עריכת הדף "מלבי"ם/במדבר/ל" (פסקה)

== ג ==

'''איש כי ידור ''' מבואר שיש הבדל בין איש ובין אדם, ששם איש מציין הגדלות, ואמרו תמיד שהוא בן י"ג שנים ויום א' שאז נקרא איש גדול, ובכ"ז אינו כלל כולל ששם איש המוזכר גבי ביאה הוא בן ט' שנים ויום אחד, שלענין ביאה הוא בעת ההיא ראוי לביאה ונקרא איש לענין זה כמ"ש זה בפ' סוטה, וכן לענין נדר שכתוב גבי נזיר וגבי עירובין איש כי יפליא, שצריך שיהיה איש היודע להפלות ולהבין לשם מי נדר שערו חכמים שבן י"ב יוכל להפלות ומקרי איש לענין זה, ועי' בספרי נשא (סי' ג') ובספרא בחקתי (סי' נה):

'''כי ידור נדר לה' ''' אין לפרש נדר לה' כפי' הראב"ע שצריך להזכיר את השם בעת נדרו, דהא מצינו שאמר כי יפליא לנדר נדר ולא אמר לנדר נדר לה' (כן גרס הגר"א) רק פי' שידור בדבר הנדור לה' שיתפיס דבר המותר בדבר האסור ע"י נדר, שיאמר פירות אלו עלי כקרבן, וכתב הרמב"ם מפני שאפשר שיעשה אדם בהמת חולין קרבן אבל האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכו' הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שא"א שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר, וז"ש בספרי לדבר שאפשר לו [ובגמרא נדרים (דף יד) עד שידור בדבר הנדור וכן הגיה הגר"א בספרי] וזה דוקא בנדרים לא בשבועות, שבשבועה אמר לאסר אסר על נפשו, שאינו אוסר את החפץ, רק מקבל אסר על נפשו, ולשון לאסר הוא שאוסר וקושר את נפשו במוסרות ועבותות בל יעשה דבר זה, והוא איסור גברא, שאסר א"ע מן החפץ, משא"כ בנדר הטיל איסור על החפץ, לא על עצמו, וזה לא יוכל לעשות רק אם מתפיסו בדבר הרדור שבידו לעשות מחולין קדשים, ובכל הפרשה אמר נדריה ואסריה, שעל השבועה בא לשון מאסר על אסר גברא, ומצאנו שבועה לה' בקישור הב', ובשמו תשבע, ואשביעך בה', ולא בא זה בנדר כי בא רק בקשור הלמ"ד כי ידור לה', כי השבועה שהוא קבלת דבר ע"ע. יהיה לפעמים בה' כנשבע במלך עצמו, אבל הנדר אינו מקבל ע"ע רק מתפיס החפץ באיסור נדר לשם ה' שבא רק בקשור הלמ"ד, וז"ש בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו:

'''לאסר אסר על נפשו ''' ואינו אוסר על אחרים לדעת ר"א שס"ל שמפר נדרי אשתו להבא כמ"ש בנדרים (דף עה) נוכל לומר שיקיים ג"כ דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו, לכן למד שא"י לאסור על אחרים, והעתקתי גי' הגר"א:

'''לאסר אסר על נפשו ''' לשון זה מציין אף שקבל השבועה במחשבת הלב לבד שהגיון הלב הוא ענין נפשי, ומלשון ככל היוצא מפיו משמע דוקא אם הוציא מפיו, וזה כמ"ש בספרא (ויקרא סי' שי"ב) יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים ולא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא, ופי' רב ששת בשבועות (דף כו) אליבא דשמואל דהלכתא כותיה, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לבטא, וכן מ"ש פה קבל עליו וכו' היינו שהוציא פת סתם שאז אזלינן בתר מחשבת הלב שאסר ע"ע פת חטין:

'''לאסר אסר על נפשו ''' ולא אם נשבע על דבר שהוא אסור בל"ז, ומשמעות שזה רק בשבועה דהא במ"ש לאסר אסר מציין השבועה שהוא איסור גברא לא הנדר שהוא איסור חפצא כנ"ל, וכן דייק בספרי נשבע לאכול, משמע רק בשבועה לא בנדר שהוא איסור חפצא וחל גם על אסורים, וכן דעת הרמב"ן בפירושו כאן וכן דעת הרא"ש כמובא בש"ע ה' נדרים (סי' רט"ו סעיף ו') ודעת רש"י בפי' כאן כדעת הרשב"א שהוא דעה ראשונה בש"ע שם דגם רדרים אינם חלים על ל"ת:

'''לא יחל דברו ''' אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה, ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יֵחַל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יַחֵל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סי' צח) והמהרי"ט (חלק יו"ד סי' כו) שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים (דף ס"ה ד"ה במדין), אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוה כנדרי טעות ונעקר ממילא:

'''לא יחל דברו ''' וה"ה שעובר על בל תאחר, ולשון לא יחל דברו ולא אמר לא יחל שבועתו היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפלט מתוך רגשות נפשו הוא שבועה (כמ"ש בשבועות דף כ') ור"ע מדייק זה ממ"ש כל היוצא מפיו, והרשב"ם פי' לא יחל דברו שלא יאחר נדרו ושרש יחל מענין המתנה כמו וייחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה: