עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/כא" (פסקה)

== ג ==

'''ולאחותו. ''' לאחותו בין כשרה בין פסולה {{תוספת|יט|כמש"כ באות י"ז.}}. (שם).

'''ולאחותו. ''' לאחותו מן האב ולא לאחותו מן האם {{תוספת|כ|כמש"כ באות הקודם.}}. (שם).

'''ולאחותו הבתולה. ''' הבתולה – פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא את הבוגרת ומוכת עץ, ת"ל אשר לא היתה לאיש, מי שהווייתה ע"י איש, יצאו אלו שאין הווייתן ע"י איש {{תוספת|כא|ואצטריך לדרשה זו משום דאל"ה היינו ממעטין אותן מדפסולות לכה"ג דכתיב ביה והוא אשה בבתוליה יקח, אלמא דלאו בתולות הן.}}. (יבמות ס' א').

'''הקרובה אליו. ''' הקרובה – לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו – לרבות את הבוגרת {{תוספת|כב|וע' בדרשה הקודמת נתרבה בוגרת מדרשה אחרת.}}. (שם שם).

'''אשר לא היתה לאיש. ''' פרט לארוסה {{תוספת|כג|דלשון הויה יונח גם על הוית אירוסין, וכמו כי יהיה נערה בתולה מאורשה.}}. (יבמות ס' א').

'''לה יטמא. ''' לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים {{תוספת|כד|עיין מש"כ בפ' הקודם אות י"ד.}}. (נזיר מ"ג ב').

'''לה יטמא. ''' לה יטמא – מצוה, לא רצה מטמאין אותו על כרחו {{תוספת|כה|מדייק זה מיתור המלות האלו, דהיה די אם היה אומר לנפש לא יטמא כי אם לשארו וגו' ותו לא, ומדכפל האזהרה לה יטמא משמע שהקפיד הכתוב שלא רק שאינו חייב על טומאתו אם נטמא אלא גם מחויב להטמא, וצ"ל דאיירי אפילו אם יש מתעסקים זולתו, דאל"ה הוי מת מצוה ופשיטא שה א מחויב להטמא, וזה מוכרח מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בסוטה ג' א' דר"י סבר לה יטמא רשות ור"ע סבר חובה, ואם היה איירי במת שאין לו מתעסקין אלא הוא לא היה סבר ר"י דהוי רשות, וקיי"ל כר"ע, ולכן קבענו דרשה זו שלפנינו בפנים.

ועיין בתוס' פסחים ט' א' ב' בד"ה בשפחתו, מבואר מדבריהם דרק מה שנוגע לצרכי המת מותר לטמא לקרובים, ודעת הרמב"ן דאפילו שלא לצורך מותר. ונראה בטעם פלוגתייהו, דהתוס' אזלו בשיטתם בברכות כ' א' דענין טומאת קרובים במת דחויה, וענין דחויה בכל מקום פירושו שבקושי הודח ולא שנעשה היתר גמור, ולכן לא הודחה רק מה שלצורך המת, וכמו גבי שבת דהודחה אצל פקוח נפש לא הודחה רק במה שלצורך החולה, ורמב"ן ס"ל דטומאה במת הותרה, כדעת רש"י בברכות שם, והיינו שמעיקרא לא נאמר הלאו דטומאה בקרובים, וממילא הותרה היתר גמור ואפילו שלא לצורך, ועיין ביו"ד סי' שע"ג ס"ה.}}. (זבחים ק' א').

'''לה יטמא. ''' מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק {{תוספת|כו|כגון מי שלא שהתה ג' חדשים אחר בעלה ונשאת וילדה ואין ידוע אם הולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והם שניהם כהנים אין מטמאין. –

ועיין במו"ק כ' ב', כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם, ומשמע דכללא הוא. ויש להעיר שהרי כאן בדרשה שלפנינו מבואר דעל הספיקות אין כהן מטמא, ובמס' שמחות פ"ד מבואר דמתאבלין גם על הספיקות. וצ"ל דכונת הגמרא להשוות הענינים רק לענין קורבה, דלמי שמטמא מחמת קורבה מתאבל עליו, אבל הספיקות הא דאין כהן מטמא להן הוא מחמת ספק שמא לאו קרוב הוא ומשום קדושת כהונה החמירו בזה, ודו"ק.}}. (תו"כ).

'''לה יטמא. ''' לה הוא מטמא – אבל אינו מטמא לאחרים עמה {{תוספת|כז|ר"ל שלא נאמר כיון דכבר נטמא לקרוביו יטמא גם לאחרים, והרמב"ם ספ"ב מאבל הסביר הטעם בזה משום דטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, עכ"ל. וכונתו דענין דחויה פירושו שבקושי הודחה מפני הדחק ולא היתר גמור, והותרה פירושו היתר גמור וכמש"כ לעיל אות כ"ה. אך תמה אני מה ענין זה בכלל שייך להודחה והותרה, דהא אפילו אי נימא הותרה לא הותרה אלא לקרובים, וכמדומה לי שלא מצינו בכל התלמוד באור ענין הודתה והותרה באופן כזה אלא כעין שציירנו באות כ"ה, דמדהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל הכל באותו המת, אבל לומר דמדהותרה לזה הותרה נמי גם לאחר – זה לא שמענו מעולם, וצ"ע.}}. (שם).