עריכת הדף "הר המוריה/איסורי מזבח/ד" (פסקה)

== ד ==

'''משיעשו ''' 

''' בהן וכו'.''' עיין בראב"ד שכתב ע"ז וז"ל א"א יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או שיעבדו בו כלל דמשעה שיגוזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחללוהו ולעולם בהקצאה לא בעינן מעשה הואיל והקצאתו גופו להיותו ע"ז עכ"ל ועיין בתמורה כ"ט א' ויש שם שתי לשונות ברש"י ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא עד וכו' שהסכימו לדעת הראב"ד אבל בתוספתא שם פ"ד איתא וז"ל מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד וכו' אבל אמר שור זה לע"ז ובית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז עכ"ל וה"ז כדעת רבינו ועיין ע"ז מ"ד ב' שם הובא הא דאין הקדש לע"ז וכ"כ תוס' בהדיא בע"ז כ"ב ב' בד"ה מוקצה וכו' ואייתו ג"כ ראיה מהא דתמורה דכאן והיינו כדעת רבינו וכלשון ראשון שברש"י והבן. עיין תמורה ל"א ע"ב ברש"י ד"ה ה"נ וכו' דשם כתב כלשון ראשון יעו"ש. ובאמת לשון הראב"ד ופירושו קשה מאד מהא וע"ע בתוספתא פ"ו דע"ז יעו"ש היטיב וע"ע בתוס' ב"ב קכ"ט ב' יעו"ש היטיב ובחי' הרמב"ן שם ובשיטה מקובצת יעו"ש היטיב והנה מדברי התוס' דב"ב שם מיושבים דברי הראב"ד ג"כ יעו"ש היטיב. הא קמן דפלוגתא היא ביני רבוותא אבות העולם. מ"מ חזינן דדעת רבינו יש לה מקום גדול וק"ל.

''' ובזה''' מה שפסק רבינו כגון שיגזזו אותה או יעבדו בה וכו' עיין מש"כ מרן בזה יעו"ש היטיב. ויש לעיין למה לא הביא רבינו הא דאיתא שם בתמורה כ"ח ב' אין איסור מוקצה אלא לשבע שנים וכו' יעו"ש ואפשר לומר דמפרש כפי' השני שברש"י שם דמכאן ואילך מישרא שרי ומייתי ראיה מדכתיב ופר השני וגו' יעו"ש היטיב אבל יש לעיין הא מסיק התם דשמונה דברים התירו באותה לילה וחשיב שם מוקצה ונעבד יעו"ש וללשון זה אמאי חשיב מוקצה הא מוקצה לא הוי ונ"ל לפרש דללשון זה ה"פ הסוגיא דר"ל ס"ל דלאחר שבע שנים לא מיקרי מוקצה ומייתי ראיה מדהותר להקרבה ופריך וכי מוקצה בלבד הוי נעבד נמי הוה וא"כ אכתי אסור משום נעבד ומשני רב אחא בר יעקב דהי' מוקצה לעבוד ולא עבדוהו לכן מחמת נעבד לא נאסר ולא נשאר רק מחמת מוקצה בלחוד וכיון שהיה אחר שבע שנים הותר ורבא תירץ לעולם נעבד ממש וחידוש הוא ולפי"ז י"ל דלעולם לאחר שבע שנים ג"כ מוקצה הוא ורק חידוש הוא שחדשו אז הוראת שעה אבל לעולם י"ל דלאחר שבע שנים הוא ג"כ מוקצה וזהו ברור לענ"ד דעת רבינו לכן לא הביא כלל הך דמוקצה שבע שנים לא לאיסור ולא להיתר והבן ועיי"ש בחי' הרמב"ן ובשיטה מקובצת שהסכימו ג"כ ללשון זה אולם דעת תוס' בב"ב שם כלשון הראשון שברש"י יעו"ש היטיב ודו"ק.