עריכת הדף "משנה למלך/כלים/כח" (פסקה)

== ג ==

'''וכן מדות יין ושמן וכו' אין להם אחוריים ותוך אלא אם נפל משקים על מקצתן נטמאו כולן'''  ע"כ. וכתב על זה הראב"ד הא דלא כהלכתא דר"י הוא דאמר הכי ור"מ ור"ש פליגי עליה והו"ל ר"י יחיד אצל רבים ע"כ. וכתב על זה מרן וי"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר"ש סובר כר"י שהרי אמר שכשנטמאו מאחוריהם צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו ע"כ. ודבריו נפלאו ממני דודאי כל מקום ששנו אין להם אחוריים ותוך הוא לענין טומאת מה שבתוכו דלענין טבילת כל הכלי אפילו במקום שיש אחורים ותוך צריך להטביל כולו וכמ"ש רבינו בדין ו' עלה דהחוקק רובע וזה פשוט. ודע דתניא בתוספתא הביאה הר"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפלו על אחוריה אינו טמא אלא אחוריה תוכה והמזלג והיד טהורים נפלו ע"ג המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור נפלו ע"ג היד מנגבה והיא טהורה ע"כ. וכך היא פירושה כלי זה ראשו אחד כף וראשו אחד מזלג ובכף מעלין בו מרק ובמזלג מעלין בו בשר מן היורה ועיקר הכלי הוא הכף ואם נפלו משקין על הכף בתוכה נטמא הכל ואם נפלו מאחוריה אינו טמא אלא אחוריה אבל תוכה והמזלג והיד טהורים ואם נפלו על המזלג מתוכה לא נטמא היד לפי שעיקר הכלי הוא הכף ולא חשיב מזלג להביא טומאה לכף ולענין היד אמרו שחולקים אותו המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור ולא איצטריך לאשמועינן שאם נטמאו אחורי המזלג שאינו טמא כי אם אחוריו והשאר כולו טהור לפי דמכ"ש דכף נפקא וכמבואר ואם נפלו משקין על היד מנגבה והיא טהורה כדין כל הידות דתנן בפכ"ה דכלים מ"ו דמנגבן והם טהורים. והנה רישא דתוספתא דקתני נפלו על אחוריה אינו טמא אלא אחוריה הוא דלא כר"י אך מאי דקתני נפלו על המזלג חולקים את היד משום דאין הכף נגרר אחר המזלג אפשר דאף ר"י מודה בזה וכן מאי דקאמר תו נפלו ע"ג היד מנגבה והיא טהורה היא הלכה פסוקה וכמו שכתבנו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז"ל דנהי דפסק כרבי יהודה מ"מ למה השמיט דיני התוספתא דאתו ככ"ע. ונ"ל דרבינו ס"ל דמה דתניא נפלו ע"ג המזלג חולקים את היד כו' אתיא כרבי יהודה וטעמא דמילתא הוא משום דכל הני כלים דנחלקו ר"י ור"מ הם כלים שיש מאחוריהם חקק בית מושב ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש לצד אחר והנה פשיטא שעיקר הכלי הוא תוכו דמה שמשתמש בו מאחוריו הוא אקראי בעלמא ור"מ ס"ל דכיון שהעיקר הוא התוך לא חשיב אחוריו להביא טומאה לתוך ור"י ס"ל דכיון שמשתמש בו אף שהוא טפל מביא טומאה לעיקר הכלי ולפי זה מזלג יש לו דין אחורי הכף ששניהם הם טפלים לגבי תוך הכף ולר"מ דאזיל בתר העיקר אם נטמא המזלג לא נטמא הכף וחולקים את היד ולר"י דלא אזיל בתר העיקר ואית ליה דהטפל מביא טומאה לעיקר אם נטמא המזלג נטמא הכל דלא גרע מזלג מאחורי הכלי ומה ששנו עוד נפלו ע"ג היד מנגבה והיא טהורה כבר כתב רבינו בראש הפרק שאם נפלו משקין טמאים על ידות הכלים דמנגבן והן טהורים ובזה נכלל דין התוספתא דכל דבר שהוא יד לא בעי טבילה ויש לדקדק מאי שנא מרדע דתנן בפרק כ"ה מ"ב המרדע יש לו אחוריים ותוך ופירש שם הר"ש דמרדע זה הוא מקל ארוך וכו' וראשו האחד נקרא דרבן וראשו השני נקרא חרחור וכל אחד הוא למלאכה ידועה וא"כ דומה לזומא ליסטרא ואילו גבי מרדע דקי"ל דלא נטמא כי אם משבעה לחרחור ומארבעה לדרבן ובזומא ליסטרא קי"ל דבכל מקום שנגעו המשקין נטמא כולו והרי שני כלים הללו הם דומים זה לזה שכל אחד מהם יש בו שני מיני כלים וכמו שבא כל זה מבואר בדברי רבינו בפי"ח מהלכות אלו דין י"ט ובדין כ"ג כתב המרדע הוא המלמד כו' והיה נ"ל לומר דלעולם כל דבר שיש בו שני מיני כלים והם נפרדים זה מזה שזה בקצה האחד וזה בקצה השני אליבא דכ"ע אם נטמא האחד לא נטמא חבירו ומה שנחלקו ר"י ור"מ במרדע כ"ע לא פליגי שאם נטמא החרחור שלא נטמא הדרבן וכן בהיפך אך מחלקותם הוא בעץ דר"י סבר ארבעה לדרבן ושבעה לחרחור ור"מ סבר שכל העץ נחשב מהדרבן או מהחרחור ומה שנחלקו במדות יין ושמן כו' התם הוא בכלי אחד שמשתמשים בו פנים ואחור אלא שמה שמשתמש בו מאחוריו אינו עיקר תשמישו דר"י סבר דלא שייך שם פנים ואחור כיון שמשתמשין בו משני עבריהם ור"מ סבר כיון דתשמיש אחוריו אינו עיקר לא חשיב תוך ואינו מביא טומאה לאחוריו אבל אם היו תשמישיהם שוים אליבא דכ"ע בכל איזה צד שנטמא נטמא כולו דמכל צדדיו חשוב תוך ומה שחלקו בתוספתא בזומא ליסטרא בין שנטמא הכף לנטמא המזלג הוא משום דנהי דקי"ל דכל דבר שיש בו שני כלים נפרדים אם נטמא האחד לא נטמא השני היינו דוקא בזמן ששני הכלים הם שוים אבל אם האחד עיקר והשני טפל בזה יש חילוק שאם נטמא העיקר נטמא הטפל ואם נטמא הטפל לא נטמא העיקר. הכלל העולה דכל דבר שיש בו שני כלים והם נפרדים זה מזה ותשמישם שוה אליבא דכ"ע אם נטמא האחד לא נטמא חבירו והיינו דין החרחור עם הדרבן ואם הכלי האחד הוא עיקר והשני טפל ג"ז אליבא דכ"ע אם נטמא העיקר נטמא הטפל ואם נטמא הטפל לא נטמא העיקר והיינו דין הכף עם המזלג וכל כלי שיש בו שני כלים אבל אינם נפרדים אבל הם במקום אחד אלא שהאחד הוא בפניו והשני באחוריו דומיא דמדות יין ושמן אם שניהם עיקר שמשתמשים בו אליבא דכ"ע ליכא אחוריים ותוך דמכל צד נקרא תוך ואם האחד הוא טפל בזה נחלקו ר"י ור"מ דלר"י אף הטפל מביא טומאה לעיקר ולר"מ אין העיקר מקבל טומאה מן הטפל ומ"ש דחרחור עם הדרבן אם נטמא האחד לא נטמא הב' אליבא דכ"ע אף שנראה דר"מ אית ליה דמרדע אין לו אחוריים ותוך כבר פירש שם הר"ש דר"י דאית ליה במרדע אחוריים ותוך היינו שאם נטמא החרחור נטמאו עד ז' טפחים ואם נטמא הדרבן נטמא עד ד' טפחים אבל לעולם דאין היד מטמא לא לדרבן ולא לחרחור דכיון דאין הכלי מטמא לכלי אחר ה"ה דאין היד מטמא לכלי מיהו אף לפי דברי רבינו דאית ליה דאם נטמא היד בתוך שבעה לחרחור דנטמא החרחור וכן בתוך ארבעה לדרבן אפשר לומר דאפילו הכי אם נטמא החרחור לא נטמא הדרבן וכן בהיפך אלא דשאני יד שהוא צורך הכלי והוא מעצמו ולפיכך כל שנטמא היד בתוך שבעה לחרחור או בתוך ארבעה לדרבן נטמאו אבל חרחור עם דרבן שהם כלים מוחלקים אם נטמא האחד לא נטמא השני אף שהם בגוף אחד לפי שבטומאת משקין הקלו אלא שכל זה ניחא לפי פשטן של דברים אך לפי מ"ש לעיל דרבינו השמיט התוספתא דזומא ליסטרון משום דאית ליה דאתיא דלא כהלכתא דלר"י אף שנטמא המזלג נטמא הכף ומש"ה לא חילק בזומא ליסטרא בין נטמא הכף לנטמא המזלג איכא לעיוני טובא מ"ש מרדע מזומא ליסטרא. (א"ה עיין לעיל בפירקין הלכה א'). תו איכא לעיוני טובא במ"ש דהיכא דיש שני כלים במקום אחד פנים ואחור ושניהם שוים בתשמישם אליבא דכ"ע אם נטמא האחד נטמא השני דכל אחד חשיב תוך לגבי חבירו ולא נחלקו ר"י ור"מ אלא במדות יין ושמן וכו' דתשמיש אחוריו הוא טפל לגבי תשמיש תוכו דבמתני' ד' תנן הרובע וחצי הרובע נטמא הרובע לא נטמא חצי הרובע נטמא חצי הרובע לא נטמא הרובע והנה דבשלמא לפי הפירוש הראשון שכתב הר"ש (א"ה עיין לקמן דין ו') שזהו חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו ומפסיק בין שתיהן כותל כו' ניחא דכבר כתבנו לעיל דכל דבר שיש בו שני כלים והם נפרדים זה מזה אם נטמא האחד לא נטמא השני דומיא דחרחור עם דרבן אך כפי הפירוש השני שכתב הר"ש שהוא כעין כלי כסף שיש להם חקק בית מושב ומצד אחד רובע וכופהו על פיו וחקוק מאחוריו חצי רובע יש לתמוה דאמאי אמרינן שאם נטמא האחד לא נטמא השני משמע שהיא הלכה פסוקה שלא הוזכר שם מחלוקת והלא במדות יין ושמן שתוך אחוריו הוא טפל לתוכה אית ליה לר"י שאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו וכ"ש ברובע וחצי הרובע שכולם הם עיקר וכעת צל"ע: <br>''' עוד ''' ראיתי לעמוד בפירושא דמתני' דהמרדע אין לו אחוריים ותוך לפי שראיתי שרבו בה הפירושים והנה רבינו בפירוש המשנה כתב שהכוונה היא ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר שמו חרחור וכן ארבעה טפחים מזה העץ ממה שימשך לדרבן הנה הוא כמו תוך הכלי ומה שיהיה חוץ מאלו השיעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ע"כ. ודע שכשם שאם נפלו משקין חוץ משבעה לחרחור או ארבעה לדרבן לא נטמאו השבעה אשר ימשך לחרחור והארבעה אשר ימשך לדרבן ה"נ אם נפלו משקין בתוך שבעה לחרחור לא נטמא אלא עד תשלום שבעה וכן אם נפלו בתוך ארבעה לדרבן לא נטמא אלא עד תשלום ארבעה דפשיטא דלא עדיף תוך שבעה לחרחור וארבעה לדרבן מחרחור ודרבן עצמן ורבינו פסק שאם נפלו על החרחור לא נטמא מן העץ כי אם שבעה וכן אם נפלו על הדרבן לא נטמא מן העץ אלא ארבעה ומ"ש שמשך שבעה וארבעה נקרא תוך ומה שיהיה חוץ מזה נקרא אחוריים הוא לפי שלא יצדק לומר שמשך שבעה וארבעה יקרא אחור לומר שאם נפלו משקין עליהם מה שימשך חוץ מזה לא נטמא הוא לפי שעיקר הכלי הוא משך שבעה וארבעה אבל חוץ מזה השיעור אינו נחשב מהכלי ואמר בדרך השאלה שנקרא מה שימשך חוץ מזה אחור שאם נפלו משקין עליהם לא נטמא עיקר הכלי שנקרא תוך אבל אם נפלו משקין במשך שבעה וארבעה לא יצדק התם לומר שמה שלא יטמא מה שחוץ מזה לפי שמשך שבעה וארבעה נקרא אחור אלא התם הטעם הוא לפי שכל מה שחוץ מזה השיעור מיגרע גרע אפילו מאחור ואין לו אפילו דין יד דקי"ל שאם נטמא תוכו נטמאו אחוריו וידיו. ודע שדין זה שכתב רבינו שאם נטמא החרחור לא נטמא מן העץ אלא משך שבעה כו' אף שלא הוזכר דין זה במתניתין יצא לו מן התוספתא דקתני בהדיא נפלו על החרחור אינו טמא אלא שבעה ועל הדרבן אינו טמא אלא ארבעה ומה שלא פירש פירושא דמתניתין כדרך התוספתא הוא כדי ליישב לשון אחוריים ותוך השנוי במשנה אך הר"ש פירשה למתניתין כדרך התוספתא וכתב הרב בעל תיו"ט שכפי דברי הר"ש פירוש אחוריים ותוך הוא שהכלי עצמו חלוק וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינם ע"כ. ונ"ל שאף דרבינו מודה להר"ש בדינו מ"מ נ"ל דהר"ש אינו מודה לרבינו דאפשר דס"ל דדוקא אם נטמא החרחור לא נטמא אלא עד משך שבעה אבל אם נגעו משקין חוץ ממשך שבעה אפשר דס"ל דהכל טמא שהכל הוא עץ אחד ודוקא חרחור עם העץ שהם שני דברים אמרינן שאם נטמא החרחור לא נטמא מן העץ אלא הצריך לו דהיינו משך שבעה וכן בדרבן אבל היכא דנטמא העץ בכ"מ שיהיה נטמא הכל לפי שכל העץ הוא כלי אחד ומש"ה לא פירש למתניתין כפירוש רבינו ויתיישב יותר לשון אחוריים ותוך דלפי פירוש הר"ש הוא דחוק. עוד אפשר לומר דס"ל להר"ש שאם נטמא העץ בכ"מ שיהיה דלא נטמא כלל כדין ידות הכלים דקי"ל שאם נפלו משקין עליהם מנגבן והם טהורים ולפי מה שכתבנו מ"ש הרע"ב ורמב"ם פירש כו' אין הכוונה דרבינו חולק בפירוש הראשון שכתב הרב דהא כתבו בהדיא אלא הכוונה היא שכפי הפירוש הראשון דין זה ליתא וכמ"ש אבל לעולם דרבינו מודה בדינו דהר"ש וכמ"ש ובזה סרה תלונת הרב בעל תיו"ט מעל הרע"ב. ומ"ש הרב בעל תיו"ט שגם הר"ש סובר כדברי הר"ם כו' והאריך בזה אין דבריו נראים לי כלל ולענין אם נפלו משקין במשך שבעה או ארבעה אם נטמא החרחור או הדרבן אף שכתבתי לעיל דלרבינו נטמא החרחור או הדרבן שוב התבוננתי בדברי רבינו וראיתי שאין מדבריו הכרח כלל בדין זה ואפשר דגם רבינו מודה שאין היד מטמא לא לחרחור ולא לדרבן לפי שאין הטפל מביא טומאה לעיקר כשהם שני דברים נפרדים ומ"ש מרן ע"ד הראב"ד נראה שטעמו משום דס"ל שה"ה וכו' דברי מרן ז"ל בכל לשון זה מראשו לסופו נפלאו ממני והשגת הראב"ד נ"ל דלא קאי אלא עלה דפשוטי כלי שטף ועל זה השיגו דגם אחוריהם לא נטמאו ויש סמך לזה בבכורות דוק ותשכח ובמקום אחר הארכתי. (א"ה תמצאנו לעיל פ"א מהלכות אלו דין י"ג יע"ש):