עריכת הדף "אבן האזל/מכירה/ב" (פסקה)

== ח ==

'''האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה וכיוצא בדברים אלו והלך ומשך או שהחזיק לא קנה שמשמעו תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו לך חזק וקנה או משוך וקנה וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק.''' 

''' השגת ''' הראב"ד, משוך ותקנה או חזק וכו', א"א זהו דבר תימה שהרי מצינו אחת מהם תתקדש לי שהקדושין מקויימים בלשון זה, וכן עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך, וכן מצינו יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון הקנאה הן עכ"ל.

''' המ"מ ''' והמ"ע כתבו ליישב השגת הראב"ד ע"פ דקדוק הלשון והלח"מ באר הדברים ועדיין אין הדברים מבוררים, ונראה ליישב באופן אחר דבאמת יש חילוק בין קנין משיכה וחזקה ובין קנין כסף. דקנין כסף כיון שמצינו דמהני כסף לאחר שלשים מוכח דאין עיקר נתינת וקבלת הכסף הוא הקנין דא"כ לא הוי מהני לאחר שלשים כמו דלא מהני בחזקה. וע"כ דהקנין נעשה תיכף אחר הקבלה במה שיש אצלו כסף של הקונה דהכסף גומר הקנין. ולכן אפשר להמשיך מעשה הקנין ולומר דהכסף לא יגמור הקנין עכשיו אלא יגמור לאחר שלשים, ובגמ' חידשו עוד דאפי' נתאכלו המעות מהני ולא דמי למלוה. כיון שהכסף ניתן לשם קנין. אבל אימתי מהני לקנין הא הוא דוקא היכי דאם היה המוכר חוזר או האשה היתה חוזרת היו צריכים לשלם דאז יכול לגמור חיוב הכסף. וכמש"כ בתוס' ביבמות דף צ"ג ע"א בד"ה קנויה לך וז"ל. דאפי' נתאכלו המעות חשיב כל שעה כאילו הם בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה הקנין היה צריך להחזירם, וחשיב כאלו הם בעין לשם קדושין עכ"ל. ומה דאמרו בגמ' בקדושין דף מ"ו ע"ב וש"מ מעות בעלמא חוזרים. ובארו שם בתוס' דאם הוי מעות מתנה אם יחזור בו אז מקודשת ע"ש החלוק הוא בין אם חזר הוא לחזרה היא. דאם הוא יכול לחזור ולקבל הכסף א"כ לא נמסרו לשם קדושין. ולכן אינה מקודשת אלא אם נתן בהחלט לשם קדושין שלא יוכל לקבל הכסף אם יחזור מקדושין. אבל אם תחזור היא ע"כ מחויבת היא להחזיר הכסף, וכן כתב להדיא הר"ן בר"פ האומר. עכ"פ מוכח מזה דמה שהיא היתה מחויבת לשלם אם תחזור זה גומר הקנין משום שקבלה הכסף לשם קדושין ונמצא דהכסף גומר הקנין ולא קבלת הכסף:

''' אכן ''' עוד אנו צריכים לבאר בין משיכה לחזקה, דחזקה בודאי הוי הקנין בשעת החזקה ולא אחר החזקה. אבל במשיכה יש לחקור אם עצם מעשה המשיכה עושה הקנין או דהמשיכה הוא רק התחלה לקנין. אבל הקנין נגמר אחר המשיכה משום דבזה דהוא מושכה בסימטא הוי כאלו מושכה לרשותו. ונמצא דאחר המשיכה נגמר הקנין. והנה בהלכה ט' יתבאר דבזה חולקים הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם קנין משיכה הוא ע"י עצם המשיכה ולהראב"ד הוא מה שמכניסה לרשותו ויבואר שם דכן הוא דעת התוס' והר"ן. ולכן דעת הרמב"ם מבואר דעיקר סברתו הוא דכיון דמשיכה וחזקה צריך להיות הקנין בשעת המשיכה והחזקה. וכמש"כ להדיא בדבריו דאם אמר וקנה מהני שמשמעו שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק, ולכן זהו החלוק ממשיכה וחזקה לכסף דבכסף מהני לשון תקנה, דבאמת כן הוא שאחר שיקבל הכסף יוגמר הקנין, אבל במשיכה וחזקה לא מהני באופן זה, אבל להראב"ד א"א לומר כן במשיכה דהוא נמי כמו בכסף דהקנין הוא אחר המשיכה, ולפי דעתו צריך לומר דלשון תקנה לא משמע כלל לשון הקנאה עכשיו, וע"ז הקשה מתתקדש ומתקנה דמהני, ונמצא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו כמו שיתבאר בהל' ט'.