עריכת הדף "
סדר משנה/יסודי התורה/א
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ז == '''לפיכך א"א שיהי' אלא אחד וכו'.''' ''' (א) ''' ''' זה ''' לשון רבינו בספר מנין המצות חלק העשין מנין ב' היא הצווי שציונו בהאמנת הייחוד, וכו', וברוב המדרשות תמצאם אומרים ע"מ לייחד את שמי וכו' רוצים בזה אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת הייחוד כי אנחנו מחוייבים בזה וכו' והדבר הזה שכתב רבינו, אנחנו אמנם הוציאנו וכו' דברים אלה יוצאים מן הספרי והובא בילקוט רמז תתל"ג וז"ל ה' אלקינו הלא כבר נאמר ה' אחד וכו' עלינו לייחד שמו ביותר ורבינו ביאר בזה כוונת המדרשים שאמרו ע"מ לייחד את שמי וכו' (ועיין לעיל אות ד' מה שכתבתי בסייעתא דשמיא) והנה רבינו הוסיף על דברי הספרי למה נתיחדנו אנחנו במצוה זו יותר מזולת האומות הלא אלקי עולם ה' וביאור רבינו להיות כי חסדי השם גברו על יריאיו ורב טוב לבית ישראל שהוציאנו לחירות עולם מה שלא עשה כן לכל גוי להוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה ובזרוע נטוי' ולהשפיע עליהם ריבוי טובות כמו שעשה עמנו, גם הפליא הוא ית' לייחד אומתנו להיות לו לעם סגלה מיוחדים לשמו ית' להיותנו נקראים בשם עם ה' ע"י תורתו הקדושה אשר נתן לנו להנחילנו חיי עד, לפיכך אנחנו חייבים להודות לו מן הטובות שעשה עמנו את זה לעומת זה הכתירנו הש"י במצותיו הקדושים להיות גם הוא מיוחד לנו לאלקי אמת ובמה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם בהכירו וידעו כי הוא זה אדוניו וכל עבודתו אשר יעבוד לא יעבוד כי אם אליו, ואינו מיחל ומקוה בכל דבר כי אם אליו ית' לבדו, ואליו עיניו תלויות כעיני עבד אל יד אדוניו, ולסבה זאת רצה הקב"ה לזכותינו במצות שהם למעלה מהשכל אנושי אין אתנו יודע סיבתם כגון כלאים ושעטנז פרה אדומה הנקראים חוקים ולא עשה כן לכל גוי דהמצות שנצטוו בני נח השכל וחוקי הטבע מחייבותם והסבה בזה הוא כי אנחנו חייבים לו ית' לעשות כן היות רבות עשה השם עמנו נפלאותיו וטובותיו עד אין מספר, כמו מלבד היציאה ממצרים באותות ובמופתים עוד הגדיל ה' לעשות קריע' י"ס, ענני הכבוד, המן, באר של מרים, כבושת א"י, מלבד הטובות הכוללות לכל ברואיו ית' לכן חלף הטובות הטבעיות חייבים אנחנו לעשות רצונו ע"י המעשים הנרצים במצות השכליות אשר צוה לנו ותחת מה שהטיב עמנו למעלה מן הטבע עלינו לשמור ולעשות כל מצותיו אף מה שהם למעלה מהטבע אולם לזולתינו מן האומות גם כי גבר עליהם חסדו וטוב ה' לכל מ"מ לא הטיב עמהם בדבר שהוא למעלה מחקי הטבע כי מונהגים הם כפי חקות השמים ומשטריהם, לכן אינן צריכין לעבוד את השם רק בז' מצות טבעיות כי לכל מצוה מהז' מצות יש טעם בדעת האדם נערך עם המציאות הטבעי ועיין בפי' הרע"ב שלהי מס' מכות במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו', אבל אנחנו ב"י המונהגים בדרך קדש למעלה מן הטבע לעמת זה צריכין לעבוד את השם גם בעבודות הנשגבות משקול דעת האדם. ''' והמורם ''' מדברי הספרי ורבינו דעל האמנת היחוד לא נצטוו בה ב"נ מהטעם שכתבנו בס"ד וממילא לא הוזהרו ג"כ על השיתוף כי אמונת השיתוף הוא היפוך אמונת האחדות וכן כתבו התוס' בסנהדרין ס"ג ב' ד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות וכו' ובמס' בכורות ה' ב' ד"ה שמא יתחייב וכו' וכ"ה ברמ"א ז"ל בא"ח סי' קנ"ו וכן תפסו המושלים כל גדולי הפוסקים. ולדידי נראה לאמת הדעת הזאת דב"נ לא נצטוו על אמונת היחוד היות מצות האמנת היחוד היא היפך השיתוף ואזהרת השיתוף נפקא מקרא בלתי לה' לבדו בסנהדרין ס"ג ולא מקרא לא יהי' לך דהוא אזהרה לע"א בלא שיתוף (וההבדל בזה ביארו יפה בס' עולת תמיד סי' קנ"ו) וא"כ תקשי למה לא קחשיב בברייתא המובאה בסנהדרין נ"ו מצות האמנת היחוד בתוך מנין שאר המצות שנצטוו ואינה בכלל מצות ע"א כמו לדידן שהיא מצוה בפ"ע, וליכא למימר משום דהוי קום ועשה לא קחשיב, דמלבד מ"ש כבר באות ג' דדבר שהוא תלוי רק במחשבת הלב לא הוי קום ועשה, אף זו דהא איכא נמי שב ואל תעשה שלא לעבוד בשיתוף, וכי היכי דחשיב התנא דינין דהוי קום ועשה אלא משום דאית בהו נמי שוא"ת דלא תעשה עול במשפט קחשיב לה נמי קום ועשה כדמסיק התלמודא שם בסנהדרין ה"נ דון מינה לענין האמנת היחוד כיון דאית בה שוא"ת שלא לעבוד בשיתוף ראוי למנות ג"כ קום ועשה, וגם לא אשכחן בשו' דוכתא בגמ' דמייתי רומז מקרא דב"נ מוזהרים על זה כי היכי שדרשו רז"ל מקרא אשר שם ירמזון אלו ז' מצות שמנו חכמים אלא הוא הדבר אשר אמרנו בדעת התו' ורבינו ז"ל דב"נ לא נצטוו על האמנת היחוד ועל העבודה בשיתוף. ''' (ב) ''' ''' אמנם ''' ההפרש בין עע"א בשיתוף לאינו עובד בשיתוף, ביארו בס' ע"ת בא"ח סימן קנ"ו כשיאמין שיש ח"ו שנים שווים בגדולתן אין לאחד יתרון על הב' הוא ע"א גמורה וגם בני נח הוזהרו ע"ז, אבל אם מאמין שהא' חשוב מן השני וגדול ממנו, והשני אינו אלא חלק אלהות כחלק מן הכל, הנה זה יקרא עובד בשיתוף, ולא הוזהרו ב"נ על דבר זה, ואין עושין בזה איסור, אכן הגאון האמיתי בעל המחבר מעיל צדקה ז"ל סי' כ"ב הרבה להשיב עליו, ואנכי רואה כי כנים דבריו של ס' ע"ת ומשפטים אדבר עם הגאון בעל מ"צ אחרי העתרת המחילה הראוי' והנאותה לו - וראשון לכל דבר אקדים ראי' לבעל המחבר ע"ת מדברי תוס' דסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה אסור לאדם וכו' וכן בבכורות ב' ב' ד"ה שמא יתחייב שבועה כתבו מ"מ בזה"ז כולם נשבעים בקדושים שלהן ואין תופסין להן אלהות ואע"פ שמה שמזכירין עמהן ש"ש וכונתם לד"א מ"מ אין זה שם ע"א דגם דעתם לעושה שמים וארץ, ואע"פ שמשתתפין ש"ש וד"א לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דב"נ לא הוזהרו על כך, ודבריהם הם קושי הביאור והגאון במ"צ נדחק מאוד בדבריהם, וביותר מה שכתב דכוונתם בשיתוף הוא מה שמזכירים שם קדושיהם וש"ש ביחד הנה הוא תמוה, שהרי התוס' בסנהדרין שם כתבו דמה שנאמר חרב לד' ולגדעון וכן כי דברנו בה' ובך לא מקרי שיתוף ש"ש וד"א הואיל ואינו שיתוף לשם אלהות, הרי דכל שאינו שיתוף רק לחשיבות בעלמא אין בו שמץ איסור שיתוף ומותר אפילו לישראל ומה שהביא הגאון מ"צ ראי' מדברי רבינו בהלכות שבועות פ' י"א הלכה א' וב' במחילה מכבודו אין הנדון דומה לראי' כי זה לשון רבינו בס' המצות חלק העשין מנין ז' הוא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהי' הגדולה והכבוד והעילוי וכו' ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים אלא על צד חסרון המצטרף כמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש, ע"ז הצד תשבע אומתינו בשם מרע"ה כאלו הנשבע נשבע באדון משה וכו' וכל עת שלא יכוון הנשבע זה, ונשבע בא' הנבראים להאמינו שיש לאותו דבר אמיתת עצם וכו' וכל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם הרי מבוא' מזה שאין איסו' השבוע' בדבר אחר כ"א דכוונתו דאותו שנשבע בו הוא ענין אלהי שיש לו מציאות אמיתי ח"ו והוא אסור שזה הוא ממש ענין ע"א דמה שאינו ענין אלהי אין לו מציאות אמיתי, וא"כ כשהוא משתף בשבועתו שם שמים וד"א עובר על אי' שיתוף דכל שאסור לשתף בשאר עבודות אסור לשתף אותו ג"כ בשבועה דתורה אחת לעבודה ולשבועה דהיא ג"כ מענין עבודות האלהות וגדולה היא לאל ית' כשנשבע בו, ולכן הם שנשבעים בקדושים שלהם אין הכרח שהם נשבעים בהם לשם אלהות ויהי' בו אי' שיתוף אלא הוא על הדמיון שאנו נשבעים בשם אדונינו מרע"ה דהכוונה היא באדון משה והוא להגדלת שמו של מרע"ה וכך הוא כוונתם של הנשבעים בקדושים שלהם ואין כאן אי' שיתוף כלל ול"ל להתוס' לומר דלא הוזהרו ב"נ דוקא הא אין כאן איסור כלל, אבל האמת הוא דב"נ לא הוזהרו כלל על השיתוף כדברי ע"ת הנ"ל וממילא מי שמותר לשתף בשאר עבודות חמורות שיש בהן עונש מיתה לישראל ולב"נ העובדים אותן בלי שיתוף מכ"ש שמותר לו לשתף בעבודה קלה שהיא השיתוף בשבועה שהיא קלה משאר העבודות שאין בה אלא מלקות להנשבע בע"א בלי שיתוף, שוב ראיתי שגם אאמ"ו זצלה"ה בספרו הנכבד מחצית השקל סי' קנ"ו השיב ג"כ על הגאון מ"צ מתו' הנ"ל ושמחתי כי זכיתי לכוון לדעתו הנשגבה, ואא"מ זצ"ל רוצה להצדיק הצדיק מעיקרא בעל מ"צ באמרו שהוא מפרש דברי התו' דאם משתתף ד"א עם שם שמים בדבר חשוב השייך לאלהים כמו בשבועה אסור ולא במקום אחר, ויפה כתב עלי' שהוא דוחק מלבד כי הוא דבר נסתר מעצמו כי אין לך חשיבות יותר מהא דחרב לה' ולגדעון שהוא ענין השייך לאלהות כי לה' המלחמה ואתו התשועה והאדם אין ואפ"ה כתבו התו' דאין בו אי' שיתוף וע"כ כוונת התוס' כיון שלא כיוונו האומרים חרב לה' וגו' לשם אלהות אלא לחשיבות גדעון דעל ידו נעשתה התשועה הבאה מאת ה' ית', ובחר הוא ית' בגדעון לעשות נקמה בגוים ע"י מה שלא עשה כן בשאר מקומות אין זה כ"א לחשיבותו דגדעון כי אהבו ה' והוא הי' כלי אומנתו וא"כ מוכח מזה דליתא להדוחק שאנו צריכין לסבול בדברי מעיל צדקה, ועוד הא מבואר בדברי רבינו בחלק העשין שאין איסור כי אם בהשתתפות אלהות דהיינו לומר על הנברא שיש לו מציאות אמיתי שדבר זה הוא ענין אלהי לא בחשיבות בעלמא. ''' אמנם ''' לענ"ד נראה בביאור כוונת התוס' הנ"ל דלכאורה קשי' במ"ש דאין איסור לב"נ בשיתוף נהי דמצד השבועה שהיא עבודה ליכא איסור דלא הוזהרו על השיתוף אבל עכ"פ איכא איסור הזכרת שם ע"א אפילו לחנם שנאמר ושם אלהים אחרים וגו' ודרשינן דאסור לגרום אפילו לאחרים להזכיר שמה, אלא דהתלמודא מפיק לו להא מלתא מקרא דלא ישמע על פיך ורבינו בסה"מ חלק הלאווין כתב דאתי' ג"כ מקרא דלא תזכירו עכ"פ יש איסור לגרום לאחרים להזכיר שם ע"א ואם כן נהי דמשום שבועה ליכא איסור מ"מ הוא גורם להזכיר שם ע"א. - לפיכך הנלע"ד הוא ע"פ מה שכתב הב"י בח"מ סי' קפ"ב ורמ"א בד"מ בי"ד סי' קמ"ז דהא דאסור להזכיר שם ע"א היינו בימיהם שהיו שמותם מורים על ענין אלהות אבל עתה דשמות הקדושים שלהם המה כשמות בני אדם ואין בהם ענין אלהות אע"פ שהם עשאום אלהות מותר להזכיר שמותן, דלא הקפיד הכתוב אלא להזכיר שם אלהות כדכתיב ושם אלהים אחרי' וגו', והב"י והד"מ קצרו בהדברים, אבל בהגמ"י הלכות ע"א פ' ה' הלכה י' האריך קצת בזה, ומעתה אין איסור כלל בהזכרת שמות הקדושים שלהם בזה"ז ואפילו ישראל מותר להזכירן, וא"כ מצד גרמת הזכרת שם בשבועה ליכא איסור כלל והתוארים אשר הם מיחסים לו ג"כ אינן ענין אלהות, רק לשון חשיבות וגדולה, ואם אמנם הם מתכוונים בהזכרת התוארים לענין אלהות עכ"פ הוראת התוארים כפשטן אינן ענין אלהות ואין כאן רק ענין שיתוף, דלפי מחשבתם הוא חלק אלהות ואינם משווים אותו עם הסבה הראשונה יתברך, לכן אין איסור להשביע אותם: והעולה מדברינו דוקא השם אלילי' שהוא מורה על ענין אלהות כמו שהי' בזמן הנביאים וחכמי התלמוד אף שמשתתף עמו ג"כ ש"ש אפ"ה אסור להשביעו דאע"ג דעל עבודה בשיתוף לא הוזהרו ב"נ מ"מ יש בו איסור משום שם אלדים וגו' ואע"פ שמשתתף בזה השם ש"ש, ס"ס הוא מזכיר שם ע"א ואסור כדאמרינן לעיל, אבל אם השם בעצמותו אינו מורה ענין אלהות אף שהוא לשון חשיבות, מותר אפילו לישראל להזכירו מצד הדין אם לא מצד חסידות אינו ראוי לקראו בשם חשיבות עכ"פ אם הוא גורם לאחרים להזכירן ודאי אין איסור כלל: אבל לישבע בו לחוד הוא דאסור אם אינו משתף דהשבועה היא אחת מעבודת אלהות ואינה ראוי' בלתי לה' לבדו, ודבר זה לישבע בדבר אחד שאינו אלהי אסור אף לב"נ כמבואר בהלכות מלכים פרק ט' אבל אם משתתפים בשבועתן ש"ש ושזה גדול מזה, זה שיתוף גמור דאין בו איסור כלל לב"נ, דאפילו עבודה גמורה מד' עבודות מותר לב"נ בשיתוף מכ"ש בשבועה, שהיא רק לתת מציאות אמיתי להדבר שנשבע עליו, דאין מציאות אמיתי כ"א לשם אלקינו ית', ומכ"ש דאין איסור לישראל להשביע הב"נ ע"ד השיתוף. ''' ומעתה ''' נכונים הם דברי התוס' בסנהדרין ובכורות הנ"ל דרצונם שאין נתפסין באותן השמות ענין אלקות וא"כ ליכא למיחש משום ושם אלהים אחרים וגו' בלעדי אי' שבועה, ואעפ"י שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכו' כוונתם בזה שהם מתארים שמו בתואר שהוא חלק אלהים חיים ומלך עולם, ובזה שפיר יש איסור לישראל, וכתבו מ"מ אין זה שם ע"א גם כוונתם וכו' רצונם שהתוארים המיוחסים לו אין בעצמותם הוראה על ענין אלהות, ואעפ"י שמזכירי' בפירוש שם אלהים חיים, כוונתם היא לעושה שמים וארץ האמיתי, ואעפ"י שמשתתפים וכו' דהא כוונתם היא בשבועה שהוא חלק אלהות, ואין כוונתם כמו כוונתינו אם נשבעים במרע"ה כמ"ש בספר המצות הנ"ל, אלא הם משתתפים אותו גם בענין אלהות אלא שהם אומרים זה גדול מזה, ויש בזה אי' משום שבועה שהיא אחת מהעבודות הנמנעות לעשותן לע"א, ותי' ע"ז דאין הישראל מוזהר לגרום לעבוד ע"א בשיתוף למי שאינו ישראל, ואם מטעם לפני עור לא תתן מכשול, הא אין הב"נ עושה אי' בזה דאפי' בעבודות החמורות כגון א' מד' עבודות אין הב"נ מוזהר אף כי על השבועה שאינה עבודה גמורה, ודוקא ישראל עצמו מוזהר על עבודת השיתוף אבל לגרום עבודת השיתוף להמשתפים ליכא איסור כלל, והוא ממש כדברי בעל ע"ת, ועיין חדושי הר"ן בסנהדרין שם ד"ה אסור לאדם וכו' ובדף ס"א ד"ה יכול אפי' נעבד כהמן וכו' ותמצא כי כנים אנחנו בדברינו אלה אשר אנו מכוונים בדברי התוס' בע"ה. ''' (ג) ''' ''' ומעתה ''' בתוהו יעלו התלונות אשר הציב הגאון בעל מ"ץ לעמת דברת קדשו של בעל ע"ת, ממ"ש רבינו בהל' שבועות פי"א אין כאן קו' דכבר כתבנו דהאי' הוא משום עבודה דשבועה נמי תחשב לעבודה והיא אסורה לע"א גמורה ולא לשיתוף דאין הב"נ מוזהר עלי' ולא איירי רבינו כלל מענין השיתוף, ומ"ש הגאון בעל מ"ץ איה מקומו של המאמר התמוה דאין ב"נ מוזהר על העבודה בשיתוף, הלא דבר זה לא מדעת בעל ע"ת לבדו יצא אלא כבר בררנו באות הא' שכן הוא דעת רבינו, וגם רבינו לא מלבו הוציא זה אלא דברים האלה נובעים ממקור מים חיים מהספרי אשר הביאו הילקוט רמז תתל"ג ואסברה לי' רבינו בדברי טעם דפח"ח להבדיל בין ישראל לעמים שלא נצטוו על זה, ומה שהקשה הגאון מ"ץ וכי אם יאמר העובד בשיתוף זה גדול מזה, אין זה ע"א אתמהא הא ברמב"ם פ"ב מהל' ע"א מבואר להדיא דב"נ מוזהר שלא לעבוד וכו' על דרך שעבדו דור אנוש וכו', אמת אלה הם דבריו ריש פ"ב אבל סוף פרק א' כתב רבינו כדברים האלה, ומאהבת ה' אותנו, ומשמרו את השבועה לא"א ע"ה, עשה מרע"ה רבן של כל הנביאים וכו' הכתירם במצות וכו' ומה יהי' משפט הע"א וכל הטועים אחריה עכ"ל הזהב, הנה כל זה להצעה ניתנו של הפרק הבא שעיקר הציווי בע"א מה שצונו הוא ית' שלא לעבוד בשיתוף מפני ג' סבות עצמיות, האחת אהובה להיות כי אהב ה' אותנו, והשנית כי שמר ה' את השבועה לכן הכתיר אותנו במצות מה שלא עשה כן לכל גוי ומשפטים של עבודת השיתוף לא הודיעם ולא נצטוו במספר השבע מצות אלא על ע"א בלי שתוף. ועוד לו רביעי בקדש מה שתמה הגאון מ"ץ על דעת המחבר ע"ת מדברי הרמב"ם בהל' ע"א פ"א שכתב בטעותן של דור אנוש, ונבערה עצת חכמי אותו הדור וכו' וזה הי' עיקר ע"א, והנה הגאון הבין בדברי רבינו שעבודת דור אנוש היתה הגדולה שבתועבת ע"א, אולם אחר הסליחה מהאדון הגאון ז"ל אין זה כוונת רבינו גם מלת היה אינו מובן יפה לפי פירושו ויותר הי' נאות לו לומר וזה הוא עיקר ע"א לכן הדבר ברור בכוונת רבינו שזה הי' עיקר ושורש בהתחלת ע"א ומשם יצאה הרעה אח"כ כי הי' שורש פרה ראש ולענה לעבוד אח"כ ע"א ממש שהכחישו לגמרי בסבה הראשונה תתעלה ועבדו בלא שיתוף, ולמען דעת כי כנים דברינו בכוונת רבינו נעתיק לשונו הטהור פ"א הלכה א' וז"ל בימי אנוש טעו ב"א טעות גדול, ונבערה עצת וכו' אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים וכו' וחלק להם כבוד לשמש במרום, ראוים הם לשבחם ולפארם, וזהו רצון האל ב"ה לגדל ולכבד וכו' הרי ביאר יפה שלא נעתקו ב"א מאמונתם האמיתית מיד לע"א ממש מבלי שיתוף כלל אלא באו בהדרגה מתחלה טעו דור אנוש (ובלי ספק לא הטו אוזן לקול המורים אדם ושת שהיו עדיין בחיים מאז הוחל לקרא בשם ה' והשליכו אחר גיוום הקבלה האמיתית ונמשכו אחר שכלם וזה הי' מרי גדול והיו ראוים לעונש שלא יומשך מטעותם עוד תועבה יותר גדולה לעבוד ע"א גמורה כמו שנמשך באמת בדורות הבאים) ואח"כ נעתקו מן הטעות ההוא אל טעות יותר גדול שכפרו לגמרי בסבה ראשונה כמו שביאר רבינו בהלכה של אחרי' סדר המדרגות של טעותם וא"כ הי' דור אנוש העיקר והשורש לעבוד במשך הזמן ע"א גמורה, וכן זה שכ' רבינו, וכך היו אומרים עובדים היודעים עיקרה וכו' מורה על פירושינו דהכא הוראת מלת עיקרה ודאי ענינה על התחלתה ושרשה, משא"כ לדעת הגאון מ"ץ לא מתישב היטב מלת עיקרה שכ' רבינו כמבואר למשכיל, ומעתה לא נתבאר מדברי רבינו דב"נ נצטוו על עבודת השיתוף דאע"ג שכ' דור אנוש טעו במה שעבדו בשתוף היינו דמהם פשתה צרעת ממארת לעבוד ע"א גמורה כי מדור אנוש נתגלגלו הדברים שהלכו מדחי אל דחי עד כי כשלו ונפלו במהמורות כחשו את אלדי ממעל ויאמרו לשמש וירח אלי אתה, עד כי העיר ממזרח א"א ע"ה ולימד דעת כי ה' הוא האלהים בשמי' ממעל ועל הארץ מתח', וזכר הוא ית' את דבר קדשו להכתיר זרעו אחריו במצות והרחיקן מכל גלולי ע"א, ובחר בהם לעמוד ולשרת ועשה אותנו לאור עולם כי אור התורה נתפשט כמעט בכל העולם וכולם מאמינים במציאות אלהותו ית' ויכלתו אלא דקרי לי' אלהא דאלהא כדאי' בתלמודא שלהי מנחות על פסוק ממזרח שמש עד מבואו וגו', וע"ז סובבים דברי רבינו ז"ל מתחלת הפרק עד סופו והתחיל בגנות בטעות דור אנוש שהתחילו לעבוד בשיתוף היותם חשבו שזה רצון האל ית', וסיים בשבח אומה הישראלית כי בחר בנו והבדילנו מן התועים בנתנו לנו תורת אמת מלאה מצות מאירת עינים, ואין זכר כלל בדבריו הקדושים שיש אי' שיתוף לב"נ, כי האמנם כתב שדור אנוש טעו לא כל דבר שהוא טעות יש עבירה בהאמנתו, ואם יטעה הסכל לחשוב שהקוטר שוה לצלעו והחלק איננו גדול מהכל, לא יהי' נקרא בזה עבריין בשגם טעה בדבר שהוא מהמשכלות הראשונות, אך זה שמו אשר יקראו לו פתי וסכל, וכ"כ אף שלא הוזהרו ב"פ על עבודת השתוף ועל האמנת היחוד האמיתי, ולא יחשב לו למרי אם יעבוד בשיתוף, מיהו סכל הוא והולך תועה בהאמינו דבר שהוא הפך האמת, כי הוא לבדו ית' עיניו פקוחות על דרכי ב"א וגם טעות זה הוא ענין רע שנמשך מזה רעה כי ילכו מדחי אל דחי כמו שאירע לדור אנוש שלאחריו, גם לא מצינו מפורש שנענשו דור אנוש כי באמת לא חטאו נגד הש"י, לעבור על מצותו אשר צוה ה' אלקים על האדם כ"א שטעו להיותם מאמינים הפוך האמת, ואף לפי דעת רז"ל במדרש שנענשו קצת אבל הי' קל מאוד בערך החטא אם היו מוזהרים על העבודה בשיתוף ואפשר שהגיע להם העונש ההוא מפני שלא שמעו בקול מוריהם, ומלמדם להועיל דכחשו בקבלתם או לעוררם על הטעות, ועוד אפשר שהיו מקצתם כמו נשים וטף טועין אף בדור אנוש לעבוד ע"א גמורה, וממה שכתב רבינו וכך היו אומרים, עובדיה היודעים עיקרה וכו' משמע שלא היו כל הדעות שווין בזה וחלושי המדע טעו ועבדו ע"א גמורה, ולהיותם חסירי המדע, לכן גם ענשם הי' עונש קל, ועיין בס' תשובת שער אפרים סי' כ"ד, שדעתו מסכמת לדעת הגאון מ"ץ, וגם עליו תסובינה כל התלונות אשר הצבתי פה לנגד הגאון מ"ץ, ודברי המחבר ע"ת ברורים ואין בה נפתל. ''' (ד) ''' ''' איברא ''' מה דפליגי רשב"ם ור"ת הוא בדיעבד, אם כבר נשתתף עם הא"י ואירע עסק שבועה ביניהם, אם מותר לישראל לקבל השבועה מן הא"י, לדעת ר"ת כיון דב"נ לא הוזהרו על השיתוף מותר לגרום לו לישבע בשיתוף אבל לדעת רשב"ם כיון דאנחנו מיהו מוזהרים על השיתוף אסור לנו לגרום שבועה לב"נ אפילו בשיתוף אבל לכתחילה כ"ע מודה דאסור להשתתף עם הא"י, וכמבואר להדי' בתוס' דסנהדרין ס"ג ב' ד"ה אסור לאדם וכו', וכהוראת פשטות מימרא דאבוה דשמואל. - ברם ראיתי להגאון הרא"ש סוף פ"ק דמס' ע"ז שכתב אמר אבוה דשמואל וכו', מכאן הי' אוסר ר"ש לקבל שבועה וכו', אבל הר"ת מתיר וכו' מ"מ גם לכתחילה מודה ר"ת דאסור להשתתף, מיהו רבא ל"ל האי דאבוה דשמואל ואפשר דהלכתא כוותי' וכו', וטרם אברר מהיכן יצא לו דרבא פליג על אבוה דשמואל ראיתי לעורר בעיקר דברי הגהת הרא"ש, דלו יהי כדבריו דרבא פליג על אבוה דשמואל, עדיין אינו דבר ברור להתיר לכתחילה ולפסוק דלא כאבוה דשמואל אע"ג דרבא הוא בתרא וקיי"ל הלכה כבתראי דהא לפי דברי הגהת הרא"ש דרבא פליג וס"ל מותר להשתתף מאי פריך הגמ' בבכורות ב' ולטעמיך המשתתף לו דלא קתני הכא נמי דרשאי והאמר אבוה דשמואל אסור לאדם וכו' ומאי קושי' דלמא מאן דפשיט להך איבעי' לא ס"ל להך מימרא דאבוה דשמואל כמו רבא דל"ל נמי הא דאבוה דשמואל, וע"כ צריכין לומר דסתמא דתלמודא ס"ל להלכה דלא כרבא ולכן שפיר פריך ולטעמיך דס"ל להמקשה דאיפשיטא האיבעי' אליבא דידן דקיי"ל דלא כרבא, וא"כ תקשי, על הגהת הרא"ש מאי בכך דרבא ל"ל לאבו' דשמואל כיון דסתמא דתלמודא ס"ל להלכה כאבוה דשמואל כדאמרן ודאי הלכתא כוותי' נגד רבא, וכלל הוא בידינו לפסוק הלכה כסתמא דתלמודא, ובאמת התוס' לא כתבו דאין הלכה כאבוה דשמואל אלא מראה מקום המה לנו בכל המקומות בתלמוד המתנגדים לאבוה דשמואל, ולא באו אלא להגיד לנו חדשות דלאו כ"ע מודים לאבוה דשמואל ואינה הלכה פסוקה, אבל לא באו בזה להכריע הלכה כמאן, וביותר לפי מה שאכתוב באות הבא דסתמא דתלמודא בחולין פ' הזרוע סובר ג"כ דלא כאבוה דשמואל, ובזה ניחא טפי דברי התו', אבל הגהת הרא"ש, שהביא ראיי' לסתור דעת אבוה דשמואל מכח הא דרבא דפליג עלי' הנה עלי' תסוב קושייתנו האמורה, ואפשר לדחוק דגם הגהת הרא"ש ס"ל דסתמא דתלמודא פ' הזרוע קיימא דלא כאבוה דשמואל, וממילא איכא כאן תרי סתמא דסתרי אהדדי ואוקי חד לגבי חד ונשארו מחלוקת רבא ואבוה דשמואל לבד והלכתא כרבא דהוא בתרא לגבי אבוה דשמואל. ''' (ה) ''' ''' אמנם ''' בכוונת דברי הגהת הרא"ש שלא ביאר לנו איזה מקום בינה להבין ממנו דרבא פליג על אבוה דשמואל נראה לענ"ד דהנה בטור ח"מ סי' קפ"ב כתב מרן וז"ל ובהגא"ש ספ"ק דע"א כתבו דעת ר"ש ור"ת וכו' מיהו רבא ל"ל האי אבוה דשמואל, ופי' הדברים דסוף פ"ק מייתי התלמודא עובדא ישראל וא"י שהיו שותפין ואתו לקמי' דרבא, ואם איתא דאסור למיעבד שותפות ה"ל למימר אסור לך למיעבד שותפות בהדי' כנ"ל פי' דבריהם, ואין משם ראי' דהא כבר נשתתפו ומאי ה"ל למעבד דאי הוי אמר לישראל למפלג שותפת' הוי מטי לי' פסידא וכל כה"ג שרי אפי' לקבל ממו שבועה לדעת ר"ת ואפי' לדעת הר"ש אינו מחויב להפסיד ממונו רק שלא יקבל שבועה עכ"ל מרן הב"י, והב"ח בריש סי' הנ"ל פירש הכי דאם נאמר דרבא ס"ל כאבוה דשמואל ממילא ישראל זה שהשתתף עביד איסורא ולא הי' רבא נזקק לשאלתו להשיבו והביא ראי' לסברא זאת ממה דאמרינן באמן של בני רוכל עיי"ש, והנה הני שני אריאל שרי צבאות ה' לא העלו על לשונם דברי התוס' דבכורות דף ב' ע"ב שכתבו והא דתניא ישראל וכותי שקבלו שדה בשותפות וכו' ואמרי' בפ' הזרוע המשתתף עם עובדי כוכבים ומזלות צריך שירשום כל הני עובדי ע"כ פליגי אאבוה דשמואל הרי דגם דעת התוס' הוא כדעת הגהת הרא"ש לפסוק הלכה דלא כאבוה דשמואל מהראיות האמורות, ואף אם נאמר דמרן הב"י והב"ח פרשו כוונת דבריהם כמו שכתבנו בדרך אפשר באות הקודם, או שהי' להם פי' אחר בדבריהם הנעלם מאתנו מיהו סוף סוף עכ"פ הי' להם להביא דבריהם הללו ולבאר דבריהם באר היטב היכן דעתן נוטה, אם נפסוק כאבוה דשמואל או דלית הלכתא כוותי' או דספוקי מספקא לי' ואף זאת משם נתברר דאין כוונת דבריהם בהך ראי' מדברי רבא כפי' מרן הב"י או כפי' הב"ח דא"א לומר כפירוש הב"ח דרבא לא הי' לו להזדקק לשאלתם כמו באמן של בני רוכל ב"ב קנ"ו ב' הנה זה יתכן בהך ראי' שהביאו מעובדא דרבא, אולם מה יענה להך ראי' שהביאו מהמשנה והברייתא דמס' ע"א ודערלה ודפרק הזרוע והא דינא קתני לא עובדא, וכל התלמודא מלא מדינים שונים למי שכבר עשה שלא כהוגן מה דינו, גם עיקר ראייתו של הב"ח מאמן של בני רוכל לא הבנת דהתם מסתמא הוכיחם ר"א מתחלה וגער בם שלא לקיים קוצים בכרם, והם לא שמעו לו ונעשו מומרים לאותו האיסור וראוים הם לקונסם לאשר עשו בזדון ובשאט נפש שלא להזדקק לשאלתם וכן מוכח קצת ממה שקילל ר"ח בני רוכל תקברם אמן, ואלו לא היו רשעים לא הי' ר"א מקללם, משא"כ בהך עובדא דרבא, אפשר שאותו אדם לא הי' יודע כלל מהך דינא דאסור לעשות שותפות עם הא"י, ולא נודע לו אלא אחר שעשה השותפות, ואז אינו צריך לאפלוגי מפני ההפסד כמ"ש מרן הב"י, וכי כל איש המוני צריך לידע הך מימרא דאבוה דשמואל, וכיון שעשאו השותפות בשוגג, והוא לא ידע שיש איסור בדבר אין ראוי לקונסו שלא להזדקק לשאלתו וביותר בשוגג גמור כזה שהוא קרוב לאונס ולא קנסינן בזה שוגג אטו מזיד. ופירוש מרן הב"י בהגהת הרא"ש דה"ל לרבא לאודועי להאי גברא דאסור וכו' אין לו מקום בדברי התוס' דנהי דאפשר לומר כן בעובדא דרבא שהי' לו להודיע כדי שידע ליזהר מכאן להבא למנוע עצמו משותפות עם הא"י ואם באמת אמר לו רבא כן או דהשואל השיב לרבא דהוא לא ידע מתחלה דיש איסור בעשיית השותפות ועכשיו שנודע לו אינו זקוק לחלק ולסלק השותפות א"כ הוי לי' לתלמודא להביא כל הדברים אשר עברו בין השואל ורבא כדרכן בכ"מ וכ"ז היינו דוחקים לדעת מרן בעובדא דרבא, אבל בהנך ראיות שהביאו מהברייתא דמס' ע"א ומהא דפ' הזרוע דהתם דינא ולא עובדא קתני וגם לא קתני אלא לשון דיעבד ולא שייך למתני אע"פ שאינו רשאי כמו בריש מס' תמורה ובריש בכורות דלא קתני התם לשון דיעבד לפיכך שייך שפיר למתני בי' אע"פ שאינו רשאי, משא"כ הכא, וכיון דאין הכוונ' בדברי התוס' בראיי' שהבי' מעובדא דרבא כפירושם של מרן הב"י והב"ח גם בהגהת הרא"ש ליתא לפירוש' כי דברים אחדים להגהת עם דברי התוס' הם, ומעתה קו' מרן על הגהת קמה ג"כ על דברי התוס' דאין ראי' מכל הסוגיות, דיש התנגדות לאבוה דשמואל דבדיעבד גם הוא מודה דא"צ לסלק ולהעביר השותפות עם הא"י, ועליהם הקו' יותר אלימא דליכא לפרש דבריהם כפי' מרן והב"ח דברי הגהת הרא"ש, וראיתי בס' צאן קדשים שהעיר בזה על התוס' דבכורות ובמ"כ לא הרגיש כי כבר קדמוהו מרן הב"י בהערה זאת ועכ"פ הי' לו להביאו ולומר דאין פירושו מתיישב בדבריהם כאמור, והנראה לענ"ד בכוונת דברי התו' והגהת הרא"ש דראייתם הכי הוי דהאיך התירו לעינן שבת אם התנו מתחלה על כך, כיון דאם לא התנו הוי אסור מצד עיקר הדין דהא"י הוא שלוחו של ישראל באותו חצי היום שראוי הי' לישראל לעבוד כמ"ש רש"י ז"ל וממילא אף שהתנו מתחלה ושוב אין הא"י שליחו של ישראל מ"מ ראוי לאסרו משום שנקראת מלאכת השדה על שמו אותו חצי היום כמו שאמרו גבי מרחץ בע"א כ"א א' יע"ש ואע"ג דגבי שדה התירוהו רז"ל משום שיאמרו אריס באריסותי' קעביד וה"ה הכא ליכא חשדא דיאמרו ודאי התנו מתחלה על כך הישראל יעבוד יום החול והא"י ביום השבת, לא דמי לשדה כיון שהדרך הוא כן לעשות באריסות, לא יעשו עולה שארית ישראל והגם בחזקת צדקת, ויאמרו מסתמא גם בעל השדה מתהלך לתומו והנכרי הוא אריס ובאריסותי' קעביד, אבל הכא לא יחזקוהו בחזקת צדקת ויאמרו מסתמא התנו מתחלה על כך שיעבוד הא"י ביום השבת, ותמורתו יעבוד ישראל ביום המעשה, דהא איתרע צדקתו שהרי עשה איסור בעשותו שותפת עם הא"י ולאו תמים בדרכיו הוא, וכיון דאיתרע חזקת כשרותו לא ידונו אותו לכף זכות, ואסור לו לעשות אפי' בהתנו משום מראית העין שיאמרו הא"י הוא שלוחו של ישראל באותו חצי היום כמבואר בגמרא ובא"ח סי' רמ"ג ורמ"ד יע"ש, וכן הראיי' שהביאו התוס' מערלה כוונתם הוא דאינהו ס"ל ג"כ כדעת רבינו הביאו הטור בסי' רצ"ד דאפי' גבי ערלה לא מהני התנאי שעשה הישראל אח"כ אלא בעינן שיתנו מתחלה על כך דהא"י יטול שני ערלה והישראל בשאר השנים, וא"כ שפיר הביאו ראיי' דאם נאמר דאסור להשתתף עם הא"י, אף בהתנו מתחלה על כך יהי' אסור עכ"פ משום מראית העין כדאמרן לענין שבת דהא לדעת התו' ורבינו ז"ל תרווייהו כחדא נינהו אי' שב' ואי' ערל' ושקולי' הם, גם הראי' שהבי' מפ' הזרוע נכונה היא אחרי העיון במסקנת התלמודא התם בחולין דמסיק הטעם דצריך שירשום משום דאין אמונה וכו', ואם נאמר דסתמא דתלמודא סוברת כאבוה דשמואל דאסור להשתתף וכו' א"כ מאי פריך התלמודא בא"י נמי יהי' חייב שיאמרו הישראל עשה לא"י שומר על הכסף, וה"ל לשנוי בפשיטו' דאסור להעמיד א"י לשומר פן יחסר לו מכספו ויתבע לו להיו' נשבע שלא שלח בו יד, דהרי זה הוא החילוק בין לעשות שותפת עם הא"י ובין לישא וליתן עם הא"י דהוא היתר גמור אפי' אליבא דאבוה דשמואל ולא חיישינן שמא יבוא להשביע לא"י, והיינו משום דגבי מו"מ אין הישראל צריך להאמין להא"י ולפיכך לא יבוא הא"י לידי שבועה, ואין לנו ליאסר לישא וליתן עם הא"י, אבל בשותפות דצריך הישראל להאמין לשותפו בעסק השותפת, ושפיר איכא למיחש שיבוא השותף לידי שבועה ולפיכך אסור לעשו' שותפ' עם הא"י, וק"ו בן בנו של ק"ו להעמיד א"י לשומ' על מעותיו שהוא צריך להאמינו על הכל, דודאי יש לחוש שיבוא הא"י לידי שבועה, וממילא אסור לעשותו לשומר, ולכן פטור מלרשום דהכל יודעים דהא"י הוא שותף בבהמה ולפיכך העמידו אצל המעות לא מפני שעשאו שומר אלא כדי שהוא בעיניו ירא' כל מה שהוא מוכר, והוא יראה כל מה שהא"י לוקח מעות וע"י זה לא יפול ביניהם שום הכחשה ולא יתחייב הא"י שבועה כלל, ומי זה יחשוד לאיש הישראלי אשר לא נמצא עולתה בדרכיו, שעבר עבירה להעמיד א"י שומר על מעותיו, משא"כ גבי כהן דליכא אי' אם בעל הבהמה עושה אותו שומר על מעותיו שפיר יאמרו דאין הכהן שותף אלא שעומד שם לשמור את המעות ולפיכך צריך שירשום דוקא ומדלא שני התלמודא הכי שמעינן דהך סוגיא דפ' הזרוע לא ס"ל כאבוה דשמואל ומותר לעשות שותפת עם הא"י אפי' לכתחלה ואזדא לה בזה קו' מרן הב"י על הגהת הרא"ש וקו' צ"ק על התו' דבכורות ודוק היטב. ''' ודרך ''' אגב ראיתי לעורר על מרן הב"י בא"ח ס' רמ"ה ד"ה וכתב עוד וכו' שכתב שם ולפ"ז הוי משמע דאפי' לכתחלה יכול ליתן מעות לא"י להתעסק בהם וכו' אלא שמדברי הרמב"ם בהל' שבת פ"ו הלכה ח"י שכתב הנותן מעות לא"י וכו' משמע דוקא בדיעבד קאמר, ומיהו אפשר דלישנא דהנותן אינו מדויק דאפי' לכתחלה שרי וכו' הנה הדין דין אמת דאפילו לכתחלה שרי ואין כאן אי' משום שבת, אבל מה שרצה מרן לדייק מלשון רבינו דלכתחלה אסור משום אי' שבת, ואח"כ רפי' בידי' דאולי אינו מדויק הלשון, לענ"ד הוא תמוה דמ"ש לשון דיעבד אינו מטעם אי' שבת אלא דעכ"פ לכתחלה אסור משום אי' שותפת עם הא"י שלא יבוא לידי שבועה ועיין בהל' שלוחין ושותפין פ"ה הלכה יו"ד ובש"ע י"ד סי' קמ"ז ס"ג אבל מכח אי' שבת באמת אף לכתחלה מותר, ונ"מ לדידן דקיי"ל בא"ח קנ"ו בזה"ז מותר לעשות שותפת עם הא"י או כגון הישמעאלי' המאמינים באחדות גמור, או שנתן כתב לא"י שאינו יכול להשביעו שהוא מאמין לו בכל אשר יעשה בענין השותפת דלדעת הרבה פוסקי' אין בזה איסור להשתתף ומותר אפילו לכתחלה משום אי' שבת וצ"ע.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף