עריכת הדף "דבר אברהם/א/יא" (פסקה)

==ד==

[ד] '''אולם''' אם יש לומר כן לקצת מן הראשונים הנה בע"כ לאו אליבא דכו"ע היא, דהתוס' רי"ד דקאים בשיטת רש"י בפירוש הסוגיא מטעם יאוש כתב גם בעמון ומואב טהרו בסיחון שקנאה סיחון בחזקה שנתייאשו עמון ומואב ממנה. ונראה שכן היא גם דעת רש"י בסנהדרין {{ממ|[[רש"י/סנהדרין/נט/א#|דף נ"ט ע"א]]}} ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולא והרי יפת תואר התם משום דלאו בני כיבוש נינהו, ופירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש כ"א לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה, הרי לנו מפורש דאע"ג דמיירי לענין נכרי בנכרי מ"מ כתב דלא ניתנה ארץ לכבוש לפניהם. וכ"כ הרמ"ה בחי' לסנהדרין. והנה מגוף הסוגיא דאמרינן לאו בני כיבוש נינהו לא יקשה אר"ת דסבר יש כיבוש לעכו"ם ועל שאר הראשונים דסברי לפמ"ש דנכרי בנכרי מיהא יש כיבוש כמו שעמד בזה החת"ס (חיו"ד סי' י"ט), די"ל עפי"מ שהעירני חכם אחד משום דמ"מ לא קני אלא למע"י כדין נכרי וזה אינו מועיל להפקיע את האישות משא"כ בישראל שקונה לגופה שפיר נפקעה האישות של עכו"ם שהיה עליה, ועיי' בכ"מ (פ"ט מהלכות עבדים ס"ד) ולהלן יבואר עוד בזה בס"ד. אבל מרש"י ורמ"ה שכתבו שלא ניתנה הארץ ליכבש לפניהם בודאי מוכח דאין להם דין כיבוש כלל. ולפי"ז צ"ל אליבא דרש"י ורמ"ה ותורי"ד דסיחון קנה את הארץ ביאוש. וכן בוישב ממנו שבי בעבד של ישראל דה"נ תקשה אע"פ שכבר נתיאשו הבעלים מ"מ היאך קנה את העבד מצד עצמו צ"ל שהוא ג"כ משום יאוש מצד העבד מגופו. והשתא תקשה עלייהו טובא קושיית הרשב"א ז"ל דאין יאוש לקרקע ואין יאוש לגוף. והנה בנוגע לקושיא קמייתא ראיתי בפנ"י שתירץ דבמלחמה הוי היאוש כהפקר גמור דמהני אף בקרקע והיינו כשיטת הירושלמי שהביאו התוס' סוכה {{ממ|[[תוספות/סוכה/ל/ב#|דף ל' ע"ב]]}} דבנשתקע שם הבעלים מן הקרקע מהני יאוש. ונראין הדברים דהיינו טעמא משום דהו"ל כהפקר גמור שהרי אין להם עוד בעלים. ויותר הוא מוסבר עפימ"ש בנתה"מ {{ממ|[[נתיבות המשפט/חושן משפט/שעא#|סי' שע"א]]}} דבאינו יכול להוציא בדיינים דהוי אינו ברשותו כמבואר בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ז/א|דף ז']]}} גם בקרקע מהני יאוש וזהו גם טעמא דירושלמי בנשתקע שם הבעלים שאין עדים ואינו יכול להוציאה בדיינים:

'''וע"ד''' הקושיא השניה ממה שאין יאוש לגופו נ"ל די"ל דלאו מצד יאוש העבד בגופו הוא דקני ליה אלא טעמא אחרינא איכא. דאמרינן בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/כב/ב|דף כ"ב ע"ב]]}} ר"י הינדואה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ופירש"י ונזהר שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם כו' שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד ועיי' בתוס' שם. וא"כ ה"נ אין אנו נזקקין כלל ליאוש העבד מגופו דכיון דשבאו שבאי לפני יאוש והולך ומשתמש בו כל הזמן מיד כשנפקעה רשות האדון ע"י יאוש חל עליו רשות השבאי כיון שלא היה העבד רגע אחד בלא אדון וזוכה בו, ודמי ממש לזה פירש למיתה וזה פירש לחיים שאין העבד זוכה לעצמו. ונמצא דאין זה שייך אלא כשתקפו שבאי לפני יאוש אבל אם תקפו אחר יאוש שכבר זכה עבד בגופו וכן בנכרי דעלמא שאינו עבד אין השבאי זוכה בו דיאוש אין כאן שאין יאוש לגוף וכיבוש לנכרי לית ליה לרש"י וסיעתו אפילו מנכרי חברו. אך זהו רק לדעת רש"י ודעימיה דאף ללישנא בתרא בקידושין שם לא קדם העבד וזכה בעצמו, אבל דעת הרי"ף היא דללישנא בתרא קודם עבד וזוכה בעצמו, עיי' בר"ן שם. ועיי' בשמ"ק ב"ק {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא קמא/מט/ב|דף מ"ט ע"ב]]}} במשכונו של גר מש"כ בשם הרא"ה: