עריכת הדף "בני אהובה/אישות/יג" (פסקה)

== יז ==

'''איש ''' 

''' שהיה מארץ מן הארצות וכו'.''' עיין במ"מ שכתב שנמשך רבינו וכן הרי"ף ז"ל אחר דברי התוספתא והעלימו עין מהירושלמי דשם נאמר בהיפך כמו שהאריכו המרדכי והרא"ש ותמוה איך יפרש הירושלמי לשיטתם ולא היה להם להניח דברי ירושלמי במקום שאין תלמוד בבלי סותר ולתפוס דברי התוספתא ואולי לא מתנייה בי רבי חייא ורבי אושעיא ואפשר לומר דהם פירשו בירושלמי כך במתניתין קתני שלש ארצות לנשואין ואין מוציאין מארץ לארץ ועל זה קאמר במה דברים אמורים שהיה ביהודה ונשא בגליל ואין כונתו בזה דאם הוא מיהודה ונשא בגליל דאין מוציאין אותה מגליל ליהודה דבזה ודאי מוציאין אותה כדעת הרמב"ם דעל דעת כן כונסה רק דעת הירושלמי בזה דאם הוא ביהודה ונשאה במקומה בגליל והוא רוצה להוציאה לעבר הירדן אין מוציאין אותה דתוכל לעכב על ידו באמרה כי נתרצית לזוז ממקומי שהוא הגליל זה דוקא לילך עמך לארץ מולדתיך ליהודה אבל ללכת לארץ נכר לא ארץ מולדתי ומולדתיך על זה לא נתרציתי לעזוב ארצי ואין כופין אותה אבל אם הוא והיא מיהודה ויושבין בגליל יכול להוציאה מגליל לעבר הירדן דמאי שנא האי ארץ מהאי ארץ ולמה לא יוציא מעיר לעיר ומכרך לכרך כיון שאין רצונה לשוב למולדתה לארץ יהודה רק רצונה לשבת בגליל וחדא היא עם עבר הירדן ודברים אלו אם לא בפירוש נאמרו מ"מ מכללא נאמרו בדברי הרמב"ם דכתב מי שהיה בארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו הרי דוקא לארצו דכופין אבל לילך מאותה מדינה למדינה אחרת אין כופין ובסיפא כתב אבל הנושא אשה באחד מארצות והוא מאנשי ארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת הרי דוקא כשהוא מאנשי אותו ארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל כשאינו מאנשי אותו ארץ שהיא יושבת בגליל ושניהם מיהודה יכול להוציאה לעבר הירדן וזה לענ"ד ברור בדברי הרמב"ם.

''' והטור''' בסימן ע"ה העתיק מתחילה דברי הרמב"ם כסתמן דאם נשא אשה מארץ אחרת דכופין אותה לשוב לארצו ואח"כ כתב וז"ל וכתב מהר"ם מרוטנבורג אם הוא מיהודה וקידשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן מ"מ כופין אותה לשוב לארצו והאחרונים מחקו מלת אפילו וכתבו תמורתו אם וזהו באמת דעת מהר"ם דדוקא קידש דהוא על ידי שליח משא"כ בנשא דהוא דוקא על ידי עצמו או בקידש ע"י עצמו אינו יכול להוציאה לארצו וא"כ לא שייך לשון אפילו וזהו באמת נכון בשיטת מהר"ם איברא דא"כ קושיית רמ"א בדרכי משה שם נצבה וגם קמה דאיך כתב הטור וכתב מהר"ם כאלו אינו חולק אמה שכתב לעיל מזה והוא באמת חולק דלעיל כתב דעת הרמב"ם אפילו נשא בארץ אחרת מחוייבת לשוב לארצו. ולכן נראה דהטור לא ס"ל כדעת מהר"ם בזה לחלק בין אירוסין לנשואין ונמשך אחרי הרי"ף והרמב"ם בזה רק העתיק מדברי מהר"ם מה דיש ללמוד מדבריו לדינא והוא דהו"א דהא דאמרינן דאם הוא מיהודה ונשאה בגליל דצריכה לילך אחריו ליהודה דסתמא דהנושא אשה אדעת כך נושאה לשוב לארצו והא דהיה לו נשואין עמה בגליל ולא לקחה ביהודה אין כאן ראיה וגילוי דעת דדעתו לעזוב ארצו דכך היא חיבתו של אשתו שנושאה בארץ מולדתה ומשפחתה ואח"כ כשתהיה עם בעלה בטוב וריעות וסמכה דעתה עליו תלך עמו לארצו משא"כ אם יש לה נשואין במדינה אחרת לא במקום מולדתה כלל וא"כ בזו יש לומר דאם רצונו היה לקבוע מושבו בארצו למה היה לו נשואין בארץ אחרת ולא לקחה לארצו הנשואין שמה אלא ודאי דדעתו היה אז מבלי לקבוע דירה כלל בארצו כי אם לעזוב אותו ולכך לא לקחה בארצו לנשואין שאולי יטב מושב הארץ בעיני האשה ולא תאבה ללכת אחריו קמ"ל דזה לא אמרינן דאולי איזה טעם היה לו שעשה נשואין במקום אחר אבל מ"מ לא עזב ארצו ואדעתא דהכי כונסה ודברים אלו נכונים ופשוטים לדעתי וסברא זו למד הטור מדברי מהר"ם ז"ל דאין נפק"מ במקום נשואין.

''' ודע''' דהך דינא דנאמר במרדכי והרא"ש בשם מהר"ם דדוקא אירס אבל נשאה אינו יכול לכוף אותה לא משמע כן בתשובות מיימונית סימן כ"ח רק דלבסוף חזר בו מהר"ם ופירש דהכל תלוי בעת קידושין רק העיקר אם היה בעצמו או ע"י שלוחו ותימה למה השמיטוהו הפוסקים ולא זכרו כלל והוא בתראה.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}