עריכת הדף "אור שמח/אישות/ז" (פסקה)

== יד ==

'''הנותן שתי פרוטות לאשה כו':''' 

''' יעוין ''' ההמ"ג שהביא טעם רבינו שפסק כאיבעיא דר' אושעיא דהוו קדושין בשם הרשב"א. ולבאר דבר זה הנני להציג פה מש"כ מכבר בחידושי לגמרא בסוגיא זו. וז"ל, נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו'. זה יש לפרש בשני פנים. א) כפירוש הריטב"א דתמן אינו מחוסר מעשה גמור דבשעת תלישה מצי לקרוא שם, משא"כ תמן דהקדושין מתנגד אל הגירושין ומתחלה יחול הגירושין ואח"כ יחול הקידושין עיי"ש, ולכך הוא חשוב מחוסר מעשה גמור. ב) נראה לדעתי לפרש, דבשלמא בתרומה וכי"ב דרק מצדו אנו שקלינן וטרינן בודאי לא הוי מחוסר מעשה, אבל הכא אטו מצדו בלבד אנו שקלינן וטרינן הלא בלא רצונה לא מצי מקדש לה, וא"כ כמו דאנו דנין בתריה ניזול בתר דעתה דילה, דהיא לא מצי להקנות למה שלב"ל. ואף לפירוש הר"ן דמצדה לא בעי הקנאה [כאשר ביאר דבריו בדף למ"ד בנדרים] רק הפקר בלבד, ובאמת גם הפקר לא מצי להפקיר דבר שלב"ל, עיין ב"ק {{ממ|סט ע"א}} דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקיר ומכש"כ דבר שלב"ל דגרע טפי, עיין כתובות {{ממ|דף נט}} דמשוי לה לדבר שאינו שלו [דלא מצי לאסור דבר שלב"ל על חבירו כמו פירות חבירו על חבירו] ובדידה אין בידה להתגרש כמבואר גיטין פ"ד בדידה קיימא לאגרושי. וא"כ מצדה בטלו הקדושין, והנפ"מ בין הטעמים האלו יבואר לפנינו בס"ד:

''' שם ''' בסוגיא הנותן פרוטה כו' הנותן שתי פרוטות לאשה. באחת אמר לה התקדשי לי היום, ובאחת לכשאגרשך כו', הנה בנדרים בעי למיפשט בעיא דיליה מהא דאמר פדאן חוזרות וקדושות, ומשני דפדאן אחר אינם קדושין והכא כפדאן אחר דמי, והעלה הרשב"א דנפשטו בעיא דר"א מהך דאמר ר' אילא בכתובות האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקנה ממך תיקדש דקדשה, אלמא אילו בידו לקדשה עכשיו מצי להקדיש אחר זמן שתהא ברשותו שנית לקדשה, וה"ה אם הקדיש בפירוש לאחר שיפדה אחר ויקחנה מידו ג"כ קדשה, רק טעמו משום דלא פריש יעו"ש, והר"ן כתב, ז"ל, דהתם היינו טעמא שכיון שבידו להקדישה עכשיו כו' לפי שאותו הקדש שמקדישה לאחר זמן מצי חייל השתא, משא"כ בקדושי אשה שאותן קדושין שניים אי אפשר להם שתחול עכשיו, שהרי היא מתקדשת קדושי ראשונים דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן עכ"ל, ומרהיטת לשונו מוכחא דאם קדשה בפרוטה אחת לאחר שיקחנה ויגרשנה, ואחר זמן נתן לה קדושין לחול תיכף בכה"ג חיילי קדושין ראשונים ולא בא רבינו לאפוקי רק באומר בבת אחת, דלא אמרינן הואיל ובידו לקדשה עכשיו דבר הנעשה עכשיו, מצי לקדשה אחר זמן, ע"ז קאמר דלאותן קדושין השניים לא מהני, דהא קדושין השניים אינם בידו עכשיו, שכבר מקדשה בקדושין החלין עכשיו, אבל בקדשה הקדושין העתידים טרם שבא כלל אל רעיונו לקדשה בקדושין שיחולו עכשיו ודאי הוי קדושין, כן למדתי מלשון רבינו ברי"ף קדושין ע"ש ודוק, וכן מצאתי להאחרונים שכתבו כן:

''' אולם ''' לענ"ד נראה, דפשיטות רבינו הרשב"א אינו ענין כלל, דנראה לשון הגמרא דהוי כפדאן ביד אחר, והסברא עצומה מאד, דכיון דהוי ברשות אחר, ובינתים יצאו מרשותו, איך מצי לחול הקדושין, דאע"ג דמצי לקדש עכשיו לא מצי שיקדש אותה אחר שיבא זמן שהיא תהיה ראויה לקדושין ותהיה ברשות עצמה, היינו שתכנס מרשות עצמה לרשותו של מקדש ודוק אבל תמן שמקדיש שדה זו לשתכנס לרשותו בקנין חזקה וכי"ב, ואז אח"כ כשתהיה ברשותו יחול הקדש עליו מעיקרא, וע"ז פשיט שפיר רשב"א היכי שהקדיש בהדיא לכשיפדה אחר ויקחנה מידו ותהיה ברשותו שפיר דומה לכתובות, אבל לקדושין שבעת חלות הקדושין היא אינה ברשותו לא שמענו ודוק:

''' אך ''' לפ"ז במקדש אשה לאחר שיקדש אותה פלוני ויגרשנה לא הוי קדושין וכמו"ש בס"ד, וזה נסתר מהך ירושלמי, במקדש אשה לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בינתים ומת, חלו קדושי ראשון, ואם נימא דכה"ג לא חשיבא דבר שבא לעולם, אם כן איך חל הקדושין של ראשון דנעשה כמקדש אותה אחר שיגרש פלוני או ימות, וע"כ דטעמו דכיון דהשתא בת תפיסת קדושין היא, לבתר כן נמי תפסי בה קדושין וכמו בהך דכתובות ומוכח דלא כסברתי הנ"ל:

''' אכן ''' נחזי דאפשר לדחות, דשאני כאן דקדשה לאחר זמן שלשים אף אם לא תתקדש לאחר, וכיון דחלין לאחר שלשים וכסברת הרשב"א אליבא דירושלמי דשיטתו משום דסבר דאינה מציא לחזור, ואפילו מעשה לא מצי לבטל מעשה מעיקרא, ולכך אף שאחר כך יצאת מרשותו נמי חלין הקדושין כשנעשית ראויה לקדושין ראשונים, אבל המקדש לאחר שתתקדש ותתגרש לפלוני זה הוי כמקדיש דבר שלב"ל, ודוגמא לדבר עיין נדרים פ"ט מתניתין תליא נפשה ביומי שלמו יומי ולא מתגרשה, כיון שהיה ראוי חלות הנדר להיות ברשותו יעו"ש בר"ן. אולם לדברי נועם מרש"י שם הוא ענין אחר, אמנם למה שפירש הר"ן טעמא דילן דקיי"ל כירושלמי, אע"ג דקיי"ל דדבור ג"כ מבטל הקדושין ומציא לחזור, משום דמזה לא חזרה באופן שיהיו ראוין לחול שנית, א"כ קשה טובא, דהא הקדושין לא חלו כלל טרם שלשים, וא"כ הוי מקדש אשה לאחר שיגרשנה פלוני ומ"מ מקודשת, חזינא דלא כסברתי הנזכרת ובכה"ג הוי קדושין וכן כתבו הח"מ והב"ש סימן מ' ע"ש ותבין שורש דבר דבכה"ג לכולי עלמא מקודשת לרשב"א, גם בהך דר' אושעיא וכש"כ בהך לר"ן מוכח מירושלמי דהוי קדושין ודוק:

''' אולם ''' יש סברא אחרת לדחות הך דפשיט הרשב"א להך דר' הושעיא, דזה פשיטא לן, דמקדש שדה לאחר שתמכר ותחזור לרשותו, כיון דבידו לקדשה השתא מצי להקדישה לאחר זמן שתצא ותכנס לרשותו שנית, כיון דאילו קידשה השתא, הרי היתה מקודשת, והקדש ראשון חל עליו כמו הקדש שני כ"ז שלא פדאה, דהמכירה אינה פעולה להפקיע מידי הקדש, וכן מקדש אשה לאחר שיגרשנה פלוני שיקדשה, ג"כ אילו קידשה הראשון בעודה פנויה, טרם שנשאת לאחר, הלא היתה מקודשת עד עתה, כ"ז שלא נתהווה פעולת הגט דגט אחר אינו מפקיע קדושין לכן חלו הקדושין עכשיו ודוק, אבל בהך דר"א, אף לפי ציורי, דקדשה מקודם כדי שיחול לאחר זמן שיקדשה ויגרשה, אילו קדשה קודם וגירשה, אותה פעולה שנתהווה ממנו אחרי קדושיו, הלא היתה מגורשת, וכן מקדיש נטיעותיו אחר שיפדם אחר ויקח אותם לרשותו מיד הפודה, מה נאמר הואיל ובידו לקדש עכשיו מצי להקדיש לאח"ז, הלא אותו ההקדש שחלה אחר זמן, אילו הקדיש תיכף מי לא נפיק בפדיונו שפדה האחר, א"כ מה מהני מה דבידו השתא לקדש לאח"ז שנית לאחרי דבר אשר ביטל מה שהיה בידו לעשות עכשיו אילו עשה תיכף וזה סברא ברורה, וע"ז אין שום דחיה מהך דירושלמי, ובראשית השקפה בדברי רבינו נסים בנדרים יש להסב גם כונתו לזה, אך מדבריו ברי"ף קדושין ראיתי כי צירי כונתו יסבו על האופן שכתבתי לעיל ודוק:

''' אמנם ''' אכתי לדידי נפשטה הך בעיא דר' הושעיא, דנחזי מאי מקדש דבר שלב"ל, אם מצד הבעל המקדיש אותה ועושה אותה אסורה לעלמא [דחזינא אפילו גבי נדרים אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו, וזה מספיק לנו יתר מכל דברי הר"ן בנדרים {{ממ|דף ל'}} גבי פדאוהו אחר דמפני מה שקיל וטרי עליה דבעל, הלא האשה מקנה לו עצמה והבעל כלוקח, וא"כ הוי כמו רשות גבוה הקונה מן המקדיש, וע"ז ביאר הר"ן שם דהאשה אינה מקנה עצמה, ולדידי אין צורך לזה, דגבי הקדש המקדיש הוא האוסר החפץ, לא כן גבי אשה דהיא החפץ הנאסר והבעל האוסר אותה לעלמא, ומש"ה צריך הוא לומר הרי את מקודשת ונתן הוא ואמרה היא אינן קדושין, רק דשתיקתו מספקא לן דהוי כאמירה עיין ר"ן ריש קדושין בזה ודוק] הא מצדו לא הוי דבר שלא ב"ל דבידו לגרשה, וכמו גבי תרומה במחובר לר' יוחנן רק דהחסרון הוא מצדה, דבידה אינו להתגרש, והיא לא מצי להקנות לדבר שלא ב"ל, היינו דכ"ז שהיא אשתו לא מציא להתקדש לו מחדש, ולכך הוי דבר שלב"ל, אם מצדה תפשוט שפיר מהך דתנן גבי מקדיש נטיעות, דפדאן הוא חוזרות וקדושות, אלמא דמצי אדם להקדיש דבר אחר זמן שיקדישו ויפדנו מידו של הקדש ויחזור לרשותו, כן היא מציא להקנות עצמה לראובן אחר זמן שיקדשה ויגרשנה ותחזור לרשות עצמה והוה ממש מלתא חדא, וא"כ מהנך תרי טעמי נפשט בעיא דר' הושעיא, ובנדרים דחי דלפדאוהו אחרים דמי, משום שיוצאת לרשות עצמה, ורוצה להכניס אותה מרשות שלה לרשותו, א"כ הוא מצד הבעל, ע"ז אמר הכא דבידו לגרשה, ואם נימא מצד האשה, הא הוה כפדאוהו עצמו דחוזרות וקדושות, וא"כ שפיר נפשט הך בעיא דר' הושעיא ומקודשת ודאי ודוק. אבל לשיטת הריטב"א דפירש הך בידו לקדשה, הכל מצד הבעל ומטעמא שהואיל שהקדושין אינו יכול להיות בעת הגרושין הוה מחוסר מעשה גמור וכמו שהבאתי דבריו לעיל באורך, א"כ תרי דחויי הכל מצד הבעל דהוא מחוסר מעשה גמור והוא לגבי דידיה צריך להוציא אותה מרשות שלה וכפדאוהו אחר א"כ קמה האיבעיא לדוכתה ודוק:

''' ולכאורה ''' יש לומר דאין לפשוט כלל מהך דמקדיש נטיעותיו לקדושי אשה דשאני גבי הקדש, דבידו לפדות אותם מיד ההקדש, ושנינו בירושלמי {{ממ|מעשרות פ"א הלכה א'}} הקדיש קמה וחזר ופדה חייבת, הפקיר קמה וזכה בה פטורה מ"ט תמן לא יצאת מידי גזבר, א"ר אבין אף ידי בעלים לא יצאו מתוך שאומרים לו פדה ראשון, וכן בב"ק פרק מרובה אמר בירושלמי ריב"מ שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות [פירוש אם הוה כמקח דקובעת במעשר] מתיב ריש לקיש והתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאית אמר תמן המקדיש אינו כמוכר [ומש"ה לא חייב אהקדש בלבד דו"ה] ודכוותיה הפודה אינו כלוקח, פירוש משום דאומרים לו פדה ראשון וכהנ"ל, משא"כ גבי קדושי אשה מצדה אין בידה כלל להתגרש ודוק. אך זה בודאי ברור דאם אמר אדם על הקדשו שהקדיש שיוקדש לכשיפדה מיד הגזבר, בודאי לא קדשה, ולחלק דקצת הוא בידו הואיל ואומרים לו פדה ראשון, ומצטרף להיכי דבידו לקדש עכשיו, בסברות כאלה אין נוח לי לחלק, ובפרט דהגמ' בנדרים פשיט לה ומדמה להדדי הקדש לקדושין, ולא מדחה רק משום דהוי כפדאוהו אחרים עיי"ש ודו"ק:

''' אולם ''' אחר עיוני אמינא, דמה שפירשתי הך בידו לקדשה, דאין החסרון רק מצד האשה, אבל ביה לא שייך, דאנן שקלינן וטרינן על מה שנתרצו שניהן בקדושין והוא מקדשה אחר שיגרשנה, וכיון דגירושין בידו, מצדו הוה כמקדשה לאחר שלשים, אבל בנותן לאשה פרוטה שתתקדש בה אחרי שיקדשה אחר זמן ויגרשנה, מצד מה דבידו לקדשה עכשיו לא מהני, דהגט מפקיע הקדושין הקודמים וכמש"כ לעיל, רק אכתי עלינו לחקור משום דבידו לגרשה שיכול למהר סיבת הדבר שתהא ראויה לקדושין שניים. ע"ז אשיב, הלא קדושין שיקדשה אחר כך אינם בידו דבדעתה תלוי, וא"כ להקדושין העתידים, הלא לחלותם מחוסר מעשה, היינו הקדושין שצריך לחול מעכשיו, וכיון דאינו בידו, הלא הוי פדאוהו אחרים דיוצאת לרשות אחרים רשות שלה וא"כ אינה מקודשת, אבל בהך דר' הושעיא דבשעת שאומר התקדשי לי בפרוטה לאחר שאגרשך כבר קדשה ושניהן חלין בבת אחת, א"כ הקדושין השניים חלים בשעת מעשה, ושוב בידו לגרשה ולמהר הדבר שתהא ראויה לקדושין שניים, ומצדה הא הוי כפדאוהו עצמו דקדוש שנית, שפיר נשמע דמקודשת כמוש"כ לעיל עלה בידינו דמקדשה בבת אחת בפרוטה מיד, ובפרוטה לאחר שיגרשנה חלים הקדושין, והיכי שמקדשה מקודם לאחר שיקדשנה לאח"ז ויגרשנה, הוה מקדש דבר שלב"ל ולהיפוך ממה שהעליתי בשיטת הר"ן בראש דברינו:

''' ובירושלמי ''' הלכה ה' מבואר כל פלפול הבבלי, התיב ר' אסי הגע עצמך שהיה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל לכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת כו' האומר לאשתו הי לך פרוטה זו שתתקדשי בו לכשאגרשך כו' והכא לכשתתגרש נתלית בדעת אחרים, לשון נתלית נראה לי דמוכח כפירושי בהך דבידו לקדשה בתלמודין, דהכא נמי קאמר דמצדה דהיא אינה יכולה להקנות ובידה אין להתגרש, וא"כ מקנית דבר שלב"ל, דזה אמר דתלויה בדעת אחרים להשתחרר או להתגרש ונכון מאד. ולשונו משמע כך, דאם ישחרר או יגרש לאו בדעתה תלוי, א"כ כי קא אמרת דמהשתא חייל קדושין בעי לראות מצדה דהוי דבר שלב"ל ודוק. אין את בעי מקשי הכין קשי חד בר נש אזיל מקדשא חדא איתא קדמיה חבריה ואמר לה הוי ידעה דההן גברא דהוא אזיל מקדשתך וכו' עתיד הוא משבק ליך אלא הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך מהו וכו' תמן הוא אמר פדיין אחר פקעה מהן קדושתן וכא אמר נשאת לאחר לא פקעי ממנו קדושין, ל"צ דלא, כשנתן לה שתי פרוטות אחת מכבר ואחת לכיגרשנה, פירוש, דאז לעולם אינה יוצאת או מרשותה או מרשות בעל, ופירושו, דמצד הבעל הא בידו לגרשה, ומצדה הוה כפדאן עצמו וכמו שפרשתי לעיל, אבל דא קשה, דמוכח מן הירושלמי במקדש פנויה לאחר שיקדשנה פלוני ויגרשנה, דכיון דנכנסה לרשות אחר הוה כמקדש דבר שלא ב"ל, ובריש פרקא אמר דמת השני תוך שלשים חלו קדושי ראשון לאחר שלשים וצריך לומר כמו שפרשתי לשיטת הרשב"א לעיל וצ"ע טובא ודוק, וזה מה שרצינו לבאר בס"ד ועוד יבואר אצלנו במק"א ואכ"מ: