עריכת הדף "מראי מקומות/אורח חיים/קכח" (פסקה)

== בדברי הביאור הלכה גבי הפקעת עצמו ממצוה ==
יש להוכיח דמותר לאדם להפקיע את עצמו ובלבד שלא יהא רווח ממוני, מחולין קלח. מרש"י בדיבור האחרון, גבי ראשית הגז דמשמע דאי משייר שרי ונותנו לכהן ואע"פ שלא מקיים מצוה דאורי' שהרי במה ששייר לו אין שיעור חיוב ומה שמכר הא לא קרינא ביה צאנך וכמפורש ברש"י סוף הפרק שם, אולם בביאור הלכה בסעיף ד, כתב שאין לפטור עצמו ממצווה ובעידן ריתחא אף עונשין עלה כדאיתא במנחות דף מ, (וט"ס וצ"ל דף מא., ומה שכתב שציצית חובת מנא ולא חובת גברא, לאו דווקא דבגמ' שם מבואר איפכא דמזה דבעידן ריתחא ענשי' עלה מוכח דחובת גברא, אלא כוונתו שאיו חובת גברא ללכת ולקנות ציצית אלא חובת מנא דהיינו אם יש לו מנא, ונקט לשון הש"ס ולאו דווקא), וכתב עוד שזה גמ' מפורשת בקידושין לג. שאסור לפטור עצמו ממצווה דכתיב ויראת מאלוהיך, ע"כ, ולפי"ז הוי איסור דאורייתא, וקשה דא"כ מה שאל רב קטינא במנחות את המלאך אי ענשיתו על טצדקי למיפטר מציצית, וכי לא ידע האי דינא דויראת מאלוהיך, ועוד דמאי קאמר ליה המלאך דבעידן ריתחא ענשינן, דאטו שלא בעידן ריתחא לא עונשים על איסור דאוריי', ועוד שכתב הרמב"ם בהל' ציצית ג,יא, שאין ראוי לאדם חסיד להימנע מציצית, וכתב הכס"מ שמקורו מדברי המלאך, א"כ מוכח שאינו דין אלא חומרא, ועוד קשה ממה שכתבתי לעיל מהגמ' בחולין, ועוד שבברכת כהנים עצמה דאיירי בה שם הביאור הלכה, הביא הב"י בסעיף ב, מהירושלמי דכשחלשו האמוראים היו יוצאים לבחוץ וכן כתב המשנ"ב שם, והשתא אם יש בכחם לצאת בחוץ מסתמא לא איירי שכלה כחם לחלוטין, וא"כ כיצד הקילו באיסור דאוריי', לפי דברי המשנ"ב, וע"ז אפשר קצת לומר דאף אי הוה דאוריי' מ"מ איסור קל הוא כיון דהוא רק טפל לאיסור אחר, ולכך נראה דהאי ויראת מאלוהיך נאמר דווקא גבי כבוד ת"ח שלא יעצים עיניו, ואינו דין כללי, דגדול כבוד ת"ח ולא ילפי' מיניה, ולעולם מותר לאדם לפטור עצמו ממצוה אלא שאינו ראוי לחסיד, ואף חסיד אם הוא חלוש וקשה לו שפיר דמי.