עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/ה" (פסקה)

== כד ==

'''או מכל אשר ישבע. ''' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב, או מכל אשר ישבע עליו – לרבות תשומת יד להשבון דלא אהדריה קרא {{תוספת|קמד|ר"ל כי בפסוק כ"א וכ"ב פרט פקדון ותשומת יד וגזל ועשק ואבידה ובפסוק כ"ג פרט כל הני והשמיט תשומת יד, על זה אומר כי הלשון שבכאן או מכל אשר ישבע עליו בא לרבות תשומת יד.}}. (ב"מ מ"ח א').

'''אשר ישבע. ''' לרבות מושבע מפי עצמו {{תוספת|קמה|עיין מש"כ לעיל בפסוק כ"א בדרשה וכחש בה.}}. (שבועות ל"א א' ברש"י).

'''אשר ישבע עליו. ''' עליו – עד שיתכוין לו {{תוספת|קמו|לאפוקי אם סבור לישבע באמת שהיה טועה בדבר פטור משום דבכהאי גונא אונס הוא.}}. (תו"כ).

'''בראשו וחמשתיו. ''' ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, ממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש [מכאן לחומש שמשתלם עם הקרן ואינו משתלם עם כפל ארבעה וחמשה] אבל אשם מייתי, דכתיב ואת אשמו – את פסקיה קרא {{תוספת|קמז|ר"ל אם אינו משלם בראש קודם החומש רק קרן אז מביא חומש, אבל היכי דלבד הקרן משלם גם כפל או ארבעה וחמשה אז אינו משלם חומש, מפני שהכפל הבא עם הקרן פוטרו מחומש, כגון בטוען שנגנב מביתו הפקדון ונשבע ואח"כ באו עדים שטען שקר ושהפקדון הזה אצלו דמשלם כפל ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם ארבעה וחמשה, כמבואר בפ' משפטים, ואז אינו משלם חומש, וטעם הדבר משום דגם הכפל וגם החומש לבעלים הם, הרי החומש נכלל בכפל או בד' וה', וטעם הדיוק מלשון בראשו וחמשתיו נראה דסמך אסיפא דקרא יוסף עליו, ר"ל היכי דאינו משלם רק הקרן אז יוסיף חומש, משא"כ היכי דמשלם גם כפל או ד' וה' אז אין החומש עליו, על הקרן, רק על הכפל וד' וה', וגזירת הכתוב הוא דהחומש יהיה תוספת על הקרן, וכשמשלם כפל וד' וה' הרי הוי החומש תוספת על התוספת, ודו"ק.

ובזה יתבאר החילוק שבין חומש לאשם, והיינו דכיון דהפטור דחומש הוא משום דכיון דהחומש לבעלים וגם הכפל לבעלים הוי החומש כלול בהכפל, ולכן זה שייך רק בהחומש דלבעלים הוא, אבל אשם דלגבוה הוא ולכפרה אתא לא נפטר מחמת הכפל. ומסמכי חז"ל זה על לשון ואת כמבואר, דהול"ל ואשמו, ועיין ברמב"ם פ"ד ה"א וה"ו מגניבה, ולא אדע למה השמיע הרמב"ם שם דין זה, ונו"כ לא העירו מזה מאומה.}}. (ב"ק ס"ה ב').

'''וחמשתיו. ''' נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה, וכן בפקדון, שנאמר וחמשתיו יוסף עליו, התורה רבתה חמשיות הרבה לקרן אחת {{תוספת|קמח|ר"ל אם נשבע שהשיב לו את החומש ואח"כ הודה שנשבע לשקר נחשב זה החומש כקרן ושוב מוסיף חומש על חומש זה, וכן להלאה בנשבע על החומש השני נעשה כקרן ומוסיף חומש שלישי, וכן להלאה עד שיתמעט הקרן משו"פ, וכן בפקדון אם טען שהפקדון נאבד ממנו ונשבע על זה ואח"כ הודה וחזר וטען שנאבד ונשבע והודה חייב חומש על כל שבועה ושבועה, ודריש מלשון וחמשתיו בלשון רבים שלפעמים משלם חומשים רבים.}}. (ב"ק ק"ג ב' – ק"ח א').

'''לאשר הוא לו. ''' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי, דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו {{תוספת|קמט|שרחוקה מאוד, וגם הכסף לא נחשב שם כלום כדכתיב בישעיה י"ג הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו, ואפילו הכי יחזיר לו לשם, וע' בתוי"ט כאן. וטעם הדרשה מן לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, דמשמע דביום שמביא אשם בהכרח שישיבנו לידו, אבל בלא נשבע א"צ לחזור עליו אלא יודיעו שרוצה להחזיר לו לכשיבא אליו, והרמב"ם נתן טעם לדבר, מפני שכשנשבע נתייאשו הבעלים ולא יבאו עוד לתבעו ולכן צריך להוליך לו.}} [שם ק"ג א' ברש"י]

'''לאשר הוא לו יתננו. ''' לו ולא לשלוחו, יכול אף לא לשליח ב"ד וליורש, ת"ל יתננו {{תוספת|קנ|דיתננו מיותר הוא, ודי היה שיאמר ושלם לאשר הוא לו, ודריש דאע"פ דלסתם שליח אינו יכול ליתן להוליכו להנגזל אם לא עשאו הנגזל שליח, אבל רשאי ליתן ליד ב"ד והם ממנים שליח להוליכו להנגזל, או שמחזיר ליורש. וע' בב"ק ק"ד ב' בא דין זה בלא סמיכות על פסוק זה.}}. (תו"כ).

'''ביום אשמתו. ''' כשעה ששלח בה יד. (שם).