עריכת הדף "אור שמח/מכירה/כב" (פסקה)

== י ==

'''כשם שאין אדם מקנה דבר שלב"ל, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם כו':''' 

''' במרדכי ''' פרק יש נוחלין, כתב ספר החכמה, קבלתי ממורי הרי"מ דאפילו אם יהיו לו בנים זכרים אחרי כן אחרי שאמר כו' שלא יהיו יורשין כ"א הבת יורשת מאחר דבשעה שאמר נכסי לירתי לא היה שום יורש כי אם אותה הבת דאין אדם מקנה דבר שלב"ל, ואני דנתי לפני רבותי דהא דאמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל היינו היכי דמזכה לו מעכשיו והשתא לאו בר זכיה הוא אבל היכא דאמר ואחרי לירתי דמשמע אותם יורשים שיהיו אז יזכו בהן לא, ורשב"ם פירש לקמן גבי כתובת ב"ד דלא הוי דבר שלב"ד דה"ק ובנים אשר יולדו להם ירשו נכסי לכשאמות ולכי מית כבר ישנו בעולם עכ"ל. והנה ברשב"ם שלפנינו ליתא, רק תוספות {{ממ|בדף קלא}} סד"ה וש"מ הביאו דזה פירוש הקונטרס על משום דמפיק לה בלשון ירתון, וכן הוא בפירוש רשב"ם העקרי מדפוס פייזרו הנדפס מחדש בש"ס ווילנא, ודחו זה בתוספות דפריך לקמן אימור כו' לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה אע"ג דכשילדה כבר העובר בעולם וכן השיג במרדכי שם ומכמה מקומות בערכין וב"ב דאף באומר לכשיבואו בעולם לא קנה, אמנם בתשובת רבינו מאיר במרדכי ריש פרק מי שמת מבואר דקבע מסמרות בפירוש הרשב"ם על משום דמפיק לה בלשון ירתון ולכן בהתנה עם בניו הראשונים קודם נשואי השניה שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם עם הראשונים, דאם לא היה לו מן השניה רק בת היה מהני בלשון מתנה עיי"ש:

''' ונראה ''' לי דבזה כו"ע מודו דבאומר לכשיבוא בעולם לא קנה כמפורש בערכין סיפא דקאמר לכשיבואו דמיו יקדשו והא אין אדם מקדיש דבר שלב"ל וכש"כ לדבר שאינו בעולם דלא מהני אם הקנה לכשיבוא בעולם, דבכ"מ גרע טובא קנין לדבר שאינו בעולם מלהקנות דבר שאינו בעולם וכדאמר דאף ר"מ מודה, ורב נחמן סבר דלכשתלד קנה ולא קיי"ל כוותיה ואיהו גופיה טעמא משום דעובר חשוב קצת כבא לעולם, רק דרבוותא כוונו מכוון אחר, דחזינא דאין אדם מקנה דבר שלב"ל, ודבר שאינו ברשותו הוי כאילו לא בא לעולם, והאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך לא הוי מכר כמפורש פ"ק דב"מ {{ממ|דף טז}}, ובכ"ז אמרו בכתובות נ"ט דהאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה, והוא מטעם דאילו אקדשה עכשיו כשהיא בידו תקדש עד עולם, לכן מקרי בידו להקדישה, ואם אומר דתהיה קדושה לאחר זמן שיקחנה מידו קדשה לאחר זמן דחל ההקדש משום דבידו להקדישה מעכשיו כשהיא עדיין ברשותו, וכיון דמצי לחול הדבר אם לא הוי מפיק לה מרשותיה, תו מצי לחול אף לכשיוציאנה מרשותו ויכניסנה אחר זה לרשותו, ומטעם זה כתב רבינו נסים דאם אמר לאשה הילך שתי פרוטות באחת התקדשי לי היום ובאחת לכשאגרשך דחל הקדושין כיון דבידו לקדשה עכשיו יכול גם לאחר זמן, ולפ"ז סברי רבוותא קדמאי דהוא הדין בלדבר שישנו בעולם, דאם אינו בעולם דלכו"ע לא מהני דוקא היכי דלא מצי להנחילו ולתת לו מעכשיו, הא ביכול לזכותו מעכשיו אף שעדיין אינו בעולם מצי להנחילו לאחר זמן כשיהיה בעולם, וכן הוא בהך עובדא דס' החכמה שאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי והיה לו בעת המתנה בת ואחר זה נולדו לו בנים דאם לא הוי יהיב נכסיו לסבתא הלא למי היו שייכים נכסיו לבניו שאין בת יורשת במקום בן הוה"ד אף ע"ג דיהיב לסבתא וזכי ליורשיו כיון שהמה בעת מיתת הסבתא זוכים במתנה זו ולא הוי לדבר שאינו בעולם חסרון כיון דזכות המתנה דיהיב השתא הוי לבניו מחמת ירושה אילו לא נתן להסבתא וכאן הקנה להם קודם שנתן להסבתא וז"ב. וכן בכתובת בנין דכרין משום דמפיק לה בלשון ירתין פירוש דהא בעת הנשואין הוי אינו בעולם, ונתבונן, טרם שנוטל אותה לאשה וטרם שיזכה בנכסיה הלא מצי לסלק עצמו מירושתה, או ע"י סילוק או ע"י תנאי ואז היו הבנים הזכרים שלה יורשין זכות נכסיה ממנה, א"כ ה"ה עכשיו דזכי בהנכסים שלה ובנדונייתה מצי להוריש הבנים כשימות בנכסיו, דזה כוונת הקונטרס כפי מה שפירש רשב"ם ז"ל, כיון שאין המתנה באה אלא לאחר מיתה ואז הבנים כבר הן בעולם, פירוש שאין ענין המתנה רק לאחר מיתה, דמעיקרא אם לא ירית לה בעל הלא בניה יורשים מכחה לכן מצי לעשותן יורשים בנכסיה אף לאחר מיתתו שכבר זכה בירושה שיורש הבעל את אשתו שאז הבנים כבר המה בעולם, אע"ג דבזה לא דמי להך דכתובות בשדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דשם עכשיו בידו להקדישה שתהא קדוש מכחו, לכן מצי מקדיש גם לאח"ז שתבוא לרשותו שהיא אז ג"כ קדושה מכחו, אבל כאן הלא ע"י סילוק היו יורשים מכח האם ועכשיו שזכה בהן האב הלא הן יורשים מכחו, סבר הקונטרס דכ"ז חדא נינהו כיון שהזכות הוא אחד, ובפרט לפי מה שהביא המשל"מ בהלכות נחלות בשם קדמונים דאין הבכור נוטל פי שנים דהוי כמו נכסי האם יעו"ש ודוק. כנ"ל טעם רבינו ברוך ובעל ספר התרומה וכוונת הקונטרס, ובאמת לא אדע למה לא זכרו הפוסקים דאם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה מעמך תהא קנויה לך דקנה:

''' אולם ''' מה שפרשנו בהך דמשום דמפיק לה בלשון ירתון דהואיל וע"י סילוק מירושה הרי היו בניה הזכרים יורשין כתובתה וכמש"ב, הא בכתובת ב"ד נכלל גם המנה ומאתים לבד הנדוניא וכמו דאמר בפרק נערה {{ממ|דף נב}} דאב לירות דבעל לא לירות א"כ אב נמי מימנע ולא כתב, הרי דמנה ומאתים גם התוספת יורשין הבנים הזכרים, והמנה ומאתים עם התוספת הרי אם מתה האשה בחייו אז אין לה כתובה לא מצד שאז יורש אותה שאף אם נסתלק מירושתה וכמו דאמר בירושלמי והלה דכתבין אין מיתת בלא בנין תיהדר מדילה לבית אביה תניי ממון הוא אין לה כתובה ותוספת משום שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וכמו דאמר שם {{ממ|דף נג}}, ומש"ה ארוסה שמתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה דלא ירית לה מידי דמנה ומאתים לא נתחייב בחייה כל זמן שלא ניסת לאחר דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ואם כן אף אם יסתלק מירושתה ג"כ לא יירשו בניה הזכרים המנה ומאתים אם לא מצד שהוא כותב תנאי כתיבת בנין דכרין, וכיון שעושה אותן יורשין למידי דלא הוי דילה, הרי הוא ככל מקנה לדבר שאינו בעולם במתנה ואומר לכשיהיו בעולם. אך זה יש לומר, דאם נאמר דעל המנה ומאתים הוי לדבר שאינו בעולם, בכ"ז כיון דעל הנדוניא מועיל לכשיהיו בעולם הקנין וכמש"ב מטעם דהוי בידו, תו מועיל גם על הדברים שנותן הבעל משלו לבניה וכמש"כ המרדכי גבי את וחמור מספקא למורי אם שייך נמי אדם מקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל כו' כיון שמקנה לאדם אחד מידי דקנה לכשיולד ותמות האשה בחייו וימות אח"כ יירש הבן נדונייתה תו מועיל גם על מה שנותן להם משלו:

''' וגוף ''' דין זה דמקנה דבר שלב"ל עם דבר הבא לעולם מפורש הוא בירושלמי פרק ב' דנזיר הלכה ה' אמר הרי עלי קרבן נזיר מגלח בין נזיר שכבר נדר בין נזיר שעתיד ליזור, פירוש מי שנדר אחר שאמר הרי עלי לגלח, פירוש [והכוונה אם אמר הרי עלי לגלח נזיר שעתיד ליזור] ייבא כהדא רלב"ח בעי כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך העתידין ליפול כו' ועיין ירושלמי ריש פ' הכותב, תתבונן ותראה כי אם כתב אין לי דו"ד בנכסייך אז נסתלק גם מנכסים העתידין ליפול, דהואיל ומהני אהאי מהני אהאי, ויש אתי להאריך הרבה בפירוש הירושלמי ואכ"מ, ובכ"ז כיון דיש יסוד לזה מירושלמי הלא לא מוזר הוא לומר כיון דמועיל אם יקנה ליה הנדוניא ויירש זה, כן יירש המנה ומאתים מה שהוא משל הבעל, וזה יתכן לענ"ד. אי נמי יש לומר דמתורת תנאי ב"ד מהני על המנה ומאתים רק כיון דמהני התקנה דירתון מדינא על הנדוניא תו על מנה ומאתים מועיל מדין תנאי ב"ד, אבל אם לא הוי מועיל כלל משום דהוי לדבר שלב"ל לא הוי אמר שניתם משנתכם כריב"ב, כיון דרק משום תנאי ב"ד הוי. זה נראה לי בביאור ספר החכמה, והרמ"א בסימן ר"ט הביא זה כפי הבנת המרדכי בזה דמועיל אם אמר לכשיבואו בעולם והניח במחלוקת יעו"ש ודוק:

''' ומה ''' שעמדתי לעיל למה לא הביאו הפוסקים דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לראובן כשאחזור ואקחנה מידו תהא קנויה לך דמהני ולא הוי דבר שלב"ל, אין לדון ע"ז מהא דפריך בקדושין ס"ב אלא מעתה האומר לאשתו הרי את מקודשת אחר שאגרשך כו' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה, אלמא כיון דתלוי בדעת אחרת שאם אין רצונה להתקדש אינה מקודשת והרצון עשוי להשתנות אמרינן דהוי מחוסר מעשה ולא הוי קדושין, אף ע"ג דמדבר עכשיו עם האשה והיא מתרצית בכ"ז אינה מקודשת, כן הכא כיון דהמקח או המתנה תלוי ברצון המקבל לא מהני ושאני גבי הקדש או קונמות דאינו תלוי רק בדעת המקדיש ולא הוי מחוסר מעשה, דזה בדותא, דהגמרא קאמר במידי דכעת אינה ראויה לאותו דבר שרוצה שתחול לאח"ז כמו תרומה לכשיתלשו דבעודו במחובר לא חלה תרומה, והגמרא דן רק מטעם דהוי בידו לא חשיב מחוסר מעשה, ופריך מהאומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחרר דכעת אינה ראויה לקדושין רק מטעם דהוי בידו, וכן האומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך דעכשיו לא מצו תפסי בה קדושין רק מטעם דהוי בידו, ע"ז מחלק הגמרא שפיר דכיון דקדושין תלוי גם ברצון המתקדשת לא מציא לחול על מה דהוי בידו וזה מחוסר מעשה, אבל כאן דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממנו תהא קנויה לך הלא אין בידו לקנותה מאת חבירו ורק משום דיכול להקדישה עכשיו מצי להקדיש אף לכשתצא מרשותו ותכנס לרשותו, וא"כ מאי נפק"מ בין הקדש לקניית מכר ומתנה אף דתלוי בדעת אחרת והוי מחוסר מעשה הא אין לך מחוסר מעשה גדול מזו שצריך לקנותה מיד הלוקח ואפ"ה גבי הקדש מהני ומה לי חסר חד מעשה או תרי מעשה וכיון דבידו להקדישה עכשיו ולא איכפת לן מה דבינתים הוי מחוסר מעשה והוי כמקדש לאחר שלשים או מקנה לאחר שלשים יום חלה ההקדש, כן הוה"ד לענין מכר אף דתלוי ברצון המקבל והדבר אינו נגמר לגמרי, וזה פשוט:

''' איברא ''' דראיתי להרשב"א בשו"ת סי' אלף רי"ב שכתב דאין לפשוט הך דבעי ר"ה באומר לאשה הילך שתי פרוטות כו' ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך, מהך דר' אילא דשדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תיקדש, דשאני התם דבידו להקדישה עכשיו בלא שום עיכוב והוי בידו גמור, אבל גבי קדושין כיון דעכשיו ג"כ אינו בידו לקדשה בלא רצונה אף ע"פ שעכשיו היא מרוצית בכ"ז אין זה חשוב בידו כ"כ שיהא חל מטעם זה ההקדש אף לאחר שתצא מרשותו ותכנס לרשותו יעו"ש. ולפ"ז יתכן לומר בכה"ג באומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהא מכורה לך דלא מהני כיון דמעכשיו ג"כ אין בידו למוכרה לו מרצונו לבד בלי הסכם רצון המקבל. אמנם לפ"ז האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שיקדש אותך פלוני ויגרשך ודאי דלא הוי קדושין, ואשכחן בירושלמי ריש פ' האומר דאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום והלכה ונתקדשה לאחר תוך שלשים יום, אמר בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים יום, הרי דקידשה לאחר שיקדשנה פלוני ויגרשנה חלו הקדושין, אבל כבר הארכתי בהלכות אישות פ"ז הלכה י"ד, דלשיטת הרשב"א שם שפירש דטעמו של ירושלמי דלא מציא לחזור בה וכמ"ד בתלמודין ריש האומר דאינה חוזרת בה דלא אתי דבור ומבטל מעשה, והוא קדשה לאחר זמן שלשים אף אם לא תתקדש לאחר, ולכך אף אם נתקדשה לאחר דכ"ז דחלין קדושי שני פקעי קדושי ראשון, אם אחר כך יצאתה מרשותו נמי חלו הקדושין כשנעשית ראויה לקדושין ראשונים, אבל מקדש אשה לאחר שיקדשנה פלוני ויגרשנה זה הוי כמקדש דבר שלב"ל, וכן מצאנו דוגמתו דאשה שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה ר' ישמעאל אומר לא יפר כיון דחלות הנדר בעת שתצא מרשותו לא מצי להפר, ואם אמרה הריני נזירה לאחר שלשים אף ע"פ שנתגרשה בתוך שלשים יכול להפר כיון דתליא ביומי ואפשר דשלמי יומי ולא מיגרשה לכן אפילו נשתנה הרשות שנתגרשה בינתים יכול להפר יעו"ש בר"ן {{ממ|דף פט}}, כן הכא כיון דקדשה לאחר שלשים יום והלכה וניסת תוך שלשים יום ומת, שפיר חלין קדושי ראשון לאחר שלשים כיון דהוי מצי להיות באופן שלא יקדישנה שני, ובאמת כן מוכרח, דבירושלמי שם הלכה ה' מייתי חד בר נש הוי אזיל מקדיש חדא איתתא קדמיה חבריה א"ל הוי ידע דההוא גברא דאזיל מקדשתיך כו' עתיד הוא מישבק לך אלא הילך פרוטה שתתקדשי בו לאחר שיגרשך כו' ופשיט דלא הוי קדושין ומוכרח לחלק כנ"ל, ואין לפשוט מזה לגבי מקח, דשאני תמן דהוי כפדאן אחר, משא"כ הכא שמוכרה לכשיקחנה ותכנס לרשותו, ושם הארכתי, ולא באתי כאן רק להעיר מה שנוגע קצת לדין מקח וממכר לפי שלא נתבארו בפוסקים:

''' והר"ן ''' ס"פ האשה שנפלו בעובדא דפומבדיתא דבנכסי פלגינא לך הקשה, דהא הוי כאומר שדה זו שאני מכרתי לך כשאקחנה ממך כו' מי קדשה יעו"ש, ואע"ג דהא בידו ליבמה בע"כ צ"ל או דזה לא חשיב בידו משום דמציא לאדורי הנאה מיניה או לקבל קדושין מאחר וכיו"ב, או דהכא הוי כמו דאמר בידו לקדשה בתמיה, והכא הנתינה לאחיו לאחר שיכנסנה ע"י יבום הלא תלוי ברצון אחיו המקבל וע"ז לא מהני מה דבידו ליבמה בע"כ ולזכות בנכסים וכמו האומר לאשתו הילך פרוטה והתקדשי בו לאחר שאגרשך דלא הוי קדושין ואכמ"ל שם בסוף הסוגיא בההוא דאמר מעכשיו פלגינא כו' הכא לאו בידו, ועיין רא"ש פרק ר"ג סימן ה' מה שפירש בבעיא דרמי ב"ח כתב גט לאשתו לכשאכנסנה אגרשנה כו' דהואיל ובידו לבוא עליה בע"כ יכול לגרשה לכשיכנסנה יעו"ש, אולם באומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהא קנויה לך, זה מתבאר בסוגיא דבר פדא בנדרים {{ממ|דף כט}} דמהני דהוי כפדאן עצמו הואיל ואינה יוצאת מרשותם רק קיימא או ברשות הנותן או המקבל וכן כתבו הרשב"א והר"ן שם, עיין בדבריהם הארוכים, ודוק בכל מה שהעליתי בס"ד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}