עריכת הדף "אלשיך/בראשית/כז" (פסקה)

== יג ==

'''ותאמר לו אמו עלי כו'. ''' הנה התשובה המקובלת אל אומ' אולי ימושני אבי כו' היתה לאמר אליו את עורות גדיי העזים אלביש כו'. אך לא ראתה לעשות עיקר מתחבולות אנושיו' לחוש על חששתו. בהלביש עורות גדיי העזים כי אין זה מספיק להביא עצמו בסכנת הביא עליו קללה ח"ו. ומי יודע אם יבחין אביו בין שערי העזים לשערות אדם. או אולי ישמט העור מעל ידיו או מחלקת צואריו או ימשמש בחוזק קצת וינדנד העור וירגיש. או ימששנו במצחו ופניו. ע"כ השיבתו בחכמה ואמרה עלי כו' לומר אם יתן בלבו למששך או לאו אל תירא כי לא יקרך האסון הלז. אך בזאת שלא יעלה על רוחך במעשה הזה להנאת ברכות. או לנצח את אחיך רק לעשות מצות אמך כי אז ה' יהיה בכסלך כי כלל גדול הוא בידנו הולכי בדרך מצות אינן נזוקן. וז"א אך שמע בקולי לומר אך בזאת שלכך תכוין. ומעתה גם הקיחה תהיה לשמי לעשות מצותי כי אמך אני ולך קח לי. והורה הכתוב שהוסיף על הצווי כי היא לא אמרה רק שתהיה הקיחה לשמה והוא עשה ג' הפעולות לשמה ההליכה והקיחה וההבאה וילך ויקח ויבא שלש אלה עשה לאמו כלומר למה שהיתה אמו לעשות מצותה ועתה סיפר. הכתוב גודל הזדרז' בכל מיני זירוז. והוא כי אף שחוש הראות יחסר מיצחק עדין היה מקום להכיר מי הוא זה הבא לפניו אם יעקב או עשו בד' חושיו הנותרים. והוא בחוש השמע להבחין אם הקול קול יעקב או עשו ובחוש הטעם אם יביא לו מטעמים המיוחדים אשר אהב כי כן צוה לעשו ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. ואם היה משנה ועושה תבשיל משאר מינים בלא אופן החביב יותר. יכיר כי לא עשו הוא אשר נצטוה כאשר אהב גם בחוש הריח בהריחו את ריח בגדיו החמודות אשר ישמש עשו בהן ובהעדרן יכיר כי יעקב הוא. וכן בחוש המישוש שימושנו אביו אם ידיו שעירות. והנה בחוש השמע הלא כתבנו אשר התחכמ' בל ישמע קול יעקב לפני אביו זולתי יתן בקול קול דברים מוכיחים ומורים כאלו עשו המדבר באופן יצא קול ושוברו עמו. ובאה עתה להסיר ממנו גם הבחנתו בשלשה הנותרים. על חוש הטעם אמר ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו שהוא כאשר צוה לעשו. על חוש הריח ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול שעל ידי כן החזיקו לעשו. כאומר הכתוב וירח את ריח בגדיו כו'. ולתקן חששה חוש זה הכניסה עצמה לקחתם. ולא חששה אל הקפדת עשו בראותו כי נלקחו בגדיו לזולתו. ועל חוש המישוש אמר ואת עורות גדיי כו': 

'''ועל ''' כל אלה עדין היה יעקב נכנס במורך לבב והיחל תחלה לנסות את אביו. בפרט על הברת הקול אשר בו היה עיקר הפחד כי לא תשתנה מהותם על כן טרם השמיע לאביו כי בא להביא לו מטעמים השמיע קולו לפניו לומר אבי לראות אם יבחין כי אז עדין לא היה נתפס כגנב. כי יתנצל לאמר כי בא לבקרו לכן הקדים ואמר אבי ובחמלת ה' עליו נתן בלב אביו יענה ויאמר מי אתה בני כמסתפק ולא כמחזיק אותו ליעקב בודאי אז אמר יעקב בלבו הלא ה' הוא בעזרי וק"ו הדברים. ומה אם טרם שומעו שהייתי עשו בכורו או שהבאתי מטעמים אשר צוה את עשו אשר הם דברים המטולים ספק אם אני יעקב או עשו נסתפק בי בקולי מי אנכי ולא הכיר קולי וא"כ באומרי אליו שאני עשו וגם שאזכיר הדברים המיוחדים אשר דבר לעשו. ואביא המטעמים אשר צוהו הלא יטה אל צד היותי עשו. לכן עצר כח לאמר אנכי עשו ולבל יראה כמהתל בהחלט אף שלא יספיק במלת אנכי. יתכן כיוון בלבו כי נתהפך איכותו אל עשו בבחינת הבכורה כי לקחה ממנו ונכנס במקומו בדבר זה וזהו אומרו אנכי עשו בכורך כלומר בבחינ' היותי בכורך והנה כתבנו איך רמז לו בשלשה סימנים שרמזה לו אמו: 

'''ועדיין ''' ראוי לשית לב אל סוף דבריו כי אמר תברכני נפשך מה שלא הזכירה לו אמו נפש כלל רק ואברכך לפני ה'. ואף שדבר יצחק אל עשו אמר תברכך נפשי מי מגיד דבריו ליעקב והוא לא ידע רק על פי אמו. וגם מה ראתה שלא להזכיר את נפש בעלה אך הנה כתבנו כי לא בצדקת עשו נאמר לו תברכך נפשי רק ברשעתו שאמר לו אביו. מה שהצרכתיך עשות מטעמים לשתתברך הוא כדי שע"י מצוה זו תתקרב אל נפשי ותחפוץ היא לברכך כי היא רחוקה ממך. לכן להיות כוונת רבקה הסתר דבר זה מיעקב בל תגעל נפשו בברכה המיוחדת לעשו. כי רע הוא בעיני אביו ולא יברכנו ברכות טוב נאותות ליעקב. ולא עוד כי אם גם בקשה לרמוז לו כי ברכת רוחניות היה חפץ יצחק לברכו. כאשר כתבנו באומרו לפני ה'. על כן הסתירה מאמר יצחק אל עשו אשר אמר בעבור תברכך נפשי המורה הפכה, אך יעקב כי נפשו יודעת מאד הגדר אשר היה עשו לפני אביו דן בחכמתו כי כן אמר לו אביו נוסף על זה להחזיק בידי יצחק האמין היותו עשו אמר כן למען ירא יצחק וישפוט כי עשו הוא בלי ספק כי הוא יודע מרת נפשו ושצריך הכנה לשתברכנו נפש אביו וז"א בעבור. פי' במקום זה ולמעלה להורות כי בלעדי מצוה זו יחדל מעשו ברכה ותרחק ממנו והנה עד כה לא גזר בדעתו אם היה עשו או יעקב כי ראה פנים לכאן ולכאן. כי הברת הקול תורה היותו יעקב ודבריו יורו כאלו פי עשו המדבר כי הן הן הדברים אשר דבר אליו יצחק. ובהיותו נדון בקרבו בקש לחקור ולדרוש לעמוד על אמתו של דבר ואמר מה זה מיהרת כו'. כאשר יתבאר בס"ד. ובהיות הדבר שקול בעיניו. אמר הכת' אל בני ולא אמר אל יעקב כאשר בפ' שאחר זה רק אל בנו לשון היולי כי לא ידע רק שהיה בנו. אך לא ידע איזה מהם ולחקור הדבר אמר מה זה מיהרת למצא. כלומ' הלא ידעתיך בלתי ראוי להתברך כאשר כתבנו למעלה כי על כן הרבה לו הכנות. ואיך מיהרת למצא אם אתה עשו כאלו הברכה רודפת אחריך. ולא יאות זה רק ליעקב ואמר מיהרת עם היות שאין המציאו' ביד מוצאה למהר למוצאה שיאמר מהרת. אך יאמר גם כי אפשר שחזרת בתשובה וזכית למצא מיד מה זה מהרת לעשות הכנה וזכות כדי למצא ויעקב הבין בדברים והשיב כי הקרה כו'. לו' גם כי אנכי עשו ובלתי ראוי והגון להתברך. לא בזכותי המציא ה' לפני רק בזכותך כי הקרה כו', למה שהוא אלהיך לפני לקרב הנאתך כי לצורכך היה. ולא תדין היותי יעקב אל שמיהרתי למצא כי זכותך עשה הדבר ולא למעני והוא נס מתוך הפחד ונלכד בפח. כי עד כה היה יצחק מסתפק אם היה יעקב או עשו. אך עתה בראותו אותו מזכיר שמו ית' כאומרו הקרה ה' אז אמר בלבו אין זה כי אם יעקב כי יודע אני כי עשו אין שם שמים שגור בפיו. כמאמרם ז"ל {{ממ|ב"ר פ' ס"ה}} וזה יהיה אומרו ויאמר יצחק אל יעקב ולא אמר אל בנו כאשר אמר בפסוק הקודם כי עתה החזיקו ליעקב. כי עתה זולת איכות הברת קול גם באמריו הוראת היותי יעקב ולכן רצה לנסותו עתה במשוש לאמת הדבר בעצם ואמר גשה נא ואמושך מה שלא אמר כן מקודם. והנה מהראוי יאמר גשה נא ואמושך האתה עשו אם לא. אך או' בני זה פעמים ואומר זה הוא מיותר. אך יאמר במה שכתבנו למעלה על אומרו ויאמר אליו בני שאמר לו התחייחס לבן לי כלומר מתדמה אלי בכשרות מה לזכות לברכה. לכן למה שהיה מתאמת לו עתה כי יעקב הוא. הלא היה על הוראת כשרון בהזכרת שם שמים אמר גשה נא ואמושך. כי אני רואה היותך בני כלומר מתדמה לי כי על כן אני מתמיה ואומר האתה זה בני עשו כלומר האתה זה מתייחס לבני בהיותך עשו. ושיעור הכתוב כמתמי' האתה זה האומר הקרה ה' בני עשו או היה יעקב. וזהו אם לא והנה ארז"ל שנרת' יעקב לאחוריו ונשפכו מים על ברכיו והיה נופל מלא קומתו מרוב הפחד. לולא שלח ה' שני מלאכים משני צדיו וגם ה' אמר אליו אל תרתע כי אני אלהיך ואפשר בשום שכל אל יתור אומרו יצחק אביו והיה די יאמר ויגש יעקב וימושהו כי ראה יעקב בטחון זה לגשת ולא יקרנו אסון להביא עליו קללה כי אמר הלא אותי מחזיק לבן לו מתדמה אליו על אומרי כי הקרה ה' וא"כ איפה לא יקללני. וזהו ויגש יעקב אל יצחק אביו במה שהוא אביו מתדמה לו וה' עזרו במה שוימושהו והוא בשום לב לדעת על מה זה אחזתו רעד. כמז"ל {{ממ|שם}} והלא עורות גדיי עזים היו על ידיו. אמנם היה מיראתו פן יבחין משערות עזים לשערות בן אדם אופן ימשש בדוחק מה. ויתנדנד עור העזים מחלקת בשרו וירגיש ע"כ פחד ורגז. אך ה' היה עמו שלא משש בעצם רק בנגיעת ידיו בקלות וז"א וימושהו ולא אמר וימששהו מגזרת ממשש בצהרים: