עריכת הדף "העמק שאלה/פח" (פסקה)

== לב ==

{{העמקש|לב}} '''והא שתי מיבעי ליה שתים ולא ארבע כו'.''' כבר העיר בש"ש דבגמרא ליתא כ"ז. ורבי' אקשי ומפרק. ופי' הקושי' הוא דבעינן הא דכתיב שתי למעט ד' ומנין לדרוש שיהו שוות. וממילא יש לנו להקשות על כל האמור בסוגיא דיומא שם. וגם יש ליישב עה"נ דשעירי יוה"כ ומוספי שבת אי אפשר לומר דס"ד ארבעה ג"כ שרי שהרי אינן באין נדבה. וגם יש בהם חילול שבת ויוה"כ. והא דתמידים באמת מיעט קרא את הכבש אחד. ואיתא בזבחים ד' י"ב אחד בבוקר ולא שנים בבוקר. וכבשי מצורע כתיב ג"כ האחד. ותו הא אשם אינו בא נדבה. ועולה באמת רשאי להביא כמה. אבל ציפורים מקשה רבינו דבעינן למעט שלא יביא ד'. ויש להבין מנ"ל לרבינו באמת דאסור להביא ד' ומאי איסור יש בזה כששוחט בחוץ למחנה שתים ומשלח שתים. ואי משום בל תוסיף א"כ א"צ קרא דשתי. אבל פשוט שהטעם הוא משום דאמר רבה כל שאינו בזה אח"ז אפי' בב"א אינו כדאי' בעירובין פרק ד' ובכ"מ. וה"נ אינו מיתפיס אה"נ דצפורי מצורע אלא כשבא אחד ולא שנים. וא"א להביא אלא באופן שיהא מיתפיס באסה"נ כדין צ"מ ומכאן הוא שלמד רבה מדכתיב אחת אחת למעט שלא ישחוט שנים. אלמא דלא מיתפסי כלל. ועפ"י זה מתרווח מש"כ התו' בכורות ד' מ"ט א' ד"ה אמר דכללא דרבה אינו אלא בקדושה שע"י מעשה ולא שע"י ממילא כבכור. והיינו משום דמהאי קרא לא נ"ל אלא כה"ג. וכיב"ז יש לפרש הא דתניא במכילתא פ' בא משכו וקחו לכם צאן. משכו מי שיש לו. וקחו מי שאין לו. ולכאורה משיכה זו למאי היא ומאי איכפת לן שיבדוק כל עדרו ממומין. וביום י"ד ישחוט כולם. ויהא א' לפסח והשאר לבשר תאוה. בשלמא בבהמ"ק א"א לשחוט בעזרה ולהקטיר אימורי חולין וכדומה. אבל בפסח מצרים אמאי בעי משיכה. אלא משום שלא מיתפיס קדושת הקרבן אלא על המבורר. ומזה למדנו לכל התפסה שבתורה. אבל מה שלא שייך להתפסה אינו בזה הכלל. ובחנם נדחקו האחרונים בש"ע או"ח סי' תע"ה ס"א ע"ש: 

ודע דהתוס' דמס' ע"ג ד' ס"ג ד"ה כגון. הוסיפו דאין איסור אתנן חל אלא על המבורר בשעת מעשה. ולא מהני שיתברר אח"כ אפי' למ"ד יש ברירה וצ"ע בסוגיא דתמורה פ"ו ובכורות פ' מע"ב דמחיר כלב בשנים שחלקו א' נטל תשעה וכלב וא' נטל עשרה כולם אסורין ומקשה דנברור א' ויהא אסור כו' אלמא דהמתברר אח"כ חל עליו האיסור. איברא לשיטת הרמב"ן בחי' ע"ג שם והובא בר"ן בהא דבי ר' ינאי דהוי יזפי בשביעית ופרעי בשמינית דדוקא שכבר נאכל אז אינו חל האיסור אבל אם לא נאכל חל עליו איסור שביעית. וכמו כן במוכר ע"ג ויי"נ ולוקח דמיהם אסור אפי' כבר משך העו"ג אם לא שכבר כלו מן העולם. א"כ ניחא דדוקא באתנן זונה שהביאה כבר אזלא לה. אבל במחיר כלב שהוא בעולם חל אח"כ כשמתברר. אבל לשיטת התו' דאפי' כשהם בעין אלא שמשך העו"ג לעצמו לא חל על דמיהן התפסתן א"כ ה"ה כשאינו מתברר בשעת חליפין לישרי. וצ"ל דבאמת לא למדנו זה הכלל אלא מהא דמשני ר"ח שם הא בטלה זה הא בטלה סתם. ולהאיבעית אימא דאפי' בטלה זה מיירי דקאי בחצרה. אלמא דטלה סתם אפי' כהאי גוונא שרי. והיינו משום שלא נתברר בשעת ביאה וחלות איסור אתנן. אבל לאוקימת' קמייתא דלא מיירי דקאי בחצירה אינו מוכח הכי. וכן בלא ר"ח ג"כ אפשר ליישב הברייתות הא דקיימי בחצירה והא דלא קיימי בחצירה. וא"כ י"ל כשמתברר אח"כ באמת אסור. ומש"ה שפיר קאמר בתמורה שם דלמ"ד אין ברירה ניחא. ונאמר דאפי' לא נתברר אסור. אבל למ"ד י"ב נהי דחד מינייהו אפשר למיסר ודלא כר"ח. כולהו מיהא לישרי ומשני ר"א. ולפי האמת אפי' למ"ד אין ברירה נצרכנו לזה הישוב דר"א שהרי לא נתברר בשעת החילוף על הכלב. ובזה מתיישב פסק הרמב"ם ה' אה"מ פ"ד ה' י"ז דאם אחד מהן שוה לדמי הכלב או יתר על דמיו. הוא אסור והשאר מותרין. ואם כל אחד וא' פחותין מדמי הכלב הרי העשרה כולם אסורין. משמע שאם הכל שוין לדמי הכלב כולהו שריין וכאוקימתא דר"א. וכבר תמה ע"ז המג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ז הא קיי"ל אין ברירה בדאורייתא. ולמש"כ ניחא. דלפי האמת א"א למיסר אלא כשאחד מתברר בשעת החילוף. ולא תקשה הא לענין קנית עירוב אי' ג"כ בעירובין ד' נ' כל שאינו בזה אח"ז כו'. ומכ"מ מהני ברירה למ"ד יש ברירה. הא ל"ק דכבר כתבו התוס' שם ד' מ"ט ב' דלא דמי תחומין לכל דבר. ובאמת אפי' לרב אינו אלא דוגמא לדבר. אבל ודאי אינו שוה מכל צד לדבר הנתפס כמש"כ לעיל: 

'''וההיא דשחיט לה וטביל ההוא חיה בדמיה אסורה באכילה. והך כו'''' כצ"ל וכ"ה בכת"י: 

'''אמר רבא איפוך אנא כו'.''' כ"ה גם בכת"י. אבל בגמ' איתא ואיפוך אנא ושקיל וטרי טובא ומסיק רבא א' כו'.