עריכת הדף "באר יצחק/אורח חיים/א" (פסקה)

==ד==

{{מרכז|'''ענף ד'''}}

'''{{עוגן1|ובהא}}''' דמואר שם דתורמין ומעשרין להאכיל כתבו התוס' בגיטין דף מ' ע"ב ד"ה וכתיב לי' גיטא שותת כו' דזהו משום הפקר ב"ד הפקר ונתנו התבואה של התינוק להאפטרופס כדי שיכול לתרום כו', וקשה למה לא כתבו דבתורת זכות אתינן בזה ומוכח לכאורה מדברי התוס' הנ"ל דס"ל כסברת המרכבת המשנה הנ"ל דזכין מאדם לא אמרינן וזהו נגד דברי התה"ד הנ"ל. 

'''{{עוגן1|אך}}''' יש לדחות זה משום די"ל דהתוספת לשיטתם דכתבו בכתובות דף י"א ובשארי דוכתי דזכי' לקטן אינו רק מדרבנן ולכן עדיין תקשה איך אכלו טבל הטבול לתרומה ומעשר מה"ת ולכן הוכרחו לומר דזהו משום הפקר ביד כנ"ל:

'''{{עוגן1|אך}}''' עדיין צ"ע בדברי הר"ן בחידושי' לגיטין הנ"ל דהקשה מתחלה דאיך תורמין להאכיל והא הוי תורם שלא ברשות. ותי' משום דהקנו התבואה להאפטרופס והפקר ב"ד הפקר ואח"ז הביא להא דמוכרין בהמות להאכיל כו' וכתב דמשום שזכין שלא בפניו נגעו בה, והובא לעיל, וקשה אמאי לא כתב ג"כ בהא דתורמין להאכיל דמשום זכין שלא בפניו אמרו זה וכמש"כ התה"ד בחלה דיכולים להפריש בלא רשות הבע"ב משום זכות דזכין שלא בפניו משום דהא אסור בשני להו בידים ולא יהי' להם מה לאכול וזה וודאי לתועלתם. וכמש"כ הר"ן אח"ז תיכף בהא דמוכרין בהמה כו' דמה"ת זכין כנ"ל. 

'''{{עוגן1|ואפשר}}''' לחלק דשאני בתרומה דהוי הוצאות ממון מרשותם דהא הפרשת תרומה ומעשר שמפרישין זה הוי ודאי הוצאות ממון מרשותם לכן לא שייך בזה זכות וכסברת המרכבת המשנה הנ"ל, משא"כ בהא דמוכרין בהמות דהא בהכסף שמקבלין מהקונה זה הוי זכות גמור שהכין חפץ להיתומים. לכן שייך בזה זכות כמו כל זכין לו ואף שמוציאין את החפץ הנמכר מרשות היתומים עכ"ז כיון שמכניסין חפץ אחר לרשותם, בזה שייך שפיר לומר זכין להם ואין זה הוצאות ממון מרשותם כ"כ, א"כ יהי' זה נגד דברי התה"ד הנ"ל שכתב בחלה דיכולים להפריש בתורת זכות והא חזינן דהר"ן ס"ל דאין יכולים לזכות בתורת זכיי' להפריש תרומה אף שס"ל זכין לקטן מה"ת, וזהו נלמד מן אתם ולא אפטרופסין ולא ס"ל להר"ן כסברת הרשב"א שכתב בחידושי' לגיטין דמה"ת יכול האפטרופס לתרום אף להניח ובתי' א' כתב דלהאכיל וודאי תורם מן התורה. והא דאתם ולא אפטרופסין קאי על לא להניח מ"ש ברשב"א. אך הר"ן ס"ל דלא שייך בזה כלל דין זכות א"כ מוכח מזה דלא כהתה"ד הנ"ל. 

'''{{עוגן1|אמנם}}''' כיון שכבר כתבנו להוכיח דהר"ן בקדושין ס"ל דאם נתרצה האב אחר זה דיינינן שפיר לזכות ואף דמוציאין את בתו מרשותו, ודוחק לומר דהתם מיירי בקדושי כסף שאז יש לומר כסברא שכתבתי דכיון דמזכין את הכסף עבור האב לא הוי זה הוצאות ממון כ"כ, דהא כתבו סתמא דנתקדשה, ויכול להיות אף בקדושי שטר, א"כ בקדושי שטר דאינו שוה פרוטה לא שייך בזה לומר שמזכין את הקדושין לאב, ועיין באה"ע סימן ל"ז בב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/לז#ז|סק"ז]], ובע"כ מוכח דאף היכא שמוציאין את החפץ מרשותו ואין מכניסין שום דבר בחליפין לרשותו אפ"ה שייך בזה דין זכיי', א"כ תקשה עדיין דברי הר"ן אמאי לא כתב מתחלה על הא דתורמין דבתורת זכות אתינן עלי' וכמש"כ הר"ן תיכף על הא דמוכרין כנ"ל וצ"ע לכאורה.

'''{{עוגן1|ויש}}''' לתרץ דברי הר"ן הנ"ל דהא בלשון דאמרו תורמין להאכיל ולא להניח דמשמע דאף להאכיל לעבדיהם של היתומים או לאנשי ביתם המוטל עליהם לזונם או לאלמנות אביהם ג"כ יכולים לתרום להאכיל דהא לא מיעטו רק להניח אבל להאכיל משמע דיכולים לתרום אף שיאכילו לאחרים, כיון דהוי לתועלתם עכ"פ, אך להניח שאני דלא הוי תועלת כלל, ובקדושין {{ממ|דף מ"ה}} איתא דנתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' דס"ל דאינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אבי' וימחה, ומאן דס"ל התם אוכלת בתרומה הטעם משום דכיון דנתקדשה לדעת אבי' לא חיישינן לחזרה, ולפי מה דאיתא בקדושין {{ממ|דף מ"ב}} דחד ס"ל ביתומים שחולקין ב"ד בנכסי אביהם דהגדילו יכולין למחות, וחד ס"ל דהגדילו אין יכולין למחות, וגם זהו אינו רק מדרבנן כמו שאמרו שם דא"כ מה כח ב"ד יפה, אבל מה"ת יכולין למחות כשיגדילו, כדאיתא בכתובות {{ממ|דף י"א}} בגר קטן כו', א"כ קשה איך יכולים לאכול העבדים ואלמנות אביהם הא יש להם לחוש בפרט בטבל דאורייתא ושמא יגדילו וימחו, בשלמא בקטן עצמו שאוכל אין לחוש לשמא ימחה כשיגדיל משום דהא הוי דבר שבידו, וכמבואר באה"ע {{ממ|סימן קמ"ג סעיף ב'}} דדבר שבידו ושב ואל תעשה לא חיישינן שיעבור בקום ועשה, אבל מה שביד אחרים חיישינן שמא יעבור בקום ועשה, וכמו דחשו לשמא יבא וימחה ה"ה דיש לחוש לשמא יגדיל וימחה על הפרשת התרומה, וכל שכן למאן דס"ל דהגדיל יכול למחות דתקשה עליו מברייתא דתנן תורמין להאכיל אבל לא להניח דאינו ממעט רק להניח דלא הוי תועלת כלל להם, אבל להאכיל על הצטרכות שלהם יכולין לתרום כנ"ל, והא זה הוי דבר שאינו בידם רק תלוי ועומד ביד אחרים, דלגבי אחרים האוכלים הוי דבר שאינו בידו, או יש לומר דאף אם מצטרכין רק על מזונות של יתום א' והב' לא יאכל, אז כשיגדיל הב' יכול למחות דלא שייך בזה לומר אתם אפילו שותפין, כמו שפסק הרמב"ם ה' תרומות {{ממ|פ"ד ה"ח}} דהא לא הוי בן דעה אז כשתרמו, א"כ הא משמע דדוקא להניח אין תורמין אבל להאכיל אפילו לאחד מן האחרים ג"כ תורמין וקשה דהא יש לחוש לשמא יגדול אחיו וימחה, וגבי היתום שאוכל הוי דבר שאינו בידו ולכן הוכרח הר"ן לפרש דבתורת הפקר ב"ד נגעו בה, ואח"ז במוכרין בהמת כתב בפשיטות דבתורת זכות אתינן עליו כנ"ל, א"כ מוכח מזה כסברת התה"ד הנ"ל, ועיין באה"ע {{ממ|סי' ל"ו סק"א}} בב"ש שם ובמג"א {{ממ|סי' קנ"ד סקצ"ז}} דמבואר ג"כ דס"ל דזכות אף להוציא החפץ מרשות הבעלים ג"כ שייך בי' גדר זכין, וכסברת התה"ד הנ"ל. 

'''{{עוגן1|ועוד}}''' ראי' לסברת התה"ד הנ"ל מן סוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/כה/א|דף כ"ה ע"א]]}} דאמרי' התם איבעיא להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או אינו מקיימה כו', ת"ש אלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש ונשתטה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיימה עבדי' ב"ד מידי דדילמא לא ניחא לי' לבעל, ופירש רש"י שם דאין אנו נעשים שלוחים בדבר שהוא חוב לו והא אין חבין שלא בפניו עכ"ל, אלמא דמשום זכות דזכין שלא בפניו נגעו בהא דאמרו דב"ד מקנין להם, ותירץ הגמ' סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי' כו', וכן שם לקמי' אמרו דמסתמא דמילתא אדם מסכי' ע"ד הב"ד, והא שם רשות ביד הבעל לקיימה ואינה חובה עלי' לגרשה כמבואר {{ממ|בסי' קט"ו סעיף ד'}} באה"ע, ובתוס', שם ד"ה שמע מינה כו', אפ"ה אמרינן מחמת דמצוה עליו לגרשה כמבואר שם דזהו הוי זכות וזכין עבורו בהקנוי, ועיקר הקנוי הוא לאסור עליו אשתו אם תעבור על הקנוי והא התם מוציאין חפץ ממנו שאוסרין אשתו המשעובדת לו לכמה ענינים ובכמה דברים מצינו דשווי' ללוקח כמבואר בכתובו' {{ממ|[[רש"י/כתובות/נט/ב#אלמוהו|דף נ"ט ע"ב]]}} ברש"י ד"ה אלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל דשווינהו רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה וכן בנכסי אשתו הוי כלוקח, ובהקנוי שתאסר אשתו עלי' הוי בזה הוצאות חפץ מרשותו דיוציאו אשתו ממנו אפ"ה דנו בזה דין זכות כיון דאנן סהדי דניחא לי', א"כ מוכח מזה כהתה"ד הנ"ל דאף להוציא חפץ מרשותו ג"כ דיינינן זכות היכא שאנן סהדי דניחא לי'. 

'''{{עוגן1|והא}}''' דהקשו מהתוס' דנזיר בחלה איך יכולה לעשות שליח על מה שיהי' נילוש, כבר כתבתי לעיל לתרץ בזה ע"פ דברי התוס' דקדושין {{ממ|דף ך"ג}} ומה דהקשה התה"ד מחולין {{ממ|דף י"ג}} באומר לשלוחו לתרום ומצא תרום כו', שפיר הקשה משום דהא התם גבי אחר דמפריש תרומה בתורת זכות הוי שפיר ככל הזכות, דהא עליו לא הי' הקפידה שיעשה בתורת שליחות, ודוקא השליח עצמו דציווה לי' לעשות בתורת שליחות בי' אמרי' דהא קפיד דוקא שיעשה בתורת שליחות ולא בתורת זכיי', לכן תי' בתי' אחר להא דחולין הנ"ל, ולכן דברי התה"ד נכונים, וכמו שפסק הרמ"א כדברי', ועיין ברא"ש פ"ב לקדושין סי' ז', ועפ"ז יש לדון במה שכתבתי לעיל בהא דאה"ע {{ממ|סי ל"ה}}.

'''{{עוגן1|וגם}}''' יש לומר בדברי התה"ד הנ"ל דאף לסברת המרכבת המשנה הנ"ל דס"ל דזכין להוציא חפץ מאדם לא אמרינן, עכ"ז שאני התם בחלה לפי מה דקיי"ל ומבואר ברמב"ם ה' אישות {{ממ|פ"ה הלכה ו'}} ואי דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ומבואר בתוס' סוכה {{ממ|דף ל"ה}} בד"ה אתיא לחם לחם כו' דאתרוג של טבל הוי כמו אתרוג של שותפין שיש לכהן ולוי חלק בהם כו', וזהו ג"כ מחמת הסברא שכתבתי דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ולכן אין שייך כלל לומר בחלה שזה הוי הוצאות ממון מרשות הבעלים דהא כבר אינו שלהם, א"כ אף לסברת המרכבת המשנה ג"כ אין אנו יכולים לחלוק על הך דינא שכתב התה"ד דאחר יכול להפריש חלה בלתי רשותו, אך למש"כ להוכיח דגם היכא שהוי הוצאות ממון ג"כ דיינינן זכין שלא בפניו, וודאי דנכונים דברי התה"ד הנ"ל, ואין לנו לחלוק על התרומות הדשן והרמ"א שדבריהם אנו שותין בכ"מ. 

'''{{עוגן1|וכיון}}''' דאתינן להכי לכן בנדון מכירת חמץ שזה הוי קלקול עיסה שכתבו דיכולים להפריש חלה מחמת אנן סהדי דניחא לי', וכל שכן בחמץ שאם לא יחיל המכירה אז יפסיד כולו, ואלו בחשש קלקול העיסה כתב שם הקצה"ח לחלק דאיזה קלקול שייך בי' דהא יכולים להפריש חלה אחר האפייה וע"ש אבל בחמץ דהוי פסידא וודאית וודאי דאנן סהדי דמסכים על המכירה בתורת זכות, וכמ"ש התוס' בע"ז {{ממ|דף ע"א}} בד"ה רב אשי כו' בסה"ד דאע"פ ששוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שגמר ואקני כדי להפטר מבכורה כו' והתוס' בב"מ {{ממ|דף למ"ד}} בד"ה אפקרי' כו' ע"ש, ולחלק דשאני במכירת חמץ שהי' יכול בעצמו למכור היכא שהי' בע"פ ולהציל הפסידו, משא"כ בעיסה הטבולה לחלה, זה לא שייך בנ"ד דהא מבואר בהשאלה דנ"ד שהבעלים הי' במקום שלא הי' יכולים למכור את חמצם, וגם לאו כ"ע דינא גמירי בהלכות מכירה, וגם הא כבר ידוע שהנכרים אינם רוצים לקנות את החמץ בערב פסח, וכיון דלא הי' יכול להציל בעצמו מן הפסידו וודאי דהוי זכות ואנן סהדי דניחא לי' בזה וכש"כ בנ"ד דאומר כעת בפנינו שרצה באמת לבא להב"ד בזמן ההיתר למכור את החמץ, והוי כגלוי דעת המבואר באה"ע {{ממ|סימן ל"ה ס"ק מ'}} ואף דלא היה הגילוי דעת בפני עדים, עכ"ז הא לא אברי סהדי אלא לשקרי, ובאיסורין הא כל אדם נאמן על עצמו ונאמן לומר דהוי גילוי דעת ממנו מקודם המכירה דנעשה בב"ד 

'''{{עוגן1|ועוד}}''' דהא נ"ד דומה להא דסוטה {{ממ|דף ך"ה ודף ך"ז}} דמי שהלך בעלה למדינת הים דב"ד מקנין לאשתו בתורת זכות משום דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, ולא חיישינן דילמא אתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דבי דינא משום דכיון דב"ד עושין זה משום זכותו לכן לא חיישינן דיבא וימחה על הזכות שזיכו לו, א"כ הוא הדין בנ"ד דהב"ד זיכו לטובתו ומכרו את החמץ וודאי דאמרינן אדם מסכים ע"ד הב"ד והוי המכירה מכירה מעליא, והא התם בעוברת על דת הא קיי"ל דאינו רק מצוה לגרשה ולא חובה, ובמכירת חמץ הא הוי חובה עלי' לקיים מצות בדיקת חמץ, א"כ זהו כש"כ מהך דסוטה: