עריכת הדף "ערך/תוספת יום הכיפורים" (פסקה)

=== שיטה שלישית ===
==== הברייתא ====
בגמרא יומא פ"א א' מובאת הברייתא דלהלן: "[[תנ"ך/במדבר/כט#ז|ועניתם את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשו]]. יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה. תלמוד לומר [[תנ"ך/ויקרא/כג#ל|וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה]], על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה. יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי. תלמוד לומר [[תנ"ך/ויקרא/כג#כט|כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה]], על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי. יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה. תלמוד לומר [[תנ"ך/ויקרא/כג#כח|וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה]], על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי. ודין הוא ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים, אינו מוזהר עליה, עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים, אינו דין שלא יהא מוזהר עליו".

לסיכום, בברייתא מבואר (מדרשות הפסוקים) שאין עונש כרת, לא על "תוספת מלאכה" ולא על "תוספת עינוי". ושאפילו אזהרה (מלקות) אין, לא על "תוספת מלאכה" ולא על "תוספת עינוי".

ומכיון שיש כאן פסוקים המלמדים (לפי תנא דברייתא זו) שאין מלקות וכרת על תוספת יום הכיפורים (לא על "תוספת מלאכה" ולא על "תוספת עינוי"), הרי שאנו מבינים את דין תוספת יום הכיפורים (כלומר הדין המקורי, דהיינו שיש חיוב תוספת) מהפסוקים הללו, ואין אנו זקוקים לדרשה נוספת ללמוד דין זה. וזוהי שאלת הגמרא שם (בעמוד ב') "ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד 
ליה", כלומר הדרשא שבתחילת הברייתא (שיטה שניה, וכדעת רבי ישמעאל) מיותרת לפי תנא זה, כי כבר אינו צריך מקור לדין תוספת יום הכיפורים.

<small>הגמרא מתרצת, "מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי, דתני חייא בר רב מדיפתי, ועניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".</small>

==== אזהרה לעינוי של יום עצמו ====
בתוך דברי התנא אנו מוצאים גם את המקורות של "עיצומו של יום", דהיינו מנין למד ה"עונש" גם על מלאכה וגם על עינוי, ומנין למד ה"אזהרה" על מלאכה. אבל לא מבואר בברייתא מנין למד התנא "אזהרה" על עינוי. וזוהי שאלת הגמרא{{הערה|ויעוי' בתוספות הרא"ש שנראה מדבריו שהבין ששאלה זו (וכל ההמשך שם) הוא חלק מהברייתא עצמה (ולא דברי הגמ' על הברייתא). וזה צ"ע לפי הנוסח לפנינו בהמשך וב'''אמר רבינא כו'''', כי אם התנא עצמו להדיא נשאר בשאלה, מדוע באים אמוראים להסביר מה הוא סבר.}} שם '''אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מניין'''.

במסקנת הגמרא, יש סה"כ ארבע שיטות מהו מקור ה'''אזהרה לעינוי של יום עצמו'''. שלש שיטות (אמוראים) בדעת התנא של הברייתא הנ"ל, ועוד שיטת "תנא דבי רבי ישמעאל".

שלשת שיטות האמוראים בדעת התנא של הברייתא הנ"ל, הם: רבינא, רב אחא בר יעקב, ורב פפא. לרבינא האי תנא עצם עצם גמר (אזהרה בעינוי מאזהרה במלאכה). לרב אחא בר יעקב יליף שבת שבתון משבת בראשית (ששם יש גם אזהרה). ולרב פפא ג"כ ילפי' לה משבת, אלא שרב פפא סובר שאין צריך לימוד מיוחד של "שבת שבתון" משבת בראשית, דסגי בזה שיום הכיפורים גופיה שבת איקרי, דכתיב "תשבתו שבתכם".

הגמרא מסבירה, שטעמו של רב אחא בר יעקב (למה הוצרך לילפותא ד"שבת שבתון", ולא רצה ללמוד כרב פפא מלשון הפסוק ביום הכיפורים גופיה "תשבתו שבתכם"), הוא משום שהמילים "תשבתו שבתכם" נצרכות כבר לדרשות אחרות, וכדברי הברייתא (שיטה שניה, וכדעת רבי ישמעאל) שלמדו מזה שמוסיפין מחול על הקודש גם בשבתות וימים טובים (ולא רק ביום הכיפורים){{הערה|לכאורה רב פפא לא חש לקושיא זו מפני שסובר שתנא דברייתא זו באמת חולק על הברייתא ההיא, וסבירא ליה שתוספת שבתות וימים טובים לא נלמדת מ"תשבתו שבתכם", אלא כנראה סברת בנין אב היא לשיטתו, דכמו שמצאנו תוספת ביום הכיפורים כך יש תוספת בכל שבת ויו"ט (לענין מלאכה). תדע, דלרבי עקיבא משמע בגמ' ר"ה ט' א' דיליף מסברא תוספת יום הכיפורים מתוספת שביעית (ומיהו, אינו דומה לגמרי, דהתם משמע שכיון שהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" נאמר בפרשת שבת [ולא בפרשת שביעית] יש בו גופיה רמז לתוספת שבת, וממילא יותר פשוט ללמוד משם גם תוספת יוה"כ ויו"ט). ומרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא (שהיה לו הו"א שיש "תוספת יובל" מהא דמוסיפין מחול על הקודש) אין ראיה יותר מרבי עקיבא, דאין הכרח בסוגיא שם שהוא סובר כרבי ישמעאל לגבי מקור דין תוספת, ודלמא כרבי עקיבא סבירא ליה (ויליף כנ"ל). וצ"ע עוד בזה.}}.

השיטה הנוספת היא תנא דבי רבי ישמעאל, שהאזהרה לעינוי של עצם היום נלמדת מגז"ש עינוי עינוי. וזה מתאים עם שיטת רבי ישמעאל (שיטה שניה) שבין כך לא סובר כהתנא של הברייתא הנ"ל (שיטה שלישית).