עריכת הדף "העמק שאלה/י" (פסקה)

== ג ==

{{העמקש|ג}} '''ישראל שמתו אחיו מ"מ כו'.''' אריכות לשון זה מלמדינו דס"ל כדעת בעל העיטור שהובא בהגהת רמ"א סי' רס"ד דדוקא ערל בהיתר כשר למול ולא מומר לערלות. ולא כתו' ע"ג שם שכ' בפשיטות דלמ"ד המול ימול כל ערל כמאן דמהילי דמי. דאפי' מומר לערלות כדין מהול לענין נדרים. ואע"ג דאסור בתרומה ובקדשים שאני התם. דאפי' ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה כמש"כ בפשיטות ביבמות ר"פ הערל. וכ"כ הרמב"ן ורשב"א בחי' שם. והוכיחו מהא דאי' בירו' דקטן בתוך שמונה עדיף מערל שמתו אחיו מ"מ. ובתלמוד דילן אפי' בתוך שמנה מיבעי לן וכ"ש ישראל שמתו אחיו מ"מ. ועוד הוכיחו מטומטום שאסור בתרומה אע"ג שאינו מעכב את אביו מלאכול בפסח הרי שאינו ראוי למול ומכ"מ אסור בתרומה. והוסיף הרשב"א לדקדק בסוגי' דפ' אלמנה לכה"ג דקאמר על ערל שאינו אוכל ומאכיל התם פומייהו כאיב להו. ר"ל שעומדין עוד למול לכשיבראו. מוכח מזה דאפי' מתו אחיו מ"מ עומד למול כשיבלע בו דמו וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' מילה ה' י"ח דממתניין לו עד שיתחזק כחו. וכ"כ הנימוקי ס"פ הבע"י וצ"ל דאפי' מתו אחיו מ"מ כשהן גדולים. מכ"מ יש תקוה למול כשיזקינו וכ"כ הגאון חתם סופר סי' רמ"ה. אבל ר"ת ז"ל בתו' חגיגה ד' ד ב' והביאו הרמב"ן ורשב"א כ' להיפך. דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה ועדיף מקטן שעומד למול משא"כ מתו אחיו מ"מ אסור להסתכן. ולא נקרא ערל בתורה אלא מי שהוא לא מל מחמת הכאב שאינו עפ"י דין והוא מומר לערלות. ובאמת הכי משמע במכילתא פ' בא כל ערל וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר כל בן נכר וגו' אבל ישראל ערל שומע אני יהא כשר לאכול פסח ת"ל כל ערל וגו' הרי דמיירי במומר לערלות דומה לב"נ. ומכ"מ ס"ד דוקא ב"נ שהוא משומד לכה"ת וע' שו"ת ש"א סי' נ"ג. אבל אי נימא דאפי' מתו אחיו מ"מ בכלל ערל. מאי שיאטי' לבן נכר. והכי פשטא דסוגי' דע"ג דכ"ז דמוכח דערל ישראל מיקרי מהול בלשון תורה ג"כ. ולא כפרש"י יבמות ד' ע"א ד"ה בערלי ישראל לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון ב"ח כו' ופי' רמב"ן ורשב"א דלא קאי רש"י אלא בבבא ראשונה דליכא קראי אבל בבא שני' ודאי אף בלשון תורה עו"ג קרוי ערל כמבואר בסוגי' דיבמות שם. כ"ז דעת רש"י ורמב"ן ז"ל. אבל לפי הפשט משמע דגם בבא ראשונה בל"ת איתא כדמוכח מסוגי' דע"ג. הן אמת שהתו' ביבמות שם הודו גם לזה ומש"ה כתבו בד"ה והני. ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו. דההוא לא איצטריך אלא לישראל. ור"ל דמכ"מ ודאי ישראל ערל מיקרי מהול בל"ת. אלא דכאן א"א לפרש בא"א. וע' מהרש"א שהקשה ע"ז ואכ"מ. אבל דעת ר"ת בכ"ז להיפך שגם בלשון ב"א לענין נדרים אין ערל בכלל ישראל אלא מי שמתו אחיו מ"מ ולא מומר. והכי דייק המפרש במס' נדרים שם. והוא כשר למול ולתרומה. ומה שהקשו מהירו' לענ"ד לק"מ דהירו' לטעמי' דאי' בר"פ הערל המול ימול מכאן לישראל ערל שלא ימול עד שימול ואצ"ל עו"ג ערל. אבל לתלמוד דילן דכשר למול מבואר דבל"ת ג"כ הוא מהול וכשר לתרומה. ומה שהקשו מטומטום נראה ברור דיכול לקרוע ולמול עצמו. אבל אין שהות אחר חצות לעשות הכל דבעי רפואה אחר קריעה בידי אדם וידוע דהכל תלוי בזמן החיוב לעשות פסח כמו לענין דרך רחוקה. מש"ה אינו דוחה את אביו. וממוצא דברינו לדעת ר"ת ז"ל מבואר דמומר לערלות אסור למול וכדעת רבינו ובעל העיטור ז"ל. וכשתמצא לומר. יהי' נ"מ לדין במומר גם למ"ד משום ואתה את בריתי תשמור. דהתו' הכריחו דע"כ מומר לערלות מיקרי בר כריתות ושמירת ברית. מדלא קאמר דאיכא בינייהו מומר לערלות. וצ"ל דאפי' להכעיס הכי הוא. אבל לשיטת רבינו ור"ת ובעה"ע ז"ל יש לדקדק להיפך מדלא קאמר א"ב מומר לתיאבון לערלות. דבכלל ערל הוא. ש"מ דה"נ לא נקרא בר שמירת ברית. ואל תתמה. שהרי דעת התוס' בע"ג ד' כ"ו ב' ד"ה סמי מכאן מומר. דמומר לתיאבון פסול לכתיבת סת"מ דלא מיקרי בר קשירה. והגרע"א זצ"ל סי' ס"ט נדחק לפרש דעת התו' מהא דכשר לשחיטה אלמא דמיקרי בר זביחה. מיהו באמת משחיטה לק"מ וחשו"ק יוכיחו. והרי הרשב"א מכשיר אפי' מומר להכעיס. כשישראל עומד ע"ג ומיקרי בר זביחה. והכי נראה מפרש"י חולין דף ג' ב ד"ה חוץ מחש"ו ודוקא לתיאבון אבל להכעיס אפי' נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכונה בידים עכ"ל. משמע דעומד ע"ג שרי. וטעמא דמילתא יעוין מש"כ בס"ד בסי' ע"ו אות ד' ובסי' קכ"ד אות ד'. אבל מדפסול לסת"מ ודאי מוכח דאפי' מומר לערלות לתיאבון אינו בר שמירת ברית ואפי' להש"ע א"ח סימן ל"ט דמומר לתיאבון כשר לסת"מ ומיקרי בר קשירה. מכ"מ אינו דומה למילה. דשם בקל מוותר על טרחתו ויקשור תפילין. משא"כ מילה דקשה ולא עביד דמהיל. וע' גיטין ד' פ"ה דמחלק בזה בין עו"ג דלא מיקרי בר הוי' משום דלא עביד דמגייר. וה"נ מומר לערלות לא עביד דמהיל כמש"כ התו' פסחים ד' ס"ב א' ד"ה האי מחוסר מעשה כו' דמעשה דמילה חשיב טפי ע"ש [וע' תו' סנהדרין ד' ע"ב דמומר לאו ב"ב הוא ונהי דמיירי בלהכעיס כמש"כ המג"א סי' קכ"ט מכ"מ אזלי דלא כדעתם בע"ג הנ"ל וע' מש"כ בס' אבן העוזר שם] וראיתי מקום לגלות דבר חידוש בדין מומר. שבה"ג ה' יי"נ הביא סוגי' דע"ג ד' כ"ו. והעתיק נוסחא חדשה וז"ל. ולמ"ד אוכל נבלות להכעיס נמי משומד הוא לשני ר' יוחנן כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס כאן במשומד א"נ לתיאבון. קסבר משומד א"נ לתיאבון לא צריך כלל לרבויי. ונמצא דלהאי מ"ד משומד להכעיס ג"כ מעלין ול"מ ואפי' אבידתו מחזירין מרבוי' דקרא. וזהו דעת שלטי הגבורים במ' ע"ז פ"ב. וראיתי לסמוך מסוגי' דגיטין ד' מ"ז זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך. משמע דהוא רצה לפדותו. ולכאורה ק' אמאי וכבר דקדק רש"י ד"ה ואכיל איסורא. עדים העידו עליו כו' ור"ל שלא התלמידים עצמן ראו הכי. אלא שמעו מפי אחרים. וא"כ הווין עד מפי עד. מש"ה רצה ר"א לפדותו. אבל לדעת שלטי הגבורים ניחא בפשיטות דפסק להקל ככללא דהש"ס בפלוגתא דר"א ורבינא והכא ס"ל לר"א גם כן והכי דעת רש"י ורשב"א הנ"ל מדמכשרי שחיטת מומר להכעיס. ונהי דס"ל שהוא בר זביחה מכ"מ ה"ה צדוקי. אלא כר"א דס"ל מומר הוא. והתלמידים ס"ל כר' יוחנן בהוריות ד' י"א [ובזה יבואר פסק הב"ח וש"ך ריש ה' ריבית שכתבו לחלק בין מומר להכעיס לכופר בעיקר. וע' מל"מ פ"ה מה' מלוה]. נחזור לענין ערל. דלדעת רבינו וסיעתו ז"ל א"צ לדחוק במשנה דנדרי' דכולהי קראי על בבא שני' כמש"כ הרמב"ן בחי' יבמות והר"ן בפי' נדרים. אלא קרא שלישי קאי על רישא דישראל ערל נקרא מהול. מדקאמר פן תעלוזנה בה"ע. והרי בנ"י שמתו אחיו מ"מ צדיקים גמורים הן ולא יעלוזו בכשלון ישראל ח"ו. אלא לא מיקרי ערל. משא"כ מומר לערלות דפקר טפי. ועי' שו"ת כנ"י סי' י"ד. וע"ע בסמוך: 

'''משום דאיכא משפחה דרפי דמא כדמהיל דמי''' כצ"ל: