עריכת הדף "אור שמח/אישות/כד" (פסקה)

== יט ==

'''האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס ה"ז מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת כו':''' 

''' כבר ''' פירשו הקדמונים שאם היה השוגג באומר מותר. הרי זו אסורה משום שאפילו הורה לה חכם מובהק שמותרת לזנות אסורה דמעלה מעל קרינא בה, והעמיק בזה המהרי"ק. אך דא מסתפקנא אם ע"י כשפים עשה לה שזינתה עמו מי הוי אונס או לא. ונראה לפשוט מירושלמי מפורש פרק שני נזירין הלכה א', אמרו לו אם ירצה לאמר מזיד הייתי, בשפחה חרופה מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב שיכול לומר הערתי אבל לא גמרתי, כדאמר רשב"ל נאנסתי מפני כשפים שעשתה לי, הרי דבעשה לו כשפים מיקרי אונס ואינו שוגג, כש"כ באשה שבכה"ג שעשה לה כשפים דהוי אונס ומותרת לבעלה, ובבלי דלא מזכיר זה, אין זה משום דחולק, רק חדא מתרי ותלתא טעמי הוא דנקט. ואמנם היכי דמתרין באיש והתיר עצמו למיתה או למלקות, אין התנצלות במה שיאמר דע"י כשפים הוי, דאל"כ מלקות בשפחה חרופה באשה הנבעלת היכי משכחת לה, ובכה"ג בכל איסורים שבתורה, רק לענין קרבן קא אמרינן הכי, וכן לענין נזירות דאמר בסוגיין מיגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי ואטו אם התרו בו על אכילת איסורי נזיר או טומאת נזיר, האם יאמר נשאלתי על נזירי, וטעמא דכיון דמוחזק לנזיר והתיר עצמו למלקות שפיר חייב, וגדולה מזו בשפחה חרופה אמרו מיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי, וא"כ איך השפחה לוקה, וע"כ משום דבכה"ג שאני. אולם נראה דבאמת מוקמינן בחזקה דאש בנעורת כו' ודאי גמר ביאתו. אך כ"ז דוקא רק למיתה ולמלקות דהורגין על כדרך המנאפין, דהעונשין המסורים לב"ד אין להם רק להביט לפי החזקה והמובן ע"פ ראית עדים. לא כן קרבן דמסור לשמים דמשום זה אמרו בירושלמי כתובות פ"ג דאין בו משום כדי רשעתו שאינו רק מסור לשמים, א"כ היכי שהם יודעים בלי שום צידוד דחייב בקרבן מתחייב שפיר ע"פ עדים, לא כן היכי דאית ליה צידוד לומר שהיה באופן שאין חייב קרבן לא מצו העדים לחייבו. ופוק חזי דיש סברא בגמרא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והיינו משום דהוי מילי דמסור לשמים, והקו"ח דמייתי הוא רק על הנאמנות. ובזה יש ליישב קצת קושיית תוספות בריש מכות על חיוב גלות, דזה מסור בידי אדם והם דנין לפי ראות עיני האדם, יהיה איך שיהיה, בהא לא מצאנו חולק על ירושלמי דע"י כשפים מיקרי אונס ומותרת לבעלה ודוק: