עריכת הדף "דבר אברהם/א/יא" (פסקה)

==ג==

[ג] '''והנה''' הרשב"א ז"ל הקשה על שיטת רש"י דלאו משום חזקת מלחמה הוא אלא משום יאוש וז"ל ועוד דהא משמע דחזקה דישראל כחזקה דנכרי וחזקה דנכרי בנכרי לאלתר ותדע לך דהא מעמון ומואב טהרו בסיחון ילפינן לה וההיא בקרקע היא וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש וא"כ חזקה דגופו נמי דמייתי מינה אפילו קודם יאוש הוא דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה ועוד דלא שייך יאוש אלא בממונו אבל בגופו לא שייך יאוש וכדאמרינן בב"ק ס"ח ב"א גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים עכ"ל. נראה דדעת הרשב"א היא דעד כאן לית ליה לרש"י חזקת מלחמה אלא לנכרי מישראל אבל נכרי מנכרי אית ליה כיבוש מלחמה והלכך בעמון ומואב לא אצטריך ליה ליאוש אלא לאלתר קנה, אבל בעבד של ישראל נהי נמי דמצד גופו של עבד היה השבאי קונה אותו בעל כרחו הא מ"מ כיון שהוא ממונו של ישראל אין השבאי יכול לקנותו בחזקת מלחמה בע"כ של בעלים ישראל אלא ביאוש מצד הבעלים. וכן משמע נמי דבכל הסוגיא הזכיר רש"י יאוש בעלים ובעמון ומואב שטהרו בסיחון לא הזכיר מיאוש של עמון ומואב. ומשמע דמשוה"ט היא דנכרי בנכרי קונה בכיבוש. וכ"נ דעת הרמב"ן בחי' וז"ל שבאי מי קני ליה כו' אבל לשמואל כו' ואין קונה כותי ישראל כ"א ברצונו כו' ולפי"ז קרא דכתיב וישב כו' לא בישראל משתעי אלא כנעני והיינו דכתיב שבי {{עוגן|מב:}}ששבה מהם מה שנשבה בידן וכן אז"ל שפחה כנענית היתה עכ"ל, משמע דדוקא לישראל אינו קונה כ"א ברצונו הא נכרי הוא קונה אפילו בע"כ. והא דקנו את השבי אפילו לפירושו דשפחה כנענית היתה והרי מ"מ ממונו של ישראל הויא, הוא משום דמיירי אחר יאוש בעלים כמ"ש רש"י, ומ"מ בישראל גופיה ליכא לאוקמי לפי שאין יאוש לגופו כמ"ש הרשב"א ולעולם הוי כלפני יאוש, אבל בשפחה שהיא רק ממונו מהני יאוש. וטעמא דמלתא שחילקו בין כיבוש נכרי מנכרי ובין כיבוש נכרי מישראל הוא משום דקרא דעמון ומואב בנכרי משתעי וליכא למילף ישראל מיניה, ומוישב ממנו שבי דמיירי בממון ישראל נמי ליכא למילף כמ"ש דמוקי לה בלאחר יאוש אבל בעמון ומואב שטהרו בסיחון ליכא לאוקמי לאחר יאוש דאין יאוש בקרקע שכן היא שיטת רש"י ז"ל בסוכה {{ממ|[[רש"י/סוכה/ל/ב#|דף ל' ע"ב]]}} ובעבדים איכא יאוש כדעת הראב"ד. ועוד דכבר כ' התוס' (ד"ה דכתיב) דמוישב ממנו שבי לא הוה ילפינן שום קנין אי לאו דאשכחן דטהרו בסיחון, ועיי' בחי' הרשב"א (ד"ה במ"ע) דהמקשה לא דריש כלל וישב ממנו שבי אלא דקרא ספור ענין ומאורע שהיה קאמר, וה"נ אפשר למסקנא דעיקר הדרשא היא מדטהרו בסיחון וכיון דהתם לא מיירי בישראל מסתברא לאוקמי נמי קרא דוישב ממנו שבי בשפחה ולאחר יאוש ולא בישראל לפני יאוש. והא דמסתייע הש"ס מטהרו בסיחון לענין משנתנו בעבד של ישראל הוא רק לענין עבד גופיה מצד עצמו, דנהי דמצד הבעלים אין עכוב שהוא לאחר יאוש. מ"מ היאך זכה בעבד בע"כ של עבד יהא חפשי לנפשו, ע"ז מסתייע דנכרי בנכרי יש כיבוש ודו"ק. וכן מתבאר דעת הראב"ד שהוכיח מכאן דיאוש מהני בעבדים ומאי ראיה היא והרי סיחון קנה גם קרקע ובקרקע איהו נמי סבר דלא מהני יאוש. אע"כ כמ"ש דבסיחון דהוה נכרי בנכרי לא צריכינן ליאוש דמטעם חזקת מלחמה הוא דקנו משא"כ בוישב ממנו שבי שהוא ממון של ישראל אינו קונה בכיבוש ובע"כ שהוא מטעם יאוש ומוכח דיש יאוש בעבדים: