עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/רעז" (פסקה)

== ד ==

ודע שעקר כבוד שבת היא האכילה, כמו שכתוב {{ממ|שמות טז כה}}: אכלוהו היום, כי אכילת שבת יקרה מאד, כי הוא כלו אלהות כלו קדש, וכמבאר {{ממ|לעיל בסי' נ"ז}}. ועל כן מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת, כי מחלול שבת אי אפשר לזהר, כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת, חס ושלום. והתקון הוא על־ידי האכילה של שבת, 

כי חלול שבת הוא בחינות חלל, בחינת הסתלקות, בחינות: כי ימצא חלל באדמה {{ממ|דברים כא א}}. ומי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה {{ממ|סנהדרין כב}}, ושבת היא בחינת אשתו ראשונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה {{ממ|בראשית רבה פרשה יא}}, שאמרה שבת לפני הקדוש־ברוך־הוא: לכל נתת בן זוג ולי לא נתת, והשיבה השם יתברך שכנסת ישראל הוא בן זוג שלה. נמצא שחלול שבת הוא בחינות פסיעות קצרות, בחינות פסיעותיו מתקצרות כנ"ל. 

והנה מצינו להפך, כי הלא אדרבא, רבותינו זכרונם לברכה אסרו לפסע בשבת פסיעה גסה {{ממ|שבת קיג:}}, וצריך דוקא לפסע בשבת פסיעה קטנה. 

אך דע, כי בחל, כשעושין מצוה, וכל מצוה היא קומה שלמה, יש מקומות שהסטרא אחרא יונקת מהם, והן הרגלין של המצוה, שמשם יניקת הסטרא אחרא, בבחינות: רגליה יורדות מות {{ממ|משלי ה ה}}; ובשבת עולין הרגלין מן הקלפות, בבחינות: אם תשיב משבת רגלך {{ממ|ישעיה נח יג}}, שבשבת משיבין הרגלין של מצוה אל הקדשה, ואזי מתחלת לילך לפני השם יתברך. 

והנה בודאי בתחלת ההליכה אינה יכולה לעשות דרך כבושה, רק הוא עדין שביל דקיק, פעמי הרגלין, אך הוא כמשל התינוק כשמתחיל לילך, שבתחלה אינו יכול להלך יפה, אך האב מחמת גדל אהבתו ושעשועיו עם בנו, הוא עושה מפעמי רגליו דרך, כמו שאנו רואין, כשהתינוק עושה איזה דבר קטן, או מדבר איזה דבור, אף שאינו חכמה כלל, עם כל זה מחמת אהבת האב ושעשועיו מזה, הוא מחבב הדבר ומגדילו ומרחיבו ועושה מזה דבר גדול. 

כמו כן השם יתברך, כשהמצוה מתחלת לילך, או כשאדם עושה איזה דרך חדש להשם יתברך, אף שבתחלה הוא שביל דקיק, עם כל זה מחמת גדל שעשועיו יתברך מזה, הוא עושה מפעמי רגליו דרך כבושה. 

וזה בחינות {{ממ|תהלים פה}}: צדק לפניו יהלך. צדק, הינו המצוו‍ת, כמה שכתוב {{ממ|שם קיט}}: כל מצותיך צדק. כשמתחלת המצוה לילך לפניו יתברך, אזי: וישם לדרך פעמיו, שהוא יתברך עושה דרך כבושה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, ומחמת שעשועיו, הוא משים לדרך רחב וכבוש את פעמיו, שהם רק שביל דקיק כנ"ל, 

וכל זה נעשה על ידי אכילת שבת, שמשם מקבלין כח הרגלין, בבחינת {{ממ|שבת קנב}}: דוק בככי ותשכח ברגלין, שעל ידי האכילה מקבלין הרגלין כח ואזי נעשה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, פסיעות קטנות, נעשה מהם דרך כבושה כנ"ל: 

וזה בחינות: פוסעים בו פסיעה קטנה, סועדים בו לברך שלש פעמים. הינו שבשבת פוסעים פסיעה קטנה. והוא תמוה, לכאורה, כי הלא אדרבה, מי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות, ושבת הוא בחינות אשתו הראשונה כנ"ל, והיה ראוי שיהיה בו פסיעות גדולות ורחבות, 

אך סועדים בו לברך וכו' – הינו שאוכלים סעדת שבת, ועל־ידי־זה באמת נתתקנין הפסיעות קטנות ונתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה, בבחינת וישם לדרך פעמיו כנ"ל. ועל כן על ידי אכילת שבת נתתקן חלול שבת, שהוא בחינות פסיעות קצרות כנ"ל, כי על ידי אכילת שבת נעשה מפסיעות קצרות רחבות, ונעשה מהם דרך כבושה כנ"ל: