עריכת הדף "לחם משנה/טוען ונטען/ה" (פסקה)

== ו ==

'''שטר מסרתי לך וכו'. '''  קשה דלפי פירוש ה"ה ז"ל כאן על כרחך איירי שאינו מאמינו וא"כ אמאי אם אמר לא היו דברים מעולם ישבע הא אפילו היה מודה היה פטור כדכתב למטה ואם אמר הנתבע אמת מסרתו לי ואבד וכו'. וי"ל דוקא אילו היה מודה היה מחוייב להחזירו דאע"פ שאינו מאמינו מ"מ יאמר לו הנייר כמות שהוא החזירהו לי אם טוב אם רע נקי דכשאומר אבד אז פטור כיון דאינו מאמינו אבל כשהוא בידו חייב להחזירו וא"כ הכא איירי דטוענו שהוא בידו עתה ולכך ישבע ומ"מ קשה ליפטר מהשבועה מגו דאם היה אומר אמת מסרתי לי ואבד ולפי שיטתו של רבינו ז"ל דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ניחא: עוד כתב ה"ה ז"ל ולעיקר הדין הכתוב כאן שהוא פטור וכו'. קשה למה לו טעם אחר ממ"ש רבינו ז"ל בפירוש דהטעם הוא מפני שפירש אם פשע ואבד פטור. וי"ל דהוא ז"ל כתב דהך טעמא של רבינו ז"ל לא הוי אלא בשאינו מאמינו דאי במאמינו ודאי דחייב לפי דעתו בשלמא לשאר המפרשים הוי הך טעמא בין מאמינו בין אינו מאמינו מפני שאפילו שפשע פטור אבל לפי דעת רבינו ז"ל לא שייך טעם זה במאמינו וכתב דאע"פ שהטעם לא שייך מ"מ עיקר הדין כך הוא מפני טעמא אחרינא ורבינו ז"ל לא חשש לומר טעם זה מפני שהוא מדבר כשאינו מאמינו כמו שנראה מתחלת דבריו שאמר הפך עליו וכו' ואבדו באבדת השטר ועל זה קאי הך דינא דאם אמר וכו' וה"ה כשמאמינו דמפני טעמא דכתב הרב המגיד ז"ל הדין הוא כן:   

'''שטר מסרתי לך וכו'. '''  מ"ש ה"ה ז"ל בשם הר"א ז"ל ואם פטרוהו משבועת התורה משבועת פשיעה ומשבועה שאינו ברשותו לא פטרוהו. קשה על זה דנראה דהר"א ז"ל סבור דחייב בפשיעה ואינו כן דהוא ז"ל פליג על רבינו ז"ל בפרק שני מהל' שכירות וסובר דפושע בשטרות פטור ולכך נראה דהגירסא הנכונה בדברי הר"א ז"ל דאין ר"ל במה שאמר ומשבועה שאינה ברשותו אלא משבועה שאינה ברשותו גרסינן בלא וי"ו וה"ק אם פטרוהו משבועת פשיעה משבועה שאינו ברשותו לא פטרוהו וכן הביא נוסחת דבריו הטור ז"ל. ועל מ"ש ה"ה ז"ל מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי תמה הבכ"מ ז"ל ול"נ פירוש דברי ה"ה ז"ל כיון דבזה לא טען אלא שמסרו לו ואחר המסירה לא ידע כלום אינו יכול לידע אם נאבד ובשלמא אם היה טוען אני ראיתי אותו בידך ולא אבדת אותו כלומר שאתה אומר שאבדתו אתמול ואני ראיתי אותו בידך היום ודאי שזו טענת ברי וחייב לישבע היסת אבל כיון שאין זה טוען ברי פטור אפילו מהיסת. עוד כתב ה"ה ז"ל אבל שומר שנשבע ונפטר בדין תורה ג"כ נשבע שאינה ברשותו מדין גלגול כמבואר שם בפ"ד וכו'. תימה דבפ"ד מהלכות שאלה כתב רבינו ז"ל ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרים ולא שלח בו יד ואח"כ נגנב ופירש שם ה"ה ז"ל דעיקר השבועה מן התורה לרבינו ז"ל הוא שנגנב ומשמע דזו היא שבועה שאינה ברשותו ואם כן איך כתב כאן ה"ה ז"ל דהאי שאינה ברשותו מטעם גלגול היא הא שם נראה הפך כדכתיבנא. וי"ל דנהי דעיקר השבועה היא שנגנב מ"מ מי יודע אחר שגנבוה אם החזירו אותו אליו ולכך נשבע שאינה ברשותו וזו היא מדין גלגול. אבל קשה דא"כ ארבע שבועות הוי והיכי אמרינן בהגוזל שלש שבועות משביעין אותו. וי"ל דהך שאינה ברשותו היינו ההיא דנגנב אלא שהיא מפורשת יותר שמן התורה היא שנגנב לבד וחכמים האריכו ואמרו שישבע שאינו ברשותו וכן כתב רבינו ז"ל בפרק ו' בשבועה זו שאירעו כך וכך ואינה ברשותו. ומ"מ קשה דאין זה דין גלגול. ועוד דשם פ"ד לא ביארו כלל מזה ואיך כתב דנתבאר בפ"ד ועדיין צ"ע: