עריכת הדף "אבן האזל/גזלה ואבדה/יח" (פסקה)

== יד ==

'''כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובים בהן ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם.''' 

''' השגת ''' הראב"ד: כל השטרות וכו'. א"א דין זה אינו מחוור אם הוחזק בב"ד או אפי' בעדים ואין דנין בו מעשה עכ"ל.

''' שיטת ''' הרמב"ם צריך ביאור דנהי דסובר דעיקר דין דלא יחזיר הוא על המוצא אבל החוב הוא בחזקתו, מ"מ יקשה דעכ"פ כיון שאנו יודעין שהשטר הוא אצל המוצא אמאי לא יוכל המלוה לגבות, ועוד יותר סובר הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה דאפי' הוא תוך זמנו אינו גובה, והראב"ד השיג עליו דכיון שהוא תוך זמנו אמאי לא יגבה, ונראה דסובר הרמב"ם דכ"ז שאין השטר תח"י המלוה אין למלוה החזקה שטרך בידי מאי בעי דכשהוא ביד המלוה גובה החוב בעצם השטר, וכדאמר בקדושין דף כ"ז דשטר אפסרא דארעא ואף דזהו לענין שטר מכירה מ"מ יש לומר דה"נ לענין שטר חוב דהוא אפסרא דהשעבוד, ולכן מה דאומר שטרך בידי מאי בעי הוא בשביל דהוא באמת בידו, וכמו דין חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו ומדוייקים ד' הרמב"ם שכתב ואין מוציאין אותן מחמת יד בעליהן והרי הם בחזקתן, ולכאורה תמוה כיון שכבר כתב דגובים בהם למה לו לומר דאין מוציאין אותן מתח"י בעליהן וע"כ דהוא חדא מילתא דכיון שאין מוציאין אותן מתח"י בעליהן והרי הן בחזקתן לכן גובה בהן. אבל כשאין השטר בידו יכול הלוה לומר פרוע, ומהני ריעותא דנפילה גם לענין שלא לגבות החוב, ואפי' אם הוא תוך זמנו, וכמו שהוכיח הרשב"א שם כשיטת הרמב"ם.

''' והנה ''' הרשב"א בתולדות אדם הביאו הגר"א ז"ל בחו"מ סי' ס"ה ס"ק נ' הקשה על הרמב"ם מהא דפריך בדף י"ג אי הכי כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי ומשני כל שטרי לא ריעי הני ריעי וכתב וז"ל ומאי קושיא משטרי דעלמא שביד המלוה, הא אפי' בהני דנפול אי אהדרינהו למאן דנפיל מידיה ונפקי מתותי ידיה דמלוה מגבא גבי בהו, ולמה ליה לדחוקי כל שטרי לא ריעי הני ריעי נימא הני נפקי מתותי ידיה מלוה והני לא, דהא לאו כולה מילתא בריעותא דנפילה תליא, דאפי' כי נפל ואיתרע אי נפיק מתותי ידי מלוה כשר עכ"ל, עוד הוכיח מהא דאמר בדף י"ט אי אתא למיטרף אמרינן ליה אייתי ראיה וכו', ומ"ש משט"ח וכו', הכא גבי שט"ח לא אתי לוקח ותבע כו', ומוכח דאי הוי מערער ערעורו קיים.

''' ונראה ''' ליישב לדעת הרמב"ם לפימש"כ בטעמו משום דדין שטר כשהוא ביד המלוה הוי מוחזק לענין זה דלאו פרוע הוא, דזהו רק לענין חששא דפרעון אבל מעיקרא בסוגיא דהוי החשש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי בזה באמת לא מהני כלל חזקתו של מלוה, ולכן שפיר אפי' אם החזירו ליד המלוה לא מהני כיון דאיתרע בנפילה ואמרינן שמא לא נתן עד תשרי, וכן הוא בדף י"ט דמטעם שמא כתב ללות בניסן הוא, אבל להלכה דקיי"ל כאביי דמה דלא יחזיר הוא משום דחיישינן לפרעון, ושמא איקרי וכתיב לא חיישינן, א"כ שפיר אם החזירו והוא ביד המלוה גובה בו וכמש"כ.

<small> -השמטות ומלואים-</small>

''' בד"ה ''' ונראה ליישב, שכתבתי בדעת הרמב"ם דלא מהני חזקה בשטר רק לענין פרעון דבזה נאמר כיון שהמלוה מוחזק בו ודאי שלא נפרע אבל למה דמספ"ל בגמ' דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לא מהני החזקה. ולכן לא מהני החזירו ליד המלוה, ולהלכה דקיי"ל כאביי דמה דלא יחזיר הוא משום דחיישינן לפרעון ולכן אם החזירו שפיר דמי וגובין בו, והעיר הגריח"ס שי' דהא כתב הרמב"ם כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר ובפרק זה הזכיר גם השטרות שאין מחזירין משום שמא כתב ללות ולא לוה כמו בהל' ב', ונראה דהגמ' בדף י"ג קאי קודם דמסיק רב אסי דאין כותבין אלא בשטרי הקנאה וא"כ בספק שמא כתב ללות ולא לוה הוא ספק גמור אבל למסקנא לרב אסי ושכן סובר הרמב"ם א"כ ליכא חשש אלא שמא מיקרי וכתב ובזה אין מבטלין חזקת המלוה ולא מהני חששא זו אלא שלא להחזיר ובדף י"ט יש לומר דשם פריך אמאי לא עשו תקנה זו להחזיר ולומר אייתי ראי' ואם היו מחזירין ע"מ כן לא היה גובה בלא ראי' משום תק"ח זו. <small> [עד כאן].</small>

''' ומה ''' שהביאו להרמב"ם לחילוק זה לחלק בין אליבא דרב אסי דהוא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ובין אליבא דאביי דהוא משום חשש פרעון נראה דהנה היכי דהמלוה בעצמו מצא הכל מודים שיגבה בו, וכמו שכתבו התוס' בדף י"ג ע"ב והוכיחו מהא דאמר בדף ז' ע"ב ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין משמע שאם המלוה מצאו גובה בו, והרשב"א בתשובה שם הוכיח ממה דאמר בברותא שנים אדוקים בשטר מלוה אומר שלי ונפל ממני ומצאתיו, ומוכח דאף דמודה שמצאו גובה בו, אבל באמת אינו מוסבר כ"כ דאם אמרינן דריעותא דנפילה מרע לשטר א"כ מה מהני דמצאו בהיתר, וא"כ אפשר לומר בדעת הרמב"ם דבאמת אין נ"מ ולרב אסי דהוא משום שמא כתב וכו' ודאי אין נ"מ ואפי' מצאו בעצמו איתרע שטרא, אבל במה שהוכיחו בתוס' ובמה שהוכיח הרשב"א בב' המקומות לא איירי אלא בחשש פרעון דבהא דאחר שמצא שטר אמר להדיא בטעמא משום דחיישינן לפרעון והיינו משום שכתוב בו הנפק ומשמע דגם ללא לוה עד תשרי ליכא למיחש וכמש"כ התוס' בדי"ב ע"ב ד"ה ולא לוה, והא דשנים אדוקים בשטר הא מפורש ג"כ בברייתא דלוה טוען פרעתי, ולכן בזה שפיר אם המלוה מוחזק בעצמו יגבה, וכיון דמוכח דלחשש פרעון לא מהני ריעותא דנפילה סובר הרמב"ם דאין חילוק בין מצאו בעצמו בין החזירו לו שלא כדין דריעותא דנפילה הוי גם במצא בעצמו וע"כ דלענין חשש פרעון לא מהני ריעותא דנפילה אלא לענין שלא יחזיר לו המוצא, וכשאין מחזירין לו אינו גובה וכמש"כ.

''' והנה ''' הקצוה"ח בסי' ס"ה סק"ט הקשה למה נותנין להמלוה כשנותן סימן כיון דאיתרע בנפילה ע"ש שהאריך בזה ונשאר בצ"ע, ועיין מה שכתב בזה הנתיבות, ונראה דמה דאין מחזירין למלוה משום חששא דפרעון הוא משום דבאמת לא ידעינן אם מהמלוה נפל או מהלוה, רק דהלוה מודה ובזה אמרינן דכיון דנפל איתרע חיישינן לקנוניא, וממילא אמרינן דאפי' נפל מהמלוה איתרע בנפילה ושמא הוא פרוע, אבל כל זה אי לא ידעינן ודאי שהוא של המלוה, אבל אם נותן סימן ואנו ידעינן שהוא של המלוה אין לנו רשות לחוש בחששות על שטר שלו והוא אומר כיון שממנו נפל תחזירו לי, וממילא כיון שמחזירין לו שפיר גובה וכשיטת הרמב"ם.

''' אח"כ ''' מצאתי שכבר הקשה זה הרא"ש בש"מ גבי תכריך של שטרות בדף כ' ותי' ב' תירוצים א' כתי' הגד"ת שהביאו הקצוה"ח והנתיבות, ותי' ב' ומבואר ביותר במה שמביא שם מדברי הגליון כמש"כ, רק שלא ביארו דאינו מיושב אלא לשיטת הרמב"ם דאף דהחולקים אינם חולקים במצאו בעצמו אלא כשהחזיר המוצא שלא כדין, מ"מ יש לומר דבמצא בעצמו לא הוחזק פסולו בב"ד אבל כשהוחזק פסולו בב"ד קשה דלמה יגבה ולדברי הרמב"ם מיושב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}