עריכת הדף "אבן האזל/ביאת מקדש/ג" (פסקה)

== ט ==

'''נכנס המצורע להר הבית לוקה שמנים, אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות.''' 

''' השגת ''' הראב"ד או מחוסר כפורים, א"א זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה, דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת, ובתוספתא דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור אפי' הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת.

''' הכ"מ ''' כתב דלבד התוספתא הי' להראב"ד להקשות מברייתא דתניא במנחות דף כ"ז מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת, ובשיטת הרמב"ם כתב דזה תליא אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי אי לא, והרמב"ם סובר כמ"ד לאו כזב דמי משום דאיתא בפ' ג' מינין דכו"ע לאו כזב דמי. וכתב עוד דבפרק י"ח מהל' פסוה"מ כתב הרמב"ם האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו, עד שתהי' כל טומאתו עליו ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו, אח"כ כתב עוד מד' הר"י קורקוס שהוכיח ממתני' דכלים ועוד מקומות דקיי"ל לאו כזב דמי, וקשה דלפי דברי הכ"מ צריך להיות חד דינא אוכל קודש ונכנס למקדש, וכמו שכתב דהרמב"ם סמך כאן על דרשא דטומאתו עליו, א"כ למה פסק הרמב"ם באוכל קודש דלוקה וכאן פסק דגם ממלקות פטור ובאמת בל"ז קשה דהא בחד קרא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, וכיון דסובר דבכל קודש לא תגע דהוא אזהרה לאוכל הוא גם עד שתביא כפרתה, א"כ ה"נ ואל המקדש לא תבוא ואמאי פסק כאן דפטור לגמרי.

''' עוד ''' קשה על דברי הכ"מ דמדברי הרמב"ם שכתב טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל מוכח דטבול יום שנכנס לעזרת ישראל חייב כרת, וכן פסק בפ"ד הל' ד' לענין טבול יום שעבד ומחו"כ שעבד דטבו"י חייב כרת ומחו"כ פטור, וא"כ איך אפשר לומר דהרמב"ם סמך כאן על דרשא דוטומאתו עליו גבי אוכל את הקודש דהוא בטבול יום דהא בביאת מקדש חייב כרת בטבו"י.

''' והנה ''' בספרי פרשה חוקת אות מ"ד איתא ולא יתחטא רבי אומר לא יתחטא בדמים אתה אומר לא יתחטא בדמים או לא יתחטא במים כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורים הא מה ת"ל לא יתחטא לא יתחטא בדמים, ושם באות מ"ה דריש בספרי טבול יום מעוד טומאתו בו, ובנזיר דף מ"ה ובמכות דף ח' איתא טמא יהי' לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, והראב"ד הקשה מזה בפ"ד ולכן יש לומר דבהא תליא דאי דרשינן כרבי דולא יתחטא היינו בדמים, א"כ כתיב מפורש דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חויב כרת דהא על ולא יתחטא כתיב את משכן ד' טמא ונכרתה, אבל לברייתא דנזיר דיליף מחוסר כפורים מעוד טומאתו בו, וכיון דצריך לרבות מעוד טומאתו בו ע"כ מפרש ולא יתחטא במים כפשטי' דקרא דקאי על טומאת מת דא"צ כפרה, וכיון דאינו אלא רבוי מדרשא דקרא וכידוע שיטת הרמב"ם בכמה מקומות דדבר שאינו מפורש בתורה אין בו מלקות כמבואר במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת וכ"ש שאינו חייב כרת ואינו אלא איסור דאורייתא, אבל זה ודאי דאיסור דאורייתא איכא דהוי דרשא גמורה.

''' ומבואר ''' מה דמוכח בדברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה פרק ז' הל' י"ח שכתב עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין מחו"כ נכנס לשם, ובהל' י"ז גבי טבול יום שאינו נכנס לעזרת נשים כתב דהוא מדרבנן, ומוכח דמחו"כ בעזרת ישראל הוא מדאורייתא, וכבר כתבנו בפ"א הל' ט"ו דהרמב"ם סובר ג"כ כהרמב"ן דאף דמעלות דאורייתא אינו אלא בחומרת המקומות לרבות קדושה למקומות שלא הוזכר בכתוב שיחול עליהם חומרת המקומות שהוזכרו, אבל לא אמרינן מעלות דאורייתא לחדש איסורים, ולכן ע"כ דאיסור מחו"כ מדאורייתא ליכנס בעזרה הוא מקרא דעוד טומאתו בו, ונמצא דאף דכאן כתב הרמב"ם בהלכה אחת טבול יום בעזרת נשים ומחו"כ בעזרת ישראל דאינו לוקה אלא מכת מרדות, אבל לא דמי דטבול יום בעזרת נשים עיקר האיסור מדרבנן ומחו"כ בעזרת ישראל האיסור מדאורייתא וכתבן ביחד רק לענין זה שאינו לוקה.

''' ועכשיו ''' נוכל לומר דע"כ צריך לחלק דין אוכל קודש לנכנס למקדש דבקרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובמלאת ימי טהרה וגו' וכפר עליה הכהן וטהרה, וביבמות דף ע"ד איתא בגמ' אמתני' דהעריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מוקמינן דעד מלאת ימי טהרה קאי אתרומה וכפר עליה הכהן וטהרה קאי אקדשים, ואמר שם דא"א לאמר דעד מלאת ימי טהרה הוא אקדשים, דהא כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וא"כ יש לנו הוכחה דעד מלאת ימי טהרה לא קאי על בכל קודש לא תגע, אבל על ואל המקדש לא תבוא יש הוכחה להיפוך דאם ואל המקדש לא תבוא הוא ג"כ עד וכפר עליה הכהן וטהרה, א"כ איכא לאו מפורש ומלקות על ביאת מקדש למחוסר כיפורים, א"כ למה לן קרא דעוד טומאתו בו דאינו אלא לאיסור בעלמא, וע"כ דאל המקדש לא תבוא אינו עד אחר שתביא כפרתה ואף דלא נוכל לומר דהוא רק עד מלאת ימי טהרה, ובהערב שמש מותרת ליכנס למקדש דהא אסורה כדדרשינן מעוד טומאתו בו, מ"מ ליכא לאו מפורש על מחוסר כפורים, משום דזה לא ידעינן אלא מרבוייא וכמו שבארנו.

''' ואף ''' שכתבנו דבאוכל קודש דילפינן מבכל קודש לא תגע אמרינן דהוי לאו עד אחר כפרה, חלוק גדול יש בזה דבאכילת קודש כיון דלא ניחא לגמ' לאוקמי קרא באופן שתאכל ולא תגע כגון שיתחבו לה בבית הבליעה וכמ"ש התו"י ביבמות שם, וא"כ איכא לאו מפורש וא"א כלל לומר דפשטיה דקרא דעד מלאת ימי טהרה קאי אקדשים שבמלאת ימיה תוכל לאכול קדשים, אבל בביאת מקדש הא אפשר לפרש פשטי' דקרא דרק עד מלאת לא תבוא אל המקדש, אלא דאיכא לנו דרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ, וא"כ עכ"פ אינו אלא דרשא ולא מפורש בקרא וליכא מלקות.

''' ונמצא ''' דעכשיו דאיכא לן דרשא דעוד טומאתו בו ע"כ נימא דגם לענין ביאת מקדש לא נטהר ולא אמרינן דעד מלאת ימי טהרה הוא על ביאת מקדש, וזהו שכתב הרמב"ם בהל' ז' בטעמא דאסור מחו"כ ליכנס בעזרת ישראל שעדיין לא טהר טהרה גמורה, משום דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה, והיינו דלענין ביאת מקדש לא נקרא טמא ולא דרשינן לזה וטהרה מכלל שהיא טמאה, אלא שלא טהרה טהרה גמורה מדרשא דעוד טומאתו בו, וידוע שהרמב"ם מביא עיקר הדרשא הפשוטה אף שנלמד ממקום אחר, ולכן מביא רק קרא דוכפר עליה הכהן וטהרה, אף שהלמוד הוא מעוד טומאתו בו, ובזה מבואר מה דמוקים הגמ' ביבמות עד מלאת ימי טהרה בתרומה, וכפר עליה וטהרה בקדשים ולא מוקים עד מלאת בביאת מקדש אלא דהגמ' לא דריש מעיקר קרא דעד מלאת, אלא מלשון טהרה כיון שמלאו ימיה טהרה ומוכח דהוי טהרה גמורה והיתר, וזה א"א על ביאת מקדש דבאמת אסורה מקרא דעוד טומאתו בו, ונמצא דלאו מפורש בביאת מקדש באמת ליכא אלא עד שימלאו ימיה והיינו בהערב שמש, אבל היתר וטהרה גמורה אינו אלא לענין תרומה.

''' והנה ''' במה שכתבנו בטעמא דמחו"כ אינו חייב לא כרת ולא מלקות על ביאת מקדש משום דנלמד מרבוייא דעוד טומאתו בו, לכאורה קשה דא"כ אמאי מחייב בטבול יום כרת ומלקות הא גם זה למד בברייתא דנזיר מקרא דטמא יהי', אך באמת יש נ"מ גדולה דכל הפרשה דכתיב בה כרת בביאת מקדש מיירי בטומאת מת, ובה כתיב טמא יהי' עוד טומאתו בו, ולכן טבול יום שפיר נוכל לומר דהוי כמו פשטה דקרא דמרבה גם אחר שיטבול קודם הערב שמש, כמו דכתיב בכמה קראי ובא השמש וטהר ודרשות כאלו הרבה ולא אמרינן שהוא רק רבוייא דלא לקי עלייהו, אבל מחו"כ כיון דלא שייך להך פרשה כלל שפיר נימא דהוא רק רבוי לאיסור ולא למלקות וכרת אף דלרבי דדריש ולא יתחטא בדמים אמרינן דחייב כרת זהו פשוט דאם פי' ולא יתחטא הוא בדמים ע"כ בא קרא ללמד להדיא גם על טומאות שחייבין עליהם קרבן, ועוד יותר יש לומר דבטבול יום לא נוכל לומר דטמא יהי' לרבות טבול יום בא לרבות רק לאיסור ולא למלקות וכרת, דהא גם למלקות לא צריך רבויא דמקרא מפורש הוא ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה, וא"כ אפי' נימא דאל המקדש לא תבוא הוא רק עד מלאת ימי טהרה, אבל עכ"פ איכא לאו מפורש בטבו"י וא"כ ע"כ הא דטמא יהי' הוא לרבות להאמור בפרשה דהיינו כרת, אבל מחו"כ דליכא קרא וכמו שכתבנו דאין לנו הכרח דואל המקדש לא תבוא הוא עד שתביא כפרתה, לכן שפיר כתבנו דעוד טומאתו בו אינו אלא רבוי לאיסור ולא לכרת ולמלקות וכנ"ל.

''' איברא ''' דעיקר מילתא מה שכתבתי לחלק בין אוכל קודש לביאת מקדש קשה דהא בזבחים דף ל"ג ע"ב אמר בגמ' דאיתקש קודש למקדש, וילפינן מזה אזהרה לאוכל מקרא דבכל קודש לא תגע משום דאיתקש קודש למקדש, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ דמהך קרא דבכל קודש לא תגע הוי אזהרה לאוכל בשר קודש, אך כיון דהרמב"ם מחלק להדיא דגבי אוכל קודש פסק דחייב מלקות, ובביאת מקדש פסק דפטור, ע"כ צ"ל דלא איתקש אלא לענין זה דלא תגע מיירי בדבר שיש בו נטילת נשמה, אבל לא על זמן האיסור ולא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה כיון דפשטיה דקרא משמע דרק עד מלאת ימי טהרה אסורה, דהא בקרא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה, לכן אף דבכל קודש לא תגע ע"כ גם אח"כ אסורה, אבל ואל המקדש לא תבוא הוי מפרשינן דהוא רק עד מלאת ימי טהרה, ורק מקרא דעוד טומאתו בו דרשינן דמחוסר כפורים אסור.

''' ובמה ''' שכתב הרמב"ם דנכנס המצורע להר הבית לוקה שמנים ושהמקור הוא מתוספתא, כתב הכ"מ מקודם דטעמא הוא משום דכשנכנס להר הבית עבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם, וכתב עוד א"נ שכשנכנס להר הבית עבר משום ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לויה, ואח"כ הקשה דא"כ הול"ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק"כ, וכתב דאפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה פ' ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק"כ, ואינו מיושב דהו"ל לתוספתא וכן להרמב"ם להשמיענו זאת בהדיא, ונראה פשוט דקושיית הכ"מ אינו אלא לפי' הא' דמה דלוקה שמנים הוא משום דעבר ב' פעמים על ולא יטמאו את מחניהם, אבל לפי' הב' דהמלקות הב' הוא משום ולא יבוא אל תוך המחנה, לא קשה כלל, דלפי"ז נאמר דאינו לוקה ב' פעמים על לאו אחד, אלא דלשון הכ"מ אינו מדוייק דאחר שכתב פי' הב' הקשה קושייתו.

''' ונראה ''' דהעיקר הוא כפירושו הב' דלגבי מצורע לא עבר שני לאוין כשנכנס לירושלים ולהר הבית דכיון דדרשינן לר' יהודה את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, א"כ ליכא בקרא שתי מחנות בלשון לאו, אלא ליתן מחנה לזב והיינו מחנה ישראל דאסור לו לטמא מחנה לויה, ומחנה לטמא מת דמותר במחנה לויה ואסור לו לטמא מחנה שכינה והמצורע צריך להיות חוץ למחנה, אבל לא הוזכר בקרא חילוק מחנות לאיסור לאו, וכמו דאינו עובר בשהייתו במחנה אחת וכשיעבור ממקום למקום, כן אינו עובר המצורע אם יכנס ממחנה ישראל למחנה לויה.

''' ועוד ''' דיש להוכיח כדברינו דאי נימא דלוקה ב' על ולא יטמאו את מחניהם א"כ אמאי אינו לוקה שלש גם משום ולא יבוא אל תוך המחנה דאין לומר שהוא רק כפילת הלאו, דא"כ לא הי' לו להרמב"ם למנות לאו זה במנין המצות כמו שכתב בספר המצות בשורש ט' דלאו שהוא רק כפל אינו נחשב בהמנין, ועוד דהא לא מנה הרמב"ם למצוה הא דכתיב ביולדת ואל המקדש לא תבוא, וגם לא כתב שהיולדת לוקה משום לאו זה, וטעמא דבלאו דיולדת דליכא אלא במקדש ולא נתוסף מקום הוי כפל ללאו דולא יטמאו את מחניהם, וכן כתב הרמב"ם בסה"מ גבי לאו דולא יטמאו במל"ת ע"ז וז"ל, וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו יתעלה ביולדת ואל המקדש לא תבוא עכ"ל, וכיון שמנאו ללאו דולא יבוא אל תוך המחנה בין בסה"מ בין כאן בהלכותיו ע"כ דלוקין עליו, ולכן ודאי פשוט כפי' הב' וממילא אם נכנס המצורע לעזרה אינו לוקה שלש.

''' אלא ''' דבאמת צריך טעם לחלק בין הלאו דואל המקדש לא תבוא, ובין הלאו דלא יבוא אל תוך המחנה דזה נאמר רק לכפל וזה הוא לאו גמור, ונראה דזה ודאי דאין מחייבין שתי מלקות על איסור אחד, וכמו שביאר בסה"מ מל"ת קע"ט דלא אמרינן לוקה שתים או יותר בעבירה אחת, אלא אם כל א' מענין אחר וכמו באכל פוטיתא לוקה ארבע שיש בה הרבה שמות שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ, אבל משום אותו האיסור בעצמו א"א ללקות שתים, וכאן גבי ולא יטמאו את מחניהם עיקר הלאו הוא מחנה שכינה כמו שכתב בספר המצות וכמו שנבאר, רק דבמצורע נתרבתה מחנה ישראל מלשון מחניהם, ובזב נתרבתה מחנה לויה מזה, אבל כיון דלאו דלא יבוא אל תוך המחנה הוא לאו מיוחד על מחנה לויה כמו שדרשו חז"ל, לכן נקטינן דעיקר הלאו במחנה לויה הוא ולא יבוא אל תוך המחנה, ומשום זה מצורע שנכנס לירושלים דלוקה מולא יטמאו את מחניהם ואח"כ כשנכנס להר הבית לוקה מולא יבוא אל תוך המחנה, ולא משום ולא יטמאו את מחניהם דלגבי מחנה לויה אינו אלא כפלות, אבל ואל המקדש לא תבוא דאינו מוסיף כלום דעיקר פשטיה דקרא דולא יטמאו את מחניהם הוא על מחנה שכינה, לכן לא נחשב לאו מיוחד אלא לכפלות.

''' והנה ''' בהל' י' כתב הרמב"ם דאם נכנסו טמאים במקדש עוברים בל"ת שנאמר ולא יטמאו את מחניהם זה מחנה שכינה, ותמה הכ"מ דהא כתב כאן דמצורע שנכנס להר הבית לוקה שמנים, וכן כתב בהל' ח' דמצורע שנכנס לירושלים לוקה, וזה ע"כ משום ולא יטמאו את מחניהם, וכתב הכ"מ דבמקדש לאו דוקא אלא מקום המקודש קאמר, והוא דוחק וגם לא ביאר מה דהרמב"ם כתב להדיא זו מחנה שכינה, ובסה"מ מל"ת ע"ז כתב הרמב"ם שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש משכן וכל הדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור לפנים שהוא עזרת ישראל, והוא אמרו יתעלה ולא יטמאו את מחניהם רוצה לומר מחנה שכינה עכ"ל, ומבואר דמפרש פשטיה דקרא דקאי על מחנה שכינה והטעם בזה דעל קרא דוישלחו מן המחנה איתא ע"ז בספרי שם פסקא ג' שהוא מחנה שכינה, אלא דאמר שם שומע אני מחנה לויה ת"ל אל מחוץ מחנה תשלחום, ומפרש המלבי"ם דכיון דאיצטרך קרא דאל מחוץ למחנה על מחנה לויה, ע"כ דוישלחו מן המחנה זו מחנה שכינה, וא"כ אינו מפשטיה דקרא דנפרש כן גם ולא יטמאו את מחניהם, אבל בריש הפרשה איתא שם וישלחו מן המחנה למה נאמר פרשה זו לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל צו את בני ישראל אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וקרא דואיש אשר יטמא ולא יתחטא הוא על מחנה שכינה כדכתיב את משכן ה' טמא, ולכן סובר הרמב"ם דפשטי' דקרא דולא יטמאו את מחניהם הוא ג"כ על מחנה שכינה דקאי על וישלחו מן המחנה, וי"ל ג"כ כמש"כ הכ"מ מקודם מדכתיב אשר אני שוכן בתוכם, ורק מדכתיב מחניהם מרבינן כל המחנות, והרמב"ם שכותב בפרק זה כסדר כל מעלות מקומות הקודש וכתב מקודם ירושלים לשילוח מצורע, ואח"כ דיני הר הבית והחיל ועזרת נשים, ולכן כשכתב דין המקדש כתב דטמאים שנכנסו למקדש עוברים בל"ת מקרא דולא יטמאו את מחניהם זו מחנה שכינה, והיינו דפשטיה דקרא קאי על מחנה שכינה.