתא כחד מנייהו אם בדבר ההוא יש גם להחולק איזו טיבותא וזריזות וסרך מצוה המחמיר תבא עליו ברכה ולא אמרו כל הפטור אלא במילתא פסיקתא כההיא דאם התחילו אין מפסיקין דלא שמעינן לשום תנא דמחמיר עכ"ל ואם כן בעמידה בשעת קריאת התורה אף דנפסקה ההלכה שאין צריך לעמוד מכל מקום גם הסוברים כן מודו שכן ראוי ונכון וכו' עי"ש באריכות. והרב פרי מגדים באשל אברהם סי' ל"ב סק"ח שציין שם כתב העושה להחמיר שיש איזה ספק או צורך קצת אין נקרא הדיוט אף דהלכה לקולא כיון שיש פלוגתא לא הוי הדיוט עכ"ל גם בחלק משבצות בסי' תע"ב סק"י כתב מיהו כל שרוצה להחמיר כחד דעה אף דהלכה כאידך אין נקרא הדיוט:

'''גם''' רבין חסידא בספר מנחה טהורה ד' חן ע"ב כתב מדנפשיה לחלק בהכי והוא ששם אחר שהראה שהראשונים בכמה מקומות הזכירו הא דהירושלמי דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט תמה על זה דמש"ס דילן בברכות ד' ג"ן ע"ב מוכח בהיפך דאמרינן התם דהנהו תרי תלמידי חד עביד כבית שמאי (דאמרי מי ששכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך) ואשכח ארנקי וכיון דהלכה כבית הלל דאמרי יברך במקום שנזכר אם כן הוי פטור מן הדבר ועושה ואם כן מוכח דש"ס דילן לית ליה כהא דירושלמי ומלבד שאינו נקרא הדיוט אדרבא הנה שכרו אתו דאשכח ארנקי וארנקי יוכיח דשפיר עביד ואין לומר דשאני ההיא דגם בית הלל מודים שאם רוצה להחמיר לחזור למקומו לברך שפיר דמי אלא שלא הטריחוהו על זה וכדכתב הרר"י דאכתי קשה מאי שנא התם דכי לא אטרחוהו רבנן ועביד מקבל שכר ומאי שנא בהתחיל לאכול דלא אטרחוהו רבנן להפסיק אם הפסיק נקרא הדיוט אלא מוכח דש"ס דילן לא סבירא ליה כהירושלמי והתפלא על הרב יד אהרן בחלק א"ח סי' י"ז שכתב דודאי ש"ס דילן לא פליג אהא דירושלמי דמלבד דאין שום גילוי בש"ס דילן דפליג אלא אדרבא מוכח הכי ממתניתין דאמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי וכו' ומלבד שדחה ראיתו דשאני התם דעבר על דברי בית הלל בכונה וכדכתב ר"י בהדיא וז"ל אף על פי שאומרים בית הלל מטין וקורין מודו דאין לו להטות במתכוין אלא שאם היה מוטה יכול לקרות וכו' (אמר המחבר לפי הנראה לא ראה הרב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה המובא להלן בס"ק י"א בד"ה ודברי הרב מוהרשד"ם וכו' שהוא הכניס עצמו בסכנה וכו' ואם כן אין מזה ראיה למחמיר ואינו מכניס עצמו לסכנה וכמו שכתב הרב מוהרשד"ם שהבאתי שם ועיין לקמן בס"ק י"א בד"ה וממה שתמה) ועוד הרי מעובדא הנ"ל מוכח להדיא דש"ס דילן פליג על הירושלמי ונתעצם בהוכחה זו ויש להעיר על הרב שהיה לו לבאר שהוכחתו זו אינה אלא להפוסקים כהרמב"ם במחלוקת זו כבית הלל ולדידהו הוי פטור מן הדבר דאילו לדעת בעל הלכות גדולות ומקצת גאונים ועוד כמה פוסקים שסוברים שבמחלוקת זו הלכה כבית שמאי ומיסתייעים מהאי עובדא עיין בדברי הרא"ש ורבינו יונה ובדברי מרן הבית יוסף בסי' קפ"ד משם בארה הפוסקים כבית שמאי והפוסקים כבית, הלל ואם כן חקירתו תפול רק להפוסקים בזה כבית הלל כבעלמא שמדבריהם הוא שיכול להכריח לכאורה דש"ס דילן לית ליה להא דירושלמי ואף לפי שיטה זו לא יוכל להכריח כן לדעת הרמב"ם עצמו שהרי מצינו לו בפירוש המשנה בפרק שלישי דמסכת סוטה שהביא הירושלמי הזה משמע שסובר שאין תלמוד דידן חולק בזה ורק להעומדים בסברתו לפסוק בזה כבית הלל הוא דיש לומר (לפי הסלקא דעתין של הרב) דש"ס דילן חולק על הירושלמי בזה:

'''אחר''' כל אלה הדברים כתב (במנחה טהורה) ואפשר ליישב דעתייהו דרבנן קדישי דסברי דש"ס דילן לא פליג אהא דכל הפטור מהדבר וכו' דלא קשיא מההיא דארנקי דהתם שאני דכיון דעל כל פנים איכא פלוגתא הגם דלא קימא לן כבית שמאי הבא להחמיר תבא עליו ברכה וגם בית הלל לא אמרו אלא דלא מטרחינן ליה אבל, בהא דאין מפסיקין לא מצינו לשום תנא דמחמיר משום הכי נקרא הדיוט עכ"ל והרבה יש להתיישב בדב"ק דלפי הנראה בפלוגתא דבית שמאי. במקום בית הלל אינו פשוט לומר כן ותלי לכאורה במאי דאיפליגו אמוראי בפרק קמא ד' י"א ע"א בעשה כבית שמאי מר אמר עשה ומר אמר לא עשה כלום ומר אמר חייב מיתה עי"ש (ועיין לקמן בס"ק י"א בד"ה עוד ראיתי שם וכו' מה שכתבתי בזה):

'''ועוד''' יש להעיר על הרב שקבע חקירתו על פי עובדא דהנהו תרי תלמידי וכו' דלא ידעינן מאן נינהו וטפי הוה ליה לאקשויי מעובדא דרבה בר בר חנא (דרב גובריה ופקיע שמיה) דאכל ואישתלי ולא בריך ואמר לבני שיירתיה אנשאי יונה דדהבא אזל ובריך ואשכח יונה דדהבא עי"ש על כל פנים למדנו מדברי הרב שדעתו מסכמת שבדבר שיש מחלוקת ולדעת המיקל נמי אי אחמיר שפיר דמי אלא דאמר דלא צריך בכל כי האי לא נקרא הדיוט ורשאי להחמיר וכן הביא חילוק זה הרב מקנה אברהם בסי' קנ"ד (בד"ה וראיתי) ועיין בדברי שלחן ערוך הרב שהבאתי לקמן בס"ק ט':

'''גם''' במה שכתב לדחות דברי הרב יד אהרן דשאני בההיא דר' טרפון שעשה בכוונה וכו' יש להעיר שלא זכר שר מדברי הרב מוהרשד"ם בחלק יו"ד סי' קב"ץ על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה והבאתי תורף דב"ק לקמן בס"ק י"א ומדבריו יש ללמוד כדעת הרב דגם כבית שמאי במקום בית הלל יכול להחמיר (רק שלא יכניס עצמו לידי סכנה) אם אין לחוש שיקבעו הלכה עי"ש:

'''עתה''' ראיתי כתוב בקונטריסי בענין זה בזה הלשון כתב הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' ל"ב סק"ח שאם עושה משום ספק דפלוגתא אף דההלכה לקולא לא הוי הדיוט עי"ש אך הרב קרית חנה ב[[קרית חנה/ב|סי' ב']] והובא גם בשבות יעקב [[שבות יעקב/ב/מד|ח"ב סי' מ"ד]] כתב דהיכא דסוגיין דעלמא כמאן דמיקל אסור להחמיר וכמו שכתב הרב טורי זהב ב[[ט"ז/אורח חיים/תקנא#י|סי' תקנ"א ס"ק יו"ד]] והמעיין בדברי הרב טורי זהב יראה שלא אמר בדרך כלל שכל מקום דסוגיין להקל אסור להחמיר אלא היכא דלפי ההלכה אין נכון להחמיר כדברי החולקים ועיין בפרי מגדים באשל אברהם סי' תע"ב סק"ו והרבנים בס' מנחה טהורה ד' ח"ן ופתח הדביר בסי' קמ"ו אות ג' כתבו בכלל זה ובפתח הדביר באר מה שנמצא בפוסקים זימנין אמרי דאין לעשות הדבר משום יוהרא וזימנין אמרי לה משום כללא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלה הדברים אשר מצאתי בקונטריסי ולא אוכל כעת לעיין בדברי הרבנים הנ"ל: