עריכת הדף "דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/כא" (פסקה)

== ד ==

'''העידו על פלוני וכו'.''' עיין השגת הראב"ד שתמה דהא אין האדון משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין וכתב הכ"מ שמ"מ משלמין שהם הפסידוהו שאף אם היה תפס היה צריך להחזיר ועיין לח"מ ומגדל עוז ואני תמה דהרי כתב הריטב"א ריש מכות דהא דאין חייבים בבן גרושה ובן חלוצה לשלם מתנות כהונה שהפסידו לו וכתב דאינו ברי היזיקא דדלמא לא יתנו לו כלל וא"כ מכל שכן הכא דאין החיוב לתת לו רק אם יתפוס לא מפקינן מיניה וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא ולמה יתחייבו לשלם. אמנם נראה דבאמת כל הטעם דאינן חייבין לשלם כל שאינו ברי היזיקא הוא משום דבאמת התורה חייבה כאשר זמם להפסיד לחבירו וא"כ כל דבאמת הם באו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה וא"כ יכלו לומר לפסלו מעבודה באנו וכעין דאמרו מתוך שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והיינו מטעם דהתורה חייבה כאשר זמם והרי יכלו לומר דלא זממו על זה כלל כמ"ש התומים סי' ל"ח והוא הדין בזה הא באמת יכלו לומר דלא באו להפסידו מתנות כהונה ואף שכתבו התוס' בסנהדרין דף ט' דכל שתלוי זה בזה לא שייך זאת זהו דוקא כשהחיוב ברור אבל כאן שאין החיוב ברור ודלמא לא יתנו לו א"כ שוב יכלו לומר דלא זממו לחייב זאת וז"ב. ולפ"ז כאן דעל כרחך באו להפסידו דמי עינו דאל"כ לאיזה צורך הגידו זאת דלהוציאו לחירות די בהפיל שינו לבד ומדהעידו על עין ושן על כרחך דרצו להפסידו דמי עינו אם יתפוס ושוב שייך כאשר זמם וזה ברור. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק בסוגיא דמיפך שבועה והזמה שכתב בסוף הסוגיא וז"ל מתוך הסוגיא אנו למדין שכל שהעידו בדבר שאינו גובה על פיהם אלא שאם תפס אין מוציאין מידו הרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאילו העידו על דבר שגובה מהם עכ"ל. והנה מבואר דברי רבינו וכמ"ש הכ"מ והלח"מ.

''' והנה ''' המל"מ הקשה למה ישלמו דמי העבד לרבו והא כל שנגמר דינו של עבד הרי הוא תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ולכאורה לק"מ דהא עדיין מחוסר גט שחרור והו"ל כאשר זמם. אמנם נראה דהרי המל"מ כתב דמה דמשלמין דמי העבד לרבו אף דצריך גט שחרור משום דזה דוקא להתירו בבת ישראל אבל הפקעת שעבוד של הרב סר מעליו ואינו יכול לשעבדו עוד והו"ל כתפוס בעצמו א"כ שוב הו"ל כאשר עשה דלענין מה שהפסידו לרבו הרי לא נשאר כלום והו"ל כאשר עשה. אמנם י"ל דלא אמרינן דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ נפקע שעבודו של האדון דוקא באם באמת אינו מחוסר רק גט שחרור אבל כאן הרי האדון ידע באמת שלא הפילו שינו ועינו וא"כ ידע היטב שיבאו עדים ויזימו שוב לא הוה גמר בדעתו כלל לתת לו גט שחרור ועדיין הוא עבדו ולא מקרי כאשר עשה כלל דלא עשו כלום דזה יודע האמת ששקר הם דוברים ויבאו עדים ויזימום ולא דמי לכל שאר כאשר עשה אף שזה יודע שהם מעידין שקר דמלבד די"ל דכאשר עשה דשם הוא באופן שזה לא ידע אם החזיק זה בשדה או לא אלא אף נימא דזה ידע מ"מ שם אינו מחוסר שום דבר אבל כאן כל דמחוסר גט שחרור וזה יודע שבודאי שקר דוברים שוב בודאי יעשה כל התאמצות ולא יתן גט שחרור והרי הוא מחוסר גמור ובודאי לא מקרי רק כאשר זמם ולא כאשר עשה.

''' אמנם ''' אי קשיא הא קשיא בהא דמוקי אביי באפכינהו ואזמינהו בזה יקשה דהו"ל כאשר עשה דהא בזה גם הרב ידע שהעבד יצא לחירות וא"צ רק גט שחרור ושוב הופקע שעבודו והו"ל כאשר עשה לענין שעבודו של רב ומחוורתא כמ"ש למעלה כמה פעמים דכל שיש תועלת בעדותן של האחרונים והתורה האמינם שוב לא שייך כאשר עשה דהא על כרחך האחרונים נאמנים וא"כ לא שייך כאשר עשה דעיקר הטעם משום דהוה חידוש ומה חזית וכל שיש תועלת בעדותן והרי אלו נאמנים אף כאשר עשה מתחייב דהרי עונשין מן הדין.

''' והנה ''' בקושית מהר"י בן לב דהוה הכחשה עם הזמה ביחד עיין בלח"מ פי"ח לעיל מ"ש בזה וכבר כתבתי לעיל הרבה בזה וכעת נראה דהנה על קושית הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] ז"ל מפלוני רבעני וכן על מה שהקשו דהיאך שליח נעשה עד והא הוה הכחשה והזמה ביחד לפענ"ד נראה כעת דבר חדש דעד כאן לא אמרינן דכל שיש הכחשה בצירוף הזמה לא מועיל רק כל שאפשר לאשכוחי הזמה בלי הכחשה על דרך שצייר רבינו לעיל פי"ח שם דאטו לא משכחת לה הזמה בלבד שיאמרו לעדים עמנו הייתם אבל לא ידענו מהמלוה והלוה או מהרוצח והנרצח וכל שהוסיפו גם בעושי דבר אינם נאמנים אבל שם דא"א לאשכוחי שיהיה הזמה בלתי הכחשה והרי התורה אמרה שעל הזמה נאמנים והרי הם מזימין רק שעי"ז שוב לא משכחת לה הזמה שיהיה בלי הכחשה ג"כ בזה שפיר נאמנים וזה ברור כשמש. איברא דלפ"ז באפכינהו ואזמינהו דמשכחת לה הזמה בלי הכחשה שוב הו"ל הכחשה והזמה ביחד ולא מהני ועל כרחך צ"ל כתירוצו של הלח"מ דכל דהם בימים חלוקים לא שייך הכחשה והזמה והנני יוסיף דהרי הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה א"כ לא גרע מה שהזימו והכחישו ביחד מאילו הכחישו מתחלה עדים אחרים ואח"כ הוזמו דמועיל ומכל שכן בזה ואף דאביי דמוקי באפכינהו ואזמינהו והוא ס"ל דהכחשה לאו תחלת הזמה היא מ"מ לפי מ"ש הלח"מ פי"ח שם אביי לשיטתו ס"ל דהכחשה והזמה ביחד ג"כ מועיל מיהו זה אינו כמ"ש למעלה דא"כ אנן דקיי"ל כאביי ולמפרע הוא נפסל וא"כ לא משכחת לה לדינו של רבינו וגם גוף הסברא דלא גרע מהכחשה ואח"כ הזמה לא דמי דשאני הכחשה מעדים אחרים שאותן עדים שהזימו לא נפסלו ואף לא ספק פסול עליהם אבל כאן כל שהכחישו והרי לענין הכחשה התורה האמינה לראשונים כמו לאחרונים וא"כ שוב הו"ל ספק פסול ולא נאמנים גם לענין הזמה וכ"כ בנתיבות סי' ל"ח וכל אחרונים ועל כרחך חלוקו של הלח"מ לא תלוי בזה רק כיון דההזמה היא לבד ובימים מחולקים א"כ בזה שהזימו לא נצטרף הכחשה ולכך נאמנים ודו"ק היטב: