עריכת הדף "הון עשיר/ברכות/ה" (פסקה)

== ג ==

'''האומר'''. בתפלתו על קן צפור רחמת יגיעו רחמיך אף אלינו משתקין אותו. שהרי בהתפללו לה' שירחם עליו כמו שרחם על קן צפור, הוא טועה ושואל שלא כהוגן, דמצוה זו אף כי נראה ממד' רבה {{ממ|ריש}} פרשת כי תצא דמדת רחמים היא, דגרסינן התם דכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כן נתמלא רחמים על העופות, מנין שנאמר {{ממ|דברים כב, ו}} כי יקרא קן צפור, ע"כ. מ"מ מדת אכזריות היא, דהכי איתא בתקוני זהר תקון ששי {{ממ|דף כג.}}, ת"ח מלאכא אית דממנא על עופין דאינון נשמתין דאתקראה צפורין, סנדלפון שמיה, ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודה, ואזלת אימא מתתרכא ובנין צווחין, איהו אוליף זכו על עופין, ויימא לקב"ה והא כתיב {{ממ|תהלים קמה, ט}} ורחמיו על כל מעשיו, אמאי גזירת על עופא דאתרכת מקנה, ע"כ. אבל כשאומר דרך דרש, שמצות שלוח הקן היא מדת רחמים, אין משתקין אותו, שהרי על ידי מצוה זו הקב"ה מרחם על ישראל, דהכי איתא בתקון הנ"ל ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודא, כל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה, וקב"ה מה עביד כניש לכל חלין דיליה, ויימא וכי ממנא דעופין דלתתא, אוליף זכו על עופין דיליה דממנא עלייהו, ולית בכו מאן דאוליף זכו על בני דאינון ישראל וכו', בההוא זמנא צווח קב"ה ואמר, למעני למעני אעשה. ובמדרש רות זהר חדש {{ממ|דף כט:}} איתא נמי ענין זה, וגרסינן נמי התם מאן גרים למיחם על עלמא וכו', ההוא גברא דשלח ההוא צפור לצערא, הרי מבואר דשלוח הקן צער הוא לצפור, ומ"מ גורם רחמנות לעולם. ולפיכך צ"ל דמ"ש המדרש רבה הנ"ל דבמצוה זו רחם על העופות, הוא במה שלא צוה לרדוף אחר מצוה זו, כשאר כל המצות שבתורה, אלא כי יקרא דווקא היא דצוה לצער העוף ההוא, כדי לעורר הרחמים כנ"ל, ודייקא נמי דקאמר מנין כי יקרא קן צפור, ותו לא מידי, וגם לא קאמר וגו', דהוה קאי אסיפא דקרא, הרי מבואר שהרחמים שריחם הקב"ה על העופות, הם במה שלא צוה לקיים מצוה זו אעפ"י שאנו צריכים אליה לעורר הרחמים עלינו, אלא בבואה לידו דרך מקרה, ולא חייב לרדוף אחריה, וגם פטר המזומן ממקרא זה, כדאיתא בש"ס {{ממ|חולין קלט:}} כי יקרא פרט למזומן.

'''ובש"ס {{ממ|דף לג:}} פליגי בה תרי אמוראי חד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, וזה הוא מ"ש בשם הזהר, וחד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית'''. וכשנדקדק היטב, נראה דהמתפלל בלשון זה, הא והא אית ביה, דאף כי אמת הוא שאינם אלא גזירות, בהתפללו בלשון זה מראה למעשה בראשית דמדת רחמנות היא, ובזה מטיל קנאה בין העופות לשאר הבריות, ונמצא ששתים רעות הוא עושה, חדא דקא משקר, ועוד דשקר זה מטיל קנאה, ולפי זה אין מי שיחלוק על מדה זו דשלוח הקן שלא תהיה מדת אכזריות, אלא לכ"ע מדת אכזריות היא, אף כי היא סבת הרחמים כמ"ש, ולכן בלשון תפלה דווקא הוא דאסור, ולשון המשנה כן מוכיח, מדקאמר יגיעו לשון עתיד, ואלו היה אסור אף דרך דרש הל"ל הגיעו, דלשון זה יכול אדם לאומרו בין בדרך דרש שמזכיר אותו ענין שהיה לו לדרוש עליו, בין דרך תפלה שמזכירו להתפלל לה' שיעשה לו כמו שעשה לאחר, אבל יגיעו לשון עתיד, לא שייך לפרשו כי אם בדרך תפלה:

'''ועל טוב יזכר שמך'''. אף זה נראה דאינו אסור אלא דרך תפלה, וכדקתני יזכר לשון עתיד, אבל דרך דרש לומר דעל הטוב נזכר שמו של הקב"ה ולא על הרע, שפיר קאמר דכתיב {{ממ|בראשית א, ה}} ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. ולא כתיב קרא אלהים לילה {{ממ|עי' בר"ר פ"ג ו}}. והרבה פסוקים כיוצא באלו שדקדקום רז"ל דווקא על כל זה, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרע:

'''מודים מודים'''. דרך לשון הקדש בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, הוא כשמזכיר כמה דברים זה אחר זה, אשר הם תחת סוג אחד, מטיל וא"ו בראש כל אחד מהם, באמרו זה וזה, ולפחות מטיל הוא"ו בראש האחרון. אבל שיטיל וא"ו בראשונים לבד שלא כדרך כל הארץ הוא, והכא מצינו הכי, דתנן האומר על קן צפור וכו' ועל טוב וכו' מודים מודים, ולא תנן ומודים מודים. ובכל הנוסחאות ה"ג בלא וא"ו. ולפיכך אני אומר, דרצה התנא לרמוז לנו בזה, דהאומר על טוב יזכר שמך, דומה ממש כאלו היה אומר מודים מודים, דמורה שיש שתי רשויות, שאף הוא מבקש שעל הטוב לבד יזכר שמו, מכלל שעל הרע אין הזכירה ראוי לו כי אם לרשות אחר:

'''העובר לפני התיבה'''. נראה דרמז לנו התנא, בקרוא לש"ץ עובר לפני התיבה, ולא עומד. דצריך להיות מקצר ועולה, כשהוא מתפלל על הצבור, כאלו הוא עובר דרך שם, ולא עומד. כי כן היה עושה ר"ע כדאיתא בש"ס {{ממ|דף לא.}}:

'''באותה שעה'''. מכלל דשלא באותה שעה, צריך לסרב: