עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/כא" (פסקה)

== ג ==

'''בגפו יצא. ''' שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית (רש"י מרבותינו) וכתב בצדה לדרך י"מ דבע"כ אין רבו מוסר לו אבל מרצונו של עבד מותר בשפחה כנענית, ואין זה אמת מדכתב הרמב"ם (פ"ג מעבדים) אין עבד עברי מותר בשפחה כנעני' עד שתהיה לו אשה ישראלית אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ, ע"כ. משמע בהדיא שאין תלוי כלום ברצון העבד, עכ"ד. ונעלם היה מעיני הרב צד"ל דהך דינא פלוגתא דרבוותא קדמאי איהו, דבקדושין (ט"ו א') אהך דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ, כ' הריטב"א וז"ל יש אומרים שאסור ג"כ אפילו מדעתו בש"כ, וראייתם מעובדא דר"ש (קדושין ס"ט א') דא"ל לההוא גברא אי אקדמתך טהרתינהו לבנך וכו' דאמינא לך זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ותשתרי בש"כ, דאלמא ליכא תקנתא אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה דישתרי בש"כ ע"י מכירת עצמו, דאי לא למ"ל למימר זיל גנוב, לימא ליה זיל איזדבן בעבד עברי, ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירו' שהרי אין גופו קנוי ממש, ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט, ובעבד כנעני לגבי קנין ממון שבו בהפקר סגי ליה, אלא שצריך גט לקנין איסור. ועוד דהא לקמן איבעי לן אליבא דת"ק מ"ט מוכר עצמו אינו נרצע ואצטרך לאתויי קרא למעוטי, ואם איתא דמוכר עצמו אסור בש"כ למ"ל קרא למעוטי מרציעה דהא קיימא לן דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע, אלא ודאי כדאמרן. והא דר"ש לאו ראייה היא דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא, וכי תעלה ע"ד שיאמר לו ר"ש שיגנוב ויעבור על לאו של תורה, שהרי אפי' בגונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל יש לאו, אלא לרווחא דמילתא אמר הכי דאילו קדמי' הכי הוה אמר ליה, ומשום דההוא גברא היה עשיר ואין לו למכור עצמו נקט הכי, אבל לעולם ה"ה שהמוכר עצמו מותר בש"כ אלא שאין רבו כופהו בכך. וכן דעת מורי, עכ"ל הריטב"א. וכ"כ (בקדושין ד' כ' ע"א). בעבד עברי הנמכר ע"י ב"ד. וכ"כ בקדושין ס"ט, ע"ש. ובחדושי רשב"א (קדושין ט"ז א') בהא דעבד עברי גופו קנוי. הנה אם ראה הרב צד"ל שדעת הי"מ היא דעת הריטב"א לא היה דוחה אותו בנקל מדיוק לשון רמב"ם. ובאמת אין דיוקו כלום, דממה שכתב בסיפי' לשון ואם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו, ולא כתב אם אין לו אשה ובנים אסור בש"כ, יש במשמעותו דברצונו מותר. ומצאתי שכן כתב הרב במשנה למלך (הלכ' עבדים פ"ג ה"ד) דלשון הרמב"ם בזה משמע הכי ומשמע הכי. ע"ש: - ודע שהרב מ"ל (שם סוף הלכה ג') הביא דעת הריטב"א דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ על כרחו, אבל מרצון העבד מותר בש"כ, וכתב עליו ולא ידעתי מנא ליה הך דינא דמוכר עצמו מותר בשפחה, והניח בצ"ע. נראה ברור שלא ראה הרב רק דברי הריטב"א בקדושין ד' כ'. וס"ט הנ"ל, דאילו ראה דברי ריטב"א שבדף ט"ו הנ"ל עם ראיותיו המוכיחו', לא היה מקשה מנא ליה הך דינא. וע"ש במ"ל (סוף ה"ד) שתמה ע"ד הריטב"א מהא דתנן (פ"ו דתמורה) האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן, ואוקמיה בעבד עברי דלית ליה אשה ובנים, אלמא דכי לית ליה אשה ובנים אסורא, וליכא למימר דשאני התם דהוי בע"כ של עבד ומש"ה אסירא, דכיון דהותרה לו ברצונו איך יתכן לומר דמשום כפיית האדון יאסר, וצ"ע. ואיני מבין תמיהתו, דהא זהו באמת טעמי' דר"מ שאינו אתנן כיון שיש לה היתר ברצון העבד, כמ"ש הרמב"ם שם בפירושו דלר"מ אינו אתנן לפי שהותר מכללו בשפחה כנענית. ע"ש ובפי' הרב ברטנו'. אמנם חכמים סברי כיון שהרב הנותן הוא באיסור למסור לו שפחה הוי אתנן, אע"ג דמצד רצון העבד עצמו מותרת אליו, מ"מ כיון דביאה זו שבשבילה נתן האתנן הוית באיסור שפיר נאסר. והרב מהר"י כו' כתב שם בהגהת המ"ל בשם ספר יד אליהו שהסכים לאיסור מכח קושי' הנ"ל. ולדעתי אין בכח קושי' זו לדחות דעת הריטב"א: 

'''ויצאה אשתו עמו. ''' מי הכניסה שתצא אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו (רש"י מרבותינו בתלמוד ומכילתא) ומלשון המקרא משמע הכי, כי אם יהיה המכוון במקרא להודיענו שלא יצא העבד לבדו בלעדי אשתו, היה ראוי לתלות היציאה בעבד ולומר "יוצא עם אשתו," אמנם מדתלה היציאה בה בלשון ויצאה אשתו, משמעותו שעד הנה היתה גם היא בבית האדון ומוטלת עליו למזונותי', דאין לומר לעבודה, כי היא לא נמכרה אליו. ונ"ל עוד דלאו מדיוקא לבד נפקה לרבותינו חיובא דמזונו', אבל לישנא דקרא עצמו פירשוהו למזונו', כי שרש יצא ישמש גם להוצאת ממון לקנו' דברים המצטרכים, כמו (מלכים ב י״ב:י״ג) ויוציאוהו לחרשי עץ וגו' ולכל אשר יצא על הבית. וכלשון הוצאה המורגל ברבותינו לצרכי הבית (אויסגאבען). ומלת ויצאה אף שתמונתו כפעל יתבאר כמו שם, דומה ללשון למען ייטב לך שפירושו יהיה טוב לך, והיא פעולה המתמצעת בין פועל למתפעל (כמ"ש בכי תשא למ"ד ל"ב לא ייסך, ובאחרי מות י"ח כ"ב ואת זכר לא תשכב) ופירוש ויצאה, הוצאתה תהיה לה, וטעם ויצאה אשתו עמו הוצאו' ממון המצטרך לאשתו (מזונותיה וכסותה) תהיה לה שוה עם בעלה העבד (זיינע פרויא זאָלל איהרע ערפאָרדערליכען אויסגאבען האבען, מיט איהם גלייך) כחיוב האדון במזונו' העבד כן חיובו במזונות אשת עבדו, ומלת עמו יורה על השואה כטעם כמו, כענין עם מלכים (איוב ג׳:י״ד) ר"ל כמלכים. עם אדם לא ינגעו (תהילים ע״ג:ה׳) כמו אדם. ולפי"ז סיפי' דקרא דומה לרישא, כמו דבגפו יצא אין המכוון בו על רגע היציאה לבדה, דהא כל זמן עבודתו הוזהר האדון להשאירו יחידי בלא אשה עד צאתו ממנו, ככה ויצאה אשתו אין המכוון בו על רגע היציאה שלא תשאר אז בבית האדון, דא"כ אין יציאה זו דומה להקדום אליו, אבל כל זמן היות העבד בבית אדונו מחוייב האדון לזון אותה עד צאתו ממנו. והא דחייב האדון במזונו' אשת עבדו, כתב הריטב"א (בחי' לקדושין ד' כ"ב) אף ע"ג דהעבד עצמו אינו חייב במזונותי' מה"ת, מ"מ כיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה התורה שלא יפסידו מפני מכירתו, ושיהא הרב זן ומפרנס אותן. דקים ליה לרחמנא שאילו לא נמכר היה מפרנס אותם, הלכך חייב במזונותיהם וכסותם. עמ"ש בהר כ"ה מ"א ויצא מעמך: