עריכת הדף "תורה תמימה/בראשית/ו" (פסקה)

== ב ==

'''ויראו וגו'.''' תניא, א"ר יוסי, דור המבול לא נתגאה אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין, שנאמר (פ' נח) נבקעו בל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו {{תוספת|ב|ר"ל שמים נובעין ממעין קטן כמו עין, לפיכך דומה עין למים ומים לעין. וע' יומא ס"ו ב' דריש המלה עזאזל שבר"פ אחרי שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, ופירש"י עוזא ועזאל מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים [המה המלאכים] את בנות האדם, ור"ל שזה השעיר מכפר על העריות, עכ"ל, ולפי"ז יתפרש המשך הכתובים ויראו בני האלהים, המלאכים, ואח"כ מפרש הכתוב מי המה בני האלהים ואמר הנפילים היו בארץ, כלומר אלה שנפלו משמים לארץ – היו בארץ, היינו נתגשמו כבני ארץ, וגם אחרי כן אשר יבאו וגו' וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כלומר אף זרעם אחריהם היו גבורים ומצוינים שבבני אדם, יען שבאי מיסוד בעלי גוף מצוין, כמבואר. – והנה מבואר מפורש מזה שבני האלהים קאי על המלאכים, וכ"מ מפורש בזוהר על הפסוק הנפילים היו בארץ אלו עוזא ועזאל שירדו מקדושתהון וכו', ואם כי נשגב ממנו להבין בכלל ענין התגשמות המלאכים וזיווגם והולדתם, אך כידוע שונים היו בכלל דרכי הטבע והבריאה בראשית הוסד העולם, ולכן אין להתפלא על פלאי הטבע בימים ההם, ואיך שהוא הנה מפורש כן דעת הגמרא והזוהר שבני אלהים שבכאן הם מלאכים. אבל במ"ר כאן איתא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, בני האלהים אלו בני דינייא, כלומר בני הדיינים [ע"ש הכתוב ונקרב בעה"ב אל האלהים, שהדיין מכונה בתואר זה כנודע], רשב"י הוי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא, ע"כ, והנה זה לא יפלא אם המדרש חולק עם הזוהר, כי כמה אגדות ומדרשות חלוקות הן, אלא שזה יפלא מאד, שהרי כמקובל מחבר ס' הזוהר הוא רשב"י והוא עצמו במ"ר מקלל למאן דאמר הכי, ודוחק גדול לומר, כי המאמר שבזוהר הוא לאחד האמוראים ולי' לא ס"ל כן, כי עכ"פ איך קבע בחבורו דעה כזו שהי' מקלל עליה, וצע"ג. וקצת ראי' יש להביא לדעת הגמרא והזוהר ממ"ש באדר"נ ס"פ ל"א דאחד מן חטאי דור המבול הי' שלא הושיבו להם דיינים לדון ביניהם, וא"כ לא היו דיינים כלל, וא"כ לא שייך לומר בני דינייא, וע' בפירש"י כאן ואין להאריך עוד.}} {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/קח/א|סנהדרין קח.]]}}.

'''(ג) לא ידון רוחי.''' ת"ר, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנא' לא ידון רוחי – לא דין ולא רוח {{תוספת|ג|ההעמדה בדין הוא אחר תחיית המתים, ודריש המלה לא בהמשך על ידון ועל רוחי, ור"ל לא ידון ולא רוחי, שלא יהא נדון רוחי שנתתי באדם של דור זה לעולמי עד, דהיינו לאחר תחיית המתים.}} (שם ק"ז ב').

'''לעולם.''' שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה {{תוספת|ד|גם זה לשון מליצי המורה על נצחיות אבידתן וכבדרשא הקודמת.}} (שם ק"ח א').

'''בשגם הוא בשר.''' שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למשה פן התורה מניין, אמר להו בשגם הוא בשר {{תוספת|ה|פירש"י וז"ל, מניין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא, בשגם בגמטריא משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכך ימיו, עכ"ל, ועדיין הענין מחוסר באור, ויתכן שכוונו בשאלתם למה שכתבו חכמי האמת דשם כל אדם מרומז בתורה וכמובא בסה"ד בתולדות רמב"ן וכמש"כ האחרונים בשם הגר"א מווילנא, וזהו ששאלו איפה מרומז שם משה בתורה [ואולי כונו לס' בראשית], והשיב רב מתנה כמבואר ע"פ פירש"י. וי"ל עוד דדייק לדרוש המלה בשגם מפני שקצרה היא ובאה במקום באשר גם, ורגילין חז"ל לדרוש כל מלה מצוינת בתנ"ך כמו שהוכחנו כ"פ בחבורנו.}} {{ממ|[[בבלי/חולין/קלט/ב|חולין קלט:]]}}.

'''מאה ועשרים שנה.''' והא קרוב לאלף שנה חי אדם הראשון ואת אמרת והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלא למאה ועשרים שנה הוא חוזר לתרוד אחד רקב {{תוספת|ו|קא ס"ד דהלשון והיו ימיו אלעבר קאי, והכי פירושו, לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, ובשגם שימיו היו רק מאה ועשרים שנה, כלומר, במה נחשב הוא, ועל זה פריך והא אדה"ר חי קרוב לאלף שנה ובערך כזה יתר בני דורו, וא"כ איך אמר שימי בני הדור היו רק מאה ועשרים שנה, ואפילו אם נפרש דוהיו אלעתיד קאי ג"כ קשה, דהא מצינו שאחרי מאמר זה חיו אנשים הרבה מאות שנה, ולכן מתרץ דאין זה קאי על חיות האדם בעוה"ז אלא על ההויה נצחית של הגוף לאחר מיתה, ואמר, כי לא לבד שחיותו הנפשית אינה נצחית אלא אפילו הוית גופו אינה מתקיימת, והיינו כי לאחר ק"כ שנה כל גופו נרקב וחוזר לתרוד אחד רקב, לכף אחת עפר, ומכוין בכלל כמש"כ שזה טעם ובאור על לא ידון רוחי בו, מפני כי במה נחשב הוא, בין במיעוט זמנו החיוני בין בכל הוית גופו, ותפס השיעור תרוד לעומת השיעור עפר שנברא ממנו כמבואר לפנינו לעיל בפסוק וייצר וגו' עפר מן האדמה (ב' ז') תרוד אחד רקב נטל הקב"ה וברא בו את אדה"ר, והוי לפי זה יציאתו מן העולם כביאתו לעולם, ודו"ק. – אך בכלל אני תמה על שעור מספר ק"כ שנה שאמר שבהם גוף האדם לאחר מותו נרקב כולו, שהרי מצינו בכמה אנשים שנשתיירו עצמותיהם שלמים הרבה יותר מן ק"כ שנה, כמו עצמות יוסף שקברו בשכם וזה הי' אחר קנ"ז שנה לאחר מותו [דוק ותשכח], וכן מצינו שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליהם משה [ע"ל ר"פ ברכה] ועצמות כל השבטים הי' אז שלדן קיימת [ע' מכות י"א ב' וברש"י], וגם זה הי' זמן מרובה לאחר ק"כ שנה, וגם מבואר בבבלי שבת קנ"ב ב' דהא דכתיב ואל עפר תשוב יקויים רק שעה אחת קודם תחית המתים ועד אז יהיו העצמות שלמים, ולבד זה הנה סופרי קורות העולם מספרים, כי מצאו עצמות שלמים של אנשים חכמים וצדיקים אחר עבור מאות שנים לפטירתם. וי"ל דכונת הירושלמי בכלל על כלל מין האדם, אבל אין ה"נ יש יוצאים מן הכלל ע"פ איזו זכות ומעלה מיוחדה, וכעין מ"ש בבבלי שבת שם, כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין, הרי מבואר דלא כל האנשים שוים בזה, וקרוב לומר, כי יש עוד מעלות וזכיות שבשבילן ישתמרו העצמות, והירושלמי איירי בזה שעצמותיו ראויין להרקב, והיינו כלל מין האדם, שיעורי האחרון ק"כ שנה. וכן צ"ל דמה שאמר חוזר כולו לתרוד רקב, לאו דוקא כולו ממש אלא כמו כולו, שהרי עצם אחד יש באדם שאינו נרקב לעולם, וכמבואר בב"ר פ' כ"ח ועוד בכ"מ. אנדריאנוס שאל את ר' יהושע בן חנניא, מהיכן הקב"ה מציץ [מפריח] את האדם לעתיד לבא, אמר לי', מלוז של שדרה, אמר לי' מניין אתה יודע, אמר לי'. אייתי לי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, הכה עליו בפטיש ולא חסר כלום, ע"כ. ויתכן לומר שהיא העצם שהמקובלים קורים לה נסכוי וזכותה רב מפני שלא נהנית מאכילת עץ הדעת שאכל אדה"ר [ע' בסדור ר"י עמדן בענין סעודת מוצאי שבת], ויתכן אשר על שם לוז זה שאינו נפסד קראו לשם העיר לוז שעליה אמרו בא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מו/ב|סוטה מו:]]}}, ואין להאריך עוד.}} {{ממ|[[ירושלמי/נזיר/ז/ב|ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב]]}}.