עריכת הדף "העמק שאלה/כו" (פסקה)

== ד ==

{{העמקש|ד}} '''שיתא פרסי.''' והכי איתא בתרגום יונתן פ' חוקת שהי' מחנה ישראל שיתא פרסי על ש"פ. וברור הדבר שכך הי' גי' רבינו בגמרא. ולא כדאי' לפנינו תלתא פרסי. ור"ל תלתא פרסי על תלתא פרסי כפרש"י. ולא קשה לגי' רבינו מהא דאי' בסוטה די"ב ר"א הגדול א' י"ב מיל על י"ב מל כנגד מחנה ישראל הי' ב"ק משמיע ואומר וימת משה כו' דהתם הי' הקול יוצא מקה"ק שהי' באמצע המחנה. ובכל עת הי' קול הדבור נפסק ולא היה יוצא חוץ למשכן כדתניא בת"כ ויקרא פ"א. ועכשיו פרץ הקול ויצא י"ב מיל מכל צד. והרי המשכן היה באמצע ונמצא מכוין שתא פרסי על ש"פ. וכן הא דאי' בברכות ד' ס"ג ומה ארון ה' שלא הי' מרוחק אלא י"ב מיל נאמר והי' כל מבקש ה' וכו'. פירושו שהי' מרוחק ממקום הרגלו י"ב מיל. והרי פשיטא שא"א להיות א"מ סמוך לאהלו של כ"א. אלא שהי' להיות באמצע המחנה. ואז הי' י"ב מיל מרוחק יותר. ובמ' שבת ד' פ"ח אריב"ל כל דבור ודבור שהי' יוצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל כו' ופרש"י זו היא מדת מחניהם והיו הקרובי' לדיבור חוזרי' לאחוריהם עד קצה המחנה מתפרש ג"כ כמש"כ. שהיו ישראל חונים סביב ההר מכל צד כדכתי' והגבלת את ההר סביב לאמר וגו'. ובמכילתא יתרו פ"ט תני' ויעמוד העם מרחוק אלו י"ב מיל מגיד שהי' מחנה ישראל י"ב מיל ומנין שהי' מחנה ישראל י"ב מיל שנא' ויחנו על הירדן וגו'. ואין הלשון מדויק ובי"ש גריס וכן ה"א ויחנו על הירדן וגו' ועדיין אינו מדוקדק לשון מגיד שהי' מחנה כו' והיכן מוכח הכי מהאי קרא. ויותר נראה דכצ"ל אלו י"ב מיל מכל צד שהי' מחנה כו' ושוב א"צ להגיה יותר. וע"ע להלן בביאור מכילתא זו. איברא יש לנו ליישב הא דאי' בירו' עירובין והובא ברי"ף פ"א אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל. משמע שכל מחנה ישראל לא היה אלא י"ב מיל. אבל זכינו ליישב עפ"י נוסחת רבינו ק' הרי"ף שם החזקה שהוא ז"ל הסוגר ואין פותח ליישבה זולת עפ"י נוסחת רבינו. ומתחלה נקדים דעיקר סברא זו דתחום י"ב מיל מה"ת מקורו בגמרא דילן בעירובין ד' נ"ה ב' אמר ר"ה יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. ופריך מהא דארבב"ח אר"י לדידי חזי לי ההוא אתרא כו' ותני' כשהן נפנים אין נפנים לא לפניהם ולא מצדדיהן אלא לאחוריהן. ש"מ די"ב מיל אסור מה"ת. וכבר העיר הראב"ד ז"ל ראי' זו והרמב"ן בליקוטי חי' מ' עירובין דחה דמקשה למ"ד תחומין דאורייתא. ואני אומר במח"כ הרמב"ן ז"ל תשובה דחוקה היא. דא"כ מאי איצטריך לסיים מהא דתני' כשהן נפנים כו' והרי בפשיטות יש להקשות מהחונה באמצע המחנה והוא צריך להלך ששה מילין לחוץ כדכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה. ובאמת הכי אי' בירו' פ' כיצד מעברין. רב"א עיר שהיא בנוי' אהלים כל א' וא' מודד מאהלו. היו שם ג' צריפין וג' בורגנין מודד מן החיצון. התיב אסי והכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה היאך היו נפנין חוץ [ופירושו כמשמעו ולא כקה"ע שפי' הקושיא מהא דתני' כשהן נפנים כו' ומעולם לא סמך הירו' על תלמוד דילן המאוחר. אלא כמשמעו ומקשה למ"ד תחום מיל מה"ת וע"ע להלן]. ר"ח בר"י דר"ש מקשי היאך היו יוצאין לבית מדרשו של משה [פי' שהי' יושב לפני א"מ כדכתיב והחונים לפני א"מ וגו' משה ואהרן ובניו. והרי אפי' הקרובים יותר למשכן היו רחוקים מיל כדכתיב ביהושע ג' אך רחוק יהי' ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה וע' במדב' רבה פ"ב שמפרש כדי שיוכלו לילך להתפלל לפני הארון בשבת] ומשני משה עשה להם ג' בורגנין וג' צריפין. א"ר יוסי מכיון שהיו חונין ונוסעין עפ"י הדבור כמו שהיו חונין לעולם [כצ"ל וכקה"ע] הרי מיהא אריכות לשון קושית ש"ס דילן מבואר שלא מקשה על רב אלא עפ"י הלכה די"ב מיל מה"ת. וע"ע להלן ראיות לזה הפסק. והנה הרי"ף הקשה על הא דאי' ספ"א דעירובין תני ר"ח לוקין על עירובי תחומין ד"ת ומפרש שהוא תחומין די"ב מיל מה"ת. וע"ז חוזר ומקשה אכתי עירובין אין לנו אלא לתחום דאלפים אמה ולא לי"ב מיל. והראב"ד ז"ל הגיה עפ"י קושיא זו לוקין על תחומין מה"ת. ובאמת הכי אי' בירו' פ' בכל מערבין ה"ד ר' יונתן א' בשם רשב"י ר' יוסי בן לקוני' לוקין על תחומי שבת מה"ת. והרמב"ן ז"ל שם דחה עיקר קושי' זו ואומר דכשם דמהני עירוב לאלפים אמה אפי' אליבא דר"ע ור"מ דס"ל שהוא מה"ת. ה"נ אפשר דמהני עירוב לי"ב מיל מה"ת. ועפר אני תחת כפות רגלי הרמב"ן ז"ל אבל אאל"כ לסוגית ש"ס דילן דמקשה מהא דתני' כשהן נפנים כו'. דילמא הניחו האמצעים עירוב בקצה המחנה. אלא פשיטא להש"ס דלא מהני עירוב לי"ב מיל. וכ"ת מ"ט שני לן תחום אלפים אמה מתחום י"ב מיל. וי"ל דע"כ צ"ל הא דמהני עירוב זה לאסור תחום מה"ת. הוא משום שדומה לקובע שביתתו במקום סעודתו. וזה לא שייך אלא אי אסור להוציא הפת ממקומו שעור איסור תחומין פחות פחות מד"א. והיינו אי נימא דגם תחומי בהמה וכלים מה"ת. והכי ודאי ס"ל לר"ע ור"מ כדמוכח בעירובין ד' ע"ט ב' לא צריכא לר"ע דאמר תחומין דאורייתא מ"ד ניגזור דילמא אתי לאחלופי קמ"ל. הרי דתחום תבן ג"כ מה"ת. ולכאורה מוכח להיפך מהא דאי' בד' צ"ז ב' הא דתנן רי"א נותן אדם חבית לחבירו כו' אפי' חוץ לתחום. ומפרש דבשיירא מיירי. וקולי עירובין הוא. והרי ר"י ס"ל תחומין מה"ת כמש"כ הרא"ש פ"ד ס"ח. אלא צ"ל דתחום מים לכ"ע מדרבנן. אבל באמת דברי הרא"ש צע"ג מהא דאי' בד' ל"ז ב' מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה כו' ולימא לי' תנא דבי איו הוא ואליבא דר"י הוא. וכבר דבר בזה בס' קהלת יעקב ע"ש. הא מיהא מוכח מדע"ט שתחום תבן ג"כ מה"ת. אבל למ"ד י"ב מיל מה"ת אין הדבר מוכרע וכבר הביא המג"א סי' ת"ד מחלוקת האחרונים בזה. וע' מש"כ בס"ד סי' מ"ז אות א' ראי' שהוא מדרבנן. ועוד יש להאריך אבל אין אתי ראי' ברורה לתלות עירוב בהא דתחום בהמה וכלים מה"ת. מיהו למדנו מסוגי' דד' נ"ה שלא מהני עירוב לי"ב מיל. ושפיר הקשה הרי"ף ז"ל מיהו כ"ז לגי' דילן דמחנה ישראל הי' תלתא פרסי. אבל לנוסחת רבינו ודאי מהני עירוב לי"ב מיל ג"כ. ומכ"מ שפיר מקשה דשתא פרסי אסור ע"י עירוב ג"כ. וע' מש"כ סי' מ"ח א' ג' ראי' דשיטת רבינו דמהני עירוב לתחום י"ב מיל וע' סי' קכ"ח אות ו' ביארתי בס"ד דרבינו והרי"ף לשיטתייהו קיימי בפי' הא דאי' ביצה ד' כ"ה א' והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. *[ונראה דרבינו והרי"ף ז"ל אזלי עוד לשיטתייהו דהנה שיטת רש"י ביצה ד' י' דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן. וכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שהוכיח השעה"מ בה' עירובין וכ"ה דעת הר"ש ז"ל בפ"ג דאהלות וכ"ה דעת הרמב"ם והסמ"ג שפסקו גבי המת בבית דיש ברירה ש"מ דס"ל דהוי מדרבנן וכמו שביאר זה בשו"ת הרמ"ז ז"ל סי' ט"ו וי"ז ע"ש [ומה שיש להאריך בדבריו ז"ל שם ובדברי מהרלנ"ח ז"ל שהביא שם אכ"מ] והנה כבר הקשו ע"ז מסוגי' דביצה ד' ל"ח דקאמר שם וכי ל"ל לר"א ברירה בדאורייתא כו' ש"מ דהוי מה"ת ותירצו דמ"מ עיקרו הוי מה"ת משא"כ בתחומין וקשה לי הא דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג וכ"נ דעת רש"י בחגיגה ד' י"ז די"ב מילין הוי מה"ת וא"כ תחומין נמי יש להם עיקר מה"ת לדידהו [וכמו שהסכימו לזה ראשונים ואחרונים ז"ל דלא כדעת הראב"ד ז"ל שהובא בחי' הריטב"א ז"ל בעירובין ד' ל"ו ע"ש. וגם דברי הראב"ד צ"ע לפע"ד מדברי הראב"ד גופי' שהובא בלקוטי הרמב"ן ז"ל ריש עירובין ע"ש] ומזה נלפע"ד דמוכרח שיטתם ז"ל דס"ל כדעת מהרלנ"ח ז"ל דבכלים לכ"ע הוי מדרבנן. וא"כ בכלים הוי עיקרו מדרבנן. ומעתה א"ש הך דביצה דהא התם מיירי בתחומי כלים. וזה אין לה עיקר מה"ת וא"ש [וע' ב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ב. ונלפע"ד להביא ראי' לזה מעירובין ד' ל' דאיתא שם ומי אמר רשב"א הכי והתניא רשב"א אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו כו' ועיי"ש בפירש"י ז"ל. והשתא מאי קושיא הא מבואר בסוגיא דביצה דאין לדמות סט"ל לתחומין וא"כ דלמא ע"כ לא מיקל רשב"א אלא בתחומין. משא"כ בסט"ל דחמיר. אלא מוכרח דדוקא בכלים הקילו בתחומין. משא"כ בתחומי אדם הוא חמור כמו סט"ל. וא"כ בעירובין דמיירי בתחומי אדם שפיר מדמי לסט"ל וא"ש. וע' תו' ב"ב ד' י"ב ד"ה פרץ. ושם ד' ק' ד"ה ורומן וברמב"ם פ"ז מת ט"מ ודוק] אמנם יש להקשות ע"ז. הא איפסקא הלכתא בביצה שם כר"א. א"כ דוקא בכלים הוא דקי"ל יש ברירה. ותקשי הא הרי"ף והרמב"ם ז"ל אף בתחומי אדם פסקו דיש ברירה. ועוד הא מבואר בסוגיא שם דבסט"ל קיי"ל אין ברירה. והם ז"ל פסקו בסט"ל דיש ברירה. ונראה לפע"ד דס"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' בית כור בשם ר"ת ז"ל וכ"כ התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל בנדרים ד' מ"ו בשם ר"י ז"ל דלא איפסקא הלכתא כר"א אלא במאי דקסבר בדרבנן יש ברירה. אבל במאי דקסבר בדאורייתא א"ב לא קיי"ל כותי' עיי"ש. כמ"כ ס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא איפסקא כר"א אלא במאי דקסבר בדרבנן י"ב. אבל במאי דקסבר דדבר שיש לו עיקר מה"ת א"ב לא קיי"ל כותי'. אלא כיון דהוי מדרבנן קיי"ל דיש ברירה. וזהו שדקדק הרי"ף ז"ל בביצה וכתב וז"ל ואיפסקא הלכתא בהדיא כר"א דסבר דבדרבנן יש ברירה עכ"ל. הרי דקדק לפרש דדוקא בדרבנן קיי"ל כר"א. ולא בדאורייתא [ולפ"ז מצינן למימר דס"ל להרי"ף ז"ל דאף בדאורייתא ממש קיי"ל דיש ברירה וכדעת ר"ת ור"י ז"ל. מיהו מדהביא בביצה שם דר"א מחלק בין דאורייתא לרבנן ש"מ דהוא נמי מחלק בהכי דאל"ה למה הביא דר"א מחלק. אלא מוכח כמ"ש ויגיד עליו ריעו הרמב"ם ז"ל שהוא פסק להדיא בדאורייתא א"ב וע"כ דס"ל כמ"ש]. ונראה שיצא להם לומר כן מסוגיא דעירובין ד' ל"ז דקאמר שם מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה הרי דס"ל דאפילו בתחומי אדם דעיקרו מה"ת קיי"ל יש ברירה ומש"ה פסקו ג"כ בסט"ל י"ב [אמנם על הרא"ש ז"ל שפסק בסט"ל י"ב צ"ע דהא איהו פסק בספ"ק דעירובין די"ב מיל נמי הוי מדרבנן וא"כ אין ראי' מהך סוגיא וע' שעה"מ שם ובמ"א הארכתי ליישב דבריו ז"ל] ועפי"ז עולה יפה דברי הגמי"י בפ"ח מה' עירובין שכתבו שם על מה שפסק הרמב"ם ז"ל שם דיש ברירה וז"ל וכ"נ למוהר"ם ואע"ג דקיי"ל בכולא תלמודא א"ב. בתחומין דרבנן קיי"ל יש ברירה מדקא מתמה מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. אלמא דהלכתא דיש ברירה כו' ואפילו ס"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר"י ליתא רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל וכתב עליו השעה"מ וז"ל וכל דבריו תמוהים דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין כר"א דאמר בדרבנן י"ב כו' גם מ"ש דאפילו ס"ל לרב ההיא דאיו הוא תימא דאיך אפשר לומר כן הא בשמעתין קאמר איהו להדיא דחבית מותרת משום דס"ל י"ב עכ"ל. אמנם עפ"י מ"ש דברי הגמי"י נכונים מאוד דמהא דאיפסק הלכה כר"א אינו מוכרח רק דבכלים קיי"ל דיש ברירה אבל מה שפסק הרמב"ם דאפי' בתחומי אדם יש ברירה שפיר הוצרכו הגמי"י להביא ראי' מהא דקאמר מאן האי תנא וכמ"ש. גם מה שהקשה השעה"מ מהא דקסבר רב חבית מותרת. אלמא ס' יש ברירה. לפמ"ש הדברים מבוארים דדוקא גבי חבית דהוא תחומי כלים ס"ל לרב י"ב משא"כ בהך דאיו דהוא תחומי אדם סבירא ליה אין ברירה וא"ש. [והנה איתא בביצה ד' ל"ט וסבר ר"נ י"ב והתנן האחין השותפין כו' וכתב שם הגאון בספ"י וז"ל והא דלא משנינן דכי ל"ל לר"נ ברירה היינו בדאורייתא אבל בתחומין דרבנן ס"ל די"ב וכר"א דלעיל. דהא ודאי ליתא חדא. דהקלבון נמי מדרבנן היא כדמשמע מלשון רש"י כאן ועוד דהא לענין מע"ב קולא היא. וזה ודאי אין סברא לומר להקל בדאורייתא משום ספיקא דברירה עכ"ל. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל אין לומר כתירוצא בתרא. דהא הרמב"ם ז"ל ג"כ פסק כר"נ דלקולא נמי אין ברירה במעשר בהמה. אע"ג דמחלק בין דאורייתא לדרבנן [וע' שעה"מ פ"ג מה' גירושין מש"ש טעמו של דבר] וא"כ ע"כ צ"ל לדידי' כתירוצא קמא שכתב הגאון ז"ל. והשתא לפמ"ש הדרא קושית הגאון ז"ל לדוכתי' דהא תחומי כלים גרע וא"כ מאי פריך הגמרא. אמנם באמת קושית הגאון ז"ל לק"מ במחכ"ת. דמאי דקאמרה הגמרא. וסבר ר"נ י"ב לא קאי אמאי דקאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלאו לו. אלא קאי על מאי דקאמר ר"נ שם על המשנה דנדרים והב"ע למלאות מר מדידי' קא ממלא כו' וא"כ ס' ר"נ דגם בדאורייתא כמו נדרים נמי יש ברירה ושפיר מקשי מדאורייתא אדאורייתא. וכ"ה בפרש"י שם ד"ה וא"א [וע' לקוטי הרמב"ן ז"ל בעירובין שם] וזה פשוט. ומה שהכריח הגאון בעפ"י ז"ל דר"נ סבר א"ב אפילו בדרבנן ממאי דס' דבקלבון נמי אין ברירה. הן אמת שמצאתי כן בתי' הרשב"א ז"ל בביצה שם שכתב נמי דר"נ ס"ל אין ברירה בדרבנן. אבל הרי מדברי הגמי"י שהוכיחו מדקאמר לי' רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. ש"מ דהלכתא די"ב בדרבנן. הרי דס"ל להגמי"י דר"נ ס' י"ב בדרבנן. מיהו להרשב"א ז"ל לק"מ מהך הוכחה דהגמי"י. די"ל להרשב"א ז"ל דלטעמי' אזיל. דס"ל די"ב מיל נמי הוי מדרבנן כמ"ש ה"ה משמו בפכ"ז מה' שבת. ומעתה י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בעירובין שם דדוקא בדבר שאין לו עיקר מה"ת ס"ל לר"נ י"ב משא"כ בהך דקלבין הוי דבר שיש לו עיקר מה"ת וא"ש. [וע' חי' הרשב"א ז"ל בנדרים ד' מ"ו ואכמ"ל]. אבל לפי מה שביארתי דברי הגמ"י אם כן מוכח דס"ל להגמי"י דאפילו דבר שיש לו עיקר מה"ת ס"ל לר"נ י"ב. ומעתה תיקשי כנ"ל. [הן אמת שלפמ"ש השעה"מ בה' עירובין דהגמי"י ס"ל לחלק בין היכא דמתני בפירוש ובין היכא דלא מתני בפירוש וכמ"ש התוס' בב"ק ד' ס"ט ובש"מ ע"ש. א"כ גם קושיתו לק"מ. אמנם במ"א ביארתי דברי הגמי"י דלא כהשעה"מ ותירצתי שם קושיתו שהקשה מדר"י אדר"י ואכמ"ל] אמנם באמת אני תמה ע"ז דמנ"ל דר"נ אף בקלבון ס"ל אין ברירה הא ר"נ לא מיירי כלל בקלבון דהא קאמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים כו' הרי דלא מיירי רק בשותפות בהמה. ושותפות בהמה אינו שייך כלל לקלבון רק למעשר בהמה. וכדאיתא בבכורות ד' נ"ו. וא"כ לא מיירי רק במעשר בהמה ומנ"ל דבקלבון נמי ס"ל אין ברירה ואדרבה אי ס"ד דגם בקלבון ס"ל אין ברירה. א"כ למה השמיענו זה במעשר בהמה. ולא השמיענו רבותא טפי דאפילו בקלבון דלא הוי רק מדרבנן נמי א"ב [אלא שיש לומר דקמ"ל דאפילו לקולא נמי אמרינן אין ברירה. מיהו הל"ל תרוייהו וכמו שאמר ר"י] אלא ע"כ מוכח דבקלבון באמת ס"ל י"ב וכ"נ מפירש"י ז"ל בביצה שם דבקלבון מודה ר"נ די"ב [וסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ג מה' שקלים צ"ע. וע' בדבריו פ"ו מה' בכורות]. וזהו דר' יוחנן בבכורות שם לא קאמר כלישנא דר"נ. אלא קאמר שם אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה כו' והיינו משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל בביצה ד' ל"ז דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. ולדידי' אף בקלבון נמי ס"ל דא"ב. ומש"ה קאמר תשעה כנגד תשעה דזהו כולל בין חלוקת כספים דהוא קלבון ובין חלוקת בהמה דהוא מע"ב אבל ר"נ דמיירי רק במעשר בהמה ודאי משמע דבקלבון ס"ל י"ב וכמ"ש מיהו בירושלמי שקלים פ"א ה"ז קאמר שם ר"י נמי אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן כההיא דתנינן תמן הלקוח כו' [וע' רש"י ביצה ד' ל"ט ד"ה אלא] וא"כ משמע דר"י נמי מחלק בין מע"ב לקלבון. והרי ר"י ס' דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. ונלפע"ד דהירו' לטעמי' אזיל. דהנה בגמרא דילן בביצה ד' ל"ז קאמרינן ובדרבנן מי אית לי' והתני איו כו' הרי קסבר הגמרא דרי"ס תחומין מדרבנן נינהו. אלא דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. אבל בירושלמי עירובין פ' כיצד משתתפין ה"א קאמר שם ר"י דעירובי תחומין ד"ת הן. הרי דס' ר"י תחומין מה"ת נינהו [וע' בלקוטי הרמב"ן ז"ל בעירובין שם שהוכיח ג"כ הכי וע' שבת ד' ל"ד] ומעתה אינו מוכרח לומר דר"י ס' דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. אלא ה"ט דר"י דקס' דאין ברירה בתחומין. משום דס' תחומין מה"ת נינהו. [וע' תוס' חגיגה ד' כ"ה ד"ה לחבר ובתוי"ט פ"ו דדמאי מ"ז]. ור' אושעיא דס' יש ברירה בתחומין אזיל לטעמי' בירושלמי עירובין פ' בכל מערבין ה"ד ובפ' כיצד מעברין ה"ד דתחומין מדרבנן נינהו. ואפילו נימא דבכלים לכ"ע הוי מדרבנן. בתחומי אלפים אמה אפי' למ"ד דהוי מה"ת. [וזהו דעת הריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין ד' ע"ט שחולק על רש"י ז"ל שם. וע"ש עוד בחידושיו שם ד' צ"ז מש"ש בשם הראב"ד ז"ל] מ"מ כיון דבאדם הוי מה"ת א"כ אין אנו צריכים לחלק בין עיקרו דאורייתא לעיקרו דרבנן. וא"כ אמרינן כדמעיקר' דרי"ס י"ב ומהך דאי' ולא תיקשי דהתם תחומי אדם הוי מה"ת משא"כ בכלים הוי דרבנן. ומעתה א"ש ג"כ מאי דסבר ר"י בירושלמי דבקלבון יש ברירה משום דהוי מדרבנן. וע' מ"ש בסמוך ודו"ק. [וע' ירושלמי פ"ו דדמאי מחלוקת ר"א ור"י אם קנו ע"מ לחלוק אם יש ברירה לרבי ודו"ק] ונראה עוד דגמרא דילן והירושלמי אזלי עוד לשיטתייהו. דהנה רי"ס בגמרא דילן בגיטין ד' כ"ה דכולם אינן פוסלין אף האחרון משום דאין ברירה וכתב הר"ן ז"ל שם דלדידן דקיי"ל דבדרבנן י"ב א"כ הא דאין ברירה בדאורייתא הוא מטעם ספק. וא"כ הוי ספק גט וא"כ קיי"ל דכולם פוסלים אף האחרון עיי"ש. וצ"ל לדידי' הא דקסבר ר"י דאחרון אינו פוסל. היינו משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל דאף בדרבנן נמי אין ברירה וא"כ הא דאין ברירה לאו מטעם ספק הוא. ומש"ה ס"ל דאף אחרון אינו פוסל. א"כ לפום גמרא דילן ע"כ מוכרח דר"י ס' דאף בדרבנן נמי אין ברירה. אבל בירושלמי גיטין שם ס' ר' יוחנן דכולם פוסלים עיי"ש. א"כ שפיר ס"ל להירושלמי דבדרבנן מודה ר"י דיש ברירה. ומה שיש להאריך עוד בדברי הירושלמי שם אכמ"ל]. כ"ז הוא אי נימא דסט"ל הוי מדרבנן. אבל לפי מה שפרש"י ז"ל בביצה ד' ל"ח דסט"ל הוי הל"מ וכ"כ בעירובין ד' ס"ח. א"כ אינו מוכרח לומר דתחומי כלים הוי מדרבנן דאפי' הוי מה"ת בי"ב מיל. מ"מ בביצה דמיירי בתחומי אלפים אמה הוי דרבנן אף שעיקרו מה"ת מ"מ יש ברירה. משא"כ בסט"ל הוי מה"ת ממש. וכ"כ להדיא הרמב"ן ז"ל בלקוטיו בעירובין דבין בתחומי אלפים אמה ובין בתחומי י"ב מיל למ"ד דהוי מה"ת. ה"ה בכלים נמי הוי מה"ת עיי"ש. והשתא לפי מה שביאר מו"ח שי' לקמן בשאילתא ק"ג אות ז' דרבינו ס' דסט"ל הוי הל"מ והרי"ף ס' דהוא מדרבנן א"כ ה"נ במאי דפליגי כאן אי תחומי י"ב מיל בכלים הוי מה"ת אזלי לשיטתייהו וכמ"ש [וע' מג"א סי' תקפ"ו סקכ"ד] ולכאורה יש להביא ראי' דאין לחלק בין תחומי אדם לכלים מהא דפריך בביצה ד' ל"ז ובדרבנן מי אית לי' והתני איו כו' והשתא מאי קושיא דלמא הא דקסבר ר"י בדרבנן י"ב היינו דוקא בתחומי כלים דבהכי מיירי שם משא"כ בהך דאו' דמיירי בתחומי אדם ס"ל אין ברירה. אמנם י"ל דבאמת ה"מ לתרוצי הכי. מיהו כיון שנבא לידי סברא זו א"כ למה נהפוך דר"י לדר"א וכ"כ התוס' בעירובין ד' ל"ו ד"ה לא על קושיא אחרת שהקשו שם ע"ש. [כ"ז מחתני הרב מ' רפאל שי'] וכיון שזכינו לכך אין אנו צריכין הא דירו' דמקשה מדכתיב ויד תהי' לך וגו' אליבא דמ"ד תחום אלפים אמה מה"ת כמש"כ לעיל. אלא הירו' לטעמי' דגריס בברייתא דר"ח לוקין על תחומי שבת ד"ת. וס"ל שלא מהני עירוב לי"ב מיל. וא"כ מקשה שפיר מהחיצונים. איך באו לאהל משה. והפנימים היאך יצאו חוץ והרי הי' י"ב מיל. ותלמוד דילן לטעמי' דגריס בברייתא דר"ח לוקין על עירובי תחומין כו' ומהני עירוב לי"ב מיל. ומש"ה נצרך להקשות מהא דתני' כשהן נפנים כו'. והנה עוד הקשה הרמב"ן ז"ל על עיקר הירו' דאין מחוור תחומין מה"ת אלא י"ב מיל כמחנה ישראל. והא דגלי מדבר כקבועין דמי. והכי קשה על מש"כ הרמב"ם ה' שבת פכ"ז ה"א. דכך א"ל משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה שהוא י"ב מילין משום איסור תחומין. איברא נחזיר אנן למ"ד בירו' דבאמת עשה משה ג' בורגנין וג' צריפין ודאי ניחא. שמשה רבינו הזהיר אם לא יעשו בורגנין יהא אסור לצאת חוץ. ולא קשה אלא לתלמוד דילן וישוב השני דירושלמי דכקבועין דמי. וגם בזה י"ל דנהי שהמעשה הי' שחנו עפ"י ה'. מכ"מ האזהרה הי' אם לא יחנו עפ"י ה'. שהרי זה עפ"י נס. ודיני תורה בכ"מ מתפרש הכי כמש"כ הרמב"ן עצמו בפי' התורה פ' אמור בפ' מומין על הא דתני' בת"כ אהרן עצמו מנין כו' כי לא תסמוך התורה באזהרות על הנס כו'. מיהו א"כ קשה דיהיו רשאין לפנות לפניהם ולצדדיהם וליכא איסור י"ב מילין. והדרא ק' הרמב"ן למקומה. אבל לנוסחת רבינו ניחא דהאמצעיי' הוזהרו שפיר שלא יצאו להפנות חוץ למחנה בלי עירוב והרי הי' י"ב מיל. נמצא דלפי נוסחת רבינו מתיישב כל העקמימות בזה הפסק. וכיון שזכינו לכך. יש להעיר ראיות מכריעות לדבר. דבשבת ד' פ"ז ב' מ"ס אשבת אפקיד אתחומין לא אפקיד ומ"ס אתחומין נמי אפקיד. והתו' נדחקו ליישב שכיון הש"ס לאסור הוצאה ואע"ג דבפ' מן כתיב אל יצא איש ממקומו וגו' ודרשינן מיני' הוצאה כו' מכ"מ קאי לאחר מ"ת כו'. וכ"ז דוחק גדול דמה"ת נימא הכי. ותו דאמאי קרי לה תחומין. ויותר קשה הא לא נצרכו כלל להוציא מרה"י לרה"ר לצורך מסע. שהרי ע"כ פרקו אהלי' מע"ש. דבשבת אסור משום סתירה. וא"כ אין כאן רה"י. ויותר הי' להתו' לומר דבהעברה ד"א ברה"ר פליגי. דאינו מפורש בקרא אלא הל"מ כדמסיק שם ד' צ' ב' אלא כל ד"א ברה"ר גמרא גמירי לה. ופרש"י ותו' בכ"מ לשון זה שהוא הל"מ. ומש"ה נחלקו הלכה זו כבר ניתנה במרה וברפידים או לא עד שבאו לסיני. ולאיסור ד"א יש שייכות לאיסור תחומין לפי מש"כ הרמב"ם בתשובה שאין איסור תחומין אלא ברה"ר. אבל כ"ז עדיין אינו מרווח כ"כ. ומכש"כ לשיטת הרמב"ם דגמרא גמירי לה אינו הלמ"מ אלא בקבלה וכן הוא כמש"כ בארוכה בביאור הספרי פ' חקת בס"ד. וא"כ קשה מהיכא תיתי שלא אפקידו עלה בכלל איסור הוצאה. ויותר נראה שבתחום י"ב מיל משתעי. והרי מפרש הגמרא הכי אליבא דרבא. אלמא דקיי"ל יש תחומין מה"ת ופליגי שפיר אי נזהרו במרה באיסור לאוין דקיל או לא. וה"ה דמצי לומר דפליגי באיסור מחמר שהוצרכו למסען. שהרי א"א להעמיד את החמור פחות פחות מד"א. דא"כ משתהין הרבה בדרך. אלא נקיט הש"ס תחומין לאשמעינן דאיסור תחומין ג"כ עיקרו מה"ת ובמימרא שהבאתי לעיל שהי' ב"י נרתעין לאחוריהם י"ב מיל כו'. ולא נתבאר מקור דרשי לזה איברא מקורו במכילתא עה"פ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. חוץ לשנים עשר מיל מגיד שהיו ישראל נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כו'. ועדיין לא נתבאר שחזרו לאחוריהם כשעור כל המחנה שהוא י"ב מיל. וכמ"כ קשה במכילתא שכ' לעיל עה"פ ויעמוד העם מרחוק אלו י"ב מיל כו' ומנלן דמרחוק משמע הכי. והרי במ"ר במדבר פ"ג מפרש רחוק היינו אלפים אמה כמש"כ לעיל. אלא הענין דהמדרש ס"ל תחום אלפים אמה מה"ת ומש"ה מפרש מרחוק באופן שיהיו יכולים לחזור ולהתקרב לארון בשבת והמכילתא ס"ל דתחום י"ב מיל מה"ת. ומש"ה מפרש היותר רחוק שהוא י"ב מיל. ושם עמדו כל משך שהי' סביב ההר. ויליף כמ"כ מפסוק וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. שחזרו בנועם כ"כ רחוק כשיעור שעמדו רחוק מן ההר שהוא י"ב מיל. ולזה כוון ריב"ל וסתמא כמ"ד תחום י"ב מיל מה"ת. וע' חגיגה ד' י"ז דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאוהליך. ומוכיח דאסור לילך ביו"ט יותר משעור תחום וע' פרש"י ותו' וטורי אבן שנדחקו בפירושם ואכ"מ להאריך בתשובות. אבל לפי הפשט מבואר הפסק תחום י"ב מיל מה"ת. וע' שו"ת ש"א סי' פ'. ובביצה ד' י"ב א' דייק מדכתיב בקרא דירמי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. ביום השבת אין ביו"ט לא. ואמאי לא הביא קרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי דוקא ביום השביעי ביו"ט לא אלא סתמ' דגמ' קאי על תחומין כדאי' ספ"ק דעירובין. מיהו יש לדחות משום דקיי"ל יש עירוב והוצאה ליוה"כ. ואי נדקדק מביום השביעי יש למעט גם יוה"כ. אבל מביום השבת לא נתמעט יוה"כ דכתיב בי' ג"כ שבת אלא יו"ט דלא כתיב בי' אלא שבתון: