עריכת הדף "אבן האזל/גניבה/ד" (פסקה)

== ה ==

'''הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע, ואח"כ באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען בו טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים שעדיין ברשותו הוא אפי' מאה פעמים חייב כפל על כל טענה וטענה, ואם נשבע ה' פעמים נמצא משלם ו' הקרן שהפקיד אצלו וה' בקרן משום ה' כפלות של ה' שבועות.''' 

''' כ' ''' המ"מ וז"ל והקשו המפרשים בטענה שניה היאך חייב כפל שהרי אינו מחוייב כפל אלא בשבועה שהשביעוהו ב"ד ולא בשקפץ ונשבע הוא וא"כ איך ישביעוהו ב"ד והרי הוא חשוד על השבועה משבועה הראשונה שנמצא שקרן ע"פ עדים, ותי' דאיכא למימר דהוי ידעי ביה דעבד תשובה וכו' וא"צ לכ"ז אלא בב' בתי דינין משכחת לה, ודין זה שקפץ ונשבע ואפי' בב"ד שאינו משלם כפל נתברר באותו פ' בסוגיא בברור, ותימה למה לא הזכירו רבינו ז"ל עכ"ל.

''' ודברי ''' המ"מ תמוהים דשו"ט רק בהך קושיא דהוא פסול לשבועה ויישב זה בשני התירוצים, ובאמת הקושיא חמורה דהא מכיון שטט"ג ונשבע בפעם א' כבר נתחייב באונסין, וכשוטען ט"ג בפעם ב' אינו פוטר עצמו ובכה"ג אינו חייב בטט"ג, וקושיא זו הקשו בתוס', ובזה כתבו דאין סברא לחלק מב"ד אחד לשני ב"ד, והיינו דכיון דיש ביד הבעלים לברר דנתחייב באונסין א"כ גם בב"ד שני לא כפר במה שטען שנגנב, דדוקא לענין מה שהק' המ"מ דנעשה חשוד יש לומר דכיון דב"ד זה לא ידעו מפסלותו אף דכשיתברר תתבטל שבועתו מ"מ עכשיו מיקרי שבועה שב"ד השביעוהו ולא קפץ ונשבע, אבל לענין זה דצריך שיהי' כפירה של פטור כיון דביד הבעלים לברר דהוא חייב באונסין אין זה כפירה של פטור ובתוס' תירצו דמיירי דאמר לו בעל הפקדון לאחר שבאו עדים שיהיה שומר כבתחלה וקבל עליו דנעשה שומר מחדש, אך הקשו ע"ז דא"כ לא שייך האבעיא כלל דלא הוי חד ממונא דמה לי לקחו בידו ונתן לו ומה לי שלא לקחו בידו אלא אמר לו בעודו בידו תהא עליו ש"ח ונשארו בתימה.

''' והנה ''' הבעה"מ והמלחמות חולקין בריש ש"ש דו"ה באם הודה הגזלן להנגזל ואמר לו שנותנו לו דבעה"מ סבר דהרי הוא כבר ברשות הנגזל ויכול להקדישו והרמב"ן סבר דאינו יכול להקדישו וכתב המלבושי יו"ט ח"ב חח"מ סי' ו' וז' דזה פשוט דאפי' לדעת הבעה"מ מ"מ לא נפטר מאחריות אונסין, ומסתבר כדבריו דעד שהגזלן משיב גזלתו לרשות הנגזל לא נפקע חיוב גזלו והבעה"מ סובר רק דכבר נעשה ברשותו כיון שאינו מסרב ליתן לו את שלו אבל נראה לי לחדש דזה דוקא בדין גזלה ממש אבל כופר בפקדון אף לשיטת הרמב"ם שביארנו דיש לו דין גזלן גמור ולא רק להתחייב באונסין כשיטת התוס', מ"מ לענין זה חלוק דין כופר בפקדון מגזלן, דגזלן כיון שהוציא הגזלה מרשות חברו לכן עד שישיב הגזלה לרשות חברו לא נפקע חיוב גזלו, אבל כופר בפקדון דכבר בארנו דאינו גזלן ממש מדאיצטריך לרבות מקרא דוכחש בה, לכן אף דנאמר דמכיון דחייבתו התורה בהשבה אלמא דהוא חייב בכל דיני גזלן מ"מ כמו דגדר השבה בגזלן הוא למקום שנטל ה"נ בכופר בפקדון מכיון שהודה בפקדון ומוכן ליתנו לבעלים, אינו מחוייב להביא הפקדון לבית הנפקד אלא הנפקד צריך לילך לקבל הפקדון, ואף דלדעת הרמב"ן דסובר דאינו ברשותו של נגזל להקדישו יש לומר דכ"ז שלא קבל הפקדון אכתי ברשותו דכופר קאי לענין אונסין אם לא באופן דפשע במה שלא בא לקבל, אבל לדעת הבעה"מ דמכיון שהודה, כבר קיימא ברשות המפקיד, ורק דבגזלן כתבנו דלא פקע מיניה חיובו בשביל שהוא מחוייב להשיב לרשות הנגזל, אבל בכופר בפקדון אינו מחוייב להשיב אלא למקום שנטל.

''' ואחר ''' שזכינו לזה נאמר דעכ"פ אף דמקודם שהודה כבר בטל ממנו דין שומר כיון שנעשה עליו דין גזלן ויצא הפקדון מרשות הבעלים, מ"מ עכשיו כשהודה חזר עליו חיוב השומרין כ"ז שלא החזיר הפקדון לרשות הבעלים, ולא דמי להא דבעי רבה זוטי בב"ק דק"ח היכי דנגנבה באונס והחזירם גנב לבית שומר דבעי אי כליא שמירתו או הדרא לשמירתו דהתם שפיר יש לומר דכיון דנגנבה באונס נתבטל כל חיוב השמירה כיון שכבר אינו ברשות השומר, ולכן אף כשהחזיר הגנב לא הדר חיובא עליו, אבל הכא בשביל שכפר בפקדון ונעשה גזלן לא נפקע ממנו חיובו שקבל עליו לשמור הפקדון ולהחזירו לבעליו, ולכן אף דודאי בשעה שיש לו דין גזלן לא שייך שיהי' עליו חיובי שומרין, אבל כשהודה ונעשה הפקדון ברשות הבעלים חזר עליו דין שומרין דלא הפקיע חובתו במה שכפר תחלה, ויש לומר דרבה זוטי לא מיבעי ליה אלא בנגנבה באונס, אבל בנגנבה בפשיעה והחזיר גנב לבית שומר ואח"כ הוקר הפקדון ופשע אח"כ דודאי חייב דע"י פשיעתו לא נתבטל חיובו ועכ"פ זה ודאי מסתבר דע"י כפירתו לא נתבטל חיובו כ"ז שלא קבלו הבעלים את הפקדון.

''' ועכשיו ''' מיושב שפיר לפי שיטת הבעה"מ קושיית התוס' דמכיון שבאו עדים וקבל עליו את הדין נעשה כפקדון, ומ"מ לא קשה קושיית התוס' שהקשו לפי תירוצם דאמר לו בעל הפקדון יהי' לי בידך, דא"כ לא הוי חד ממונא ומה לי נטלו וחזר והפקידו מה לי אמר לו יהי' לי בידך, דזה שפיר הקשו לפי תירוצם דנעשה פקדון מחדש ברצון שניהם, אבל לפימש"כ לא נעשה פקדון מחדש אלא בכח חיוב הראשון של הפקדון ודמי למה שכתב הרמב"ם בהלכה ט' דטוט"ג בפקדון של קטן אף שתבעו כשהוא גדול פטור אלמא דאזלינן בתר תחלת הפקדון, אף דגם כשנתגדל לא קבל ממנו והחזיקו בפקדון, וה"נ הכא כיון דחיוב הפקדון נמשך משעה שהפקיד אצלו לכן במה שלא לקח ממנו הפקדון לא נעשה פקדון חדש, ושפיר בעי שם בגמ' אם על חד ממונא איכא כפל וחומש, וכאן נמי משכחת לה הרבה פעמים טוט"ג ומיקרי חד ממונא ורק דילפינן מחומש דעל חד ממון איכא הרבה כפילי, וכן באבעיא דטט"א ונשבע והודה שפיר גרסינן והודה וכגירסתנו ולא כתוס' וכן הוא להדיא ברמב"ם בפ"ז מהל' שבועות הל' ט"ו והוא כדברינו דכיון שהודה נעשה שומר ובהל' ג' שלא הודה שפיר כתב שיצא הפקדון מידי הבעלים.

''' ובמה ''' דתמה המ"מ דלא הזכיר הרמב"ם דבקפץ ונשבע ליכא כפל, נראה דסובר הרמב"ם דר"פ פליג על רבא דפשיטא ליה דבקפץ ונשבע ליכא כפל, משום קושיית הראשונים דהא הוי חשוד על השבועה והתירוצים דמיירי בשני ב"ד או שעשה תשובה הם רק שינויי דאין סומכין ע"ז הראשונים ופשטא דמילתא משמע דבעי בסתמא בכל גווני, ועוד דמדפשיט ר"פ מהא דמשלם הרבה חומשין דמשלם נמי הרבה כפילי מוכח נמי דדמיין זה לזה, ולכן כמו דבחומש מהני קפץ ונשבע ה"נ בכפל ואין בין זה לזה אלא דחומש הוא ע"י הודאה וכפל כשבאו עדים, והרמב"ם לשיטתו דלא מפרש בהלכה ג' שכבר יצא ידי בעלים משום שנפטרו כמו שפירשו הראשונים דא"כ מפורש כן במימרא ד"ר יוחנן דקיי"ל הכי דבשבועה דאינו מחוייב איננו מתחייב כפל אבל לפירושו לא שייך לזה ואדרבא יש עוד להוכיח מסוגיא זו דלא כרבא דלרבא למה אמר טעמא משום דקנה בשבועה ראשונה או משום דיצא מידי הבעלים תיפוק ליה דאינו מחוייב שבועה כמו שפירשו הראשונים וע"כ דבקפץ נמי חייב כפל: