עריכת הדף "שרשי הים/טוען ונטען/יד" (פסקה)

== יד ==

{{מרכז|{{גופן|4||'''שורש מערער על שדה חבירו שהוא שלו'''}}}}

'''הרי שאכל שדה זו שנים רבות ובא המערער ואמר לו מה לך שדה זו וא"ל יודע אני שהוא שלך אבל פ' מכרו לי והוא לקחה ממך וא"ל המערער פ' שמכר לך גזלן הוא הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער כו'.''' ע"כ. הכי איתא בפרק חזקת ד"ל ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלנייא זבנתה דאמר ליה דזבנה מינך א"ל לאו מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לאו זבנת מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את ע"כ והנה מסוגיא זו הביא הרשב"א ז"ל בתשו" הביאה מרן ב"י בח"מ סימן ע"ב מחודש כ"ז והובאה בתשו' הנדפסות מחדש בסימן ל"ה על ראובן שמשכן כלי לשמעון בה' דינרים וכשבא לפדותו טען שמעון שהוא מעכבו בה' דינרים אחרים שחייב לו מצד אחר ועמד לוי ואמר שהכלי הוא שלו ושהוא הפקידו ביד ראובן וששמעו' חייב להחזירו לו בלא כלום ושמעון מודה שהכלי של לוי והשיב הדין עם לוי וכדי להתלמד במקום אח' הריני כותב לך כל פרטי דין זה כבר ידעת שכל המטלטלין תפיסתן היא חזקתן ר"ל אפי' נודה שכלי זה היה של ראובן כל שהוא ביד שמעון אין ראובן נאמן לומר הפקדתיו או השאלתיו לך כל שאינו מן הכלים העשויי' להשאיל ולהשכיר והוא שלא יהא שמעון זה אומן כו' אבל אם יש עדים שהפקידו לוי ביד ראובן וראוהו עדים עכשיו ביד שמעון חייב שמעון להחזירו ללוי ואין ראובן נאמן לומר חזרתי ולקחתיו דהא איכא עדים וראיה כו' ומיהו אע"ג דאיכא עדים וראיה אם טען שמעון בפני חזרת ומכרת לראובן כו' ואם שמעון מודה שהכלי של לוי שהפקידו ביד ראובן אפילו ליכא עדים וראיה חייב ש' להחזירו ללוי דכל שהוא יודע הוא עומד במקום עדי פקדון ובמקום עדי ראיה וכאותה ששנינו בפרק חזקת ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כו' ובפ' אז"ן גבי הנהו זוזי דיתמי כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל והביאה ג"כ תשו' זו מור"ם במפה בסימן ע"ב סח"י וז"ל והא דאדם יכול לטעון לקוח הוא בידי כו' ה"ד כשהחפץ תחת ידו כו' אבל ראובן כו' וקיצור לשון הרבה יש בדברי המפה ואינם מבוארים היטב וכמ"ש הש"ך שם ס"ק צ"ז יע"ש.<br>''' ומ"מ '''  מבואר יוצא מדברי הרשב"א בתשו' הנז' דכל שתופס דבר מיד בע"ח ברצונו או שלא מרצונו ויצא מערער על אותו דבר שהוא שלו שהפקידו ביד זה הבע"ח כל שתופס מודה שיודע שזה החפץ שתפס היה מזה המערער ויודע שהפקידו ביד בעל חובו אע"פ שאינו יודע אם חזר ולקחו ומכרו לו הוא עצמו חשיב עדי' פקדון ועדי ראיה וחייב להחזיר מה שתפס ליד המערער עצמו הזה כיע"ש ומהתימה על הרב משפט צדק בח"א סי' ע"ד דרמ"ה ע"ב שכתב וז"ל ועוד מטעמא אחריתי דנאמר דמ"ש הרשב"א שם בתשו' ההיא הוא משום דהוי עדי פקדון כמו שהוכחנו לעיל ולכך ע"י נתינת הסימן משוינן ליה לאפוטרופו' כעדי ראיה ויחזיר לא כן כשאין עדי פקדון שאז לא ניתן לאפוטרופוס תרי דרגי להיות בעדי פקדון ועדי ראיה דתפסת מועט תפסת כו' יע"ש והם דברים תמוהים שהרי מבואר מדברי הרשב"א בתשו' הנז"ל שאפילו ליכא עדי פקדון כל שהתופס עצמו מודה שהמערער הפקידו ביד בע"ח הוא עצמו עד פקדון והוא עצמו עד ראיה וא"כ גבי אפוטרו' נמי שעומד במקום התופס עצמו דינא הכי דיהבינך ליה תרי דרגי כמבואר אמנם נראה ליישב דכונת הרב ז"ל לומר דכשאפוטרופוס אינו יודע בודאי שהפקידו המערער ביד בע"ח של יתומים אע"ג דהמערער יהיב סימן אין ראיית הסימן שרואה אפוטרופוס משוי ליה כעדי פקדון אלא כעדי ראיה דוקא ותו לא אבל כשיודע אפוטרופוס שהפקידו המערער ביד בע"ח של יתומים חשיב נמי כעדי דפקדון וראיה וזה ברור ואין להקשו' על תשו' הרשב"א ז"ל ממ"ש ה"ה בפ"ו מה' שאלה ופקדון ה"ד ד"ה ולא עוד שכתב שם משם הרשב"א ז"ל עצמו הנהו עובדי דפרק הכותב בשהיו שם עדי פקדון אבל לא היו מכירי' אם היו אותם בעצמן וסימני' מובהקים שנתן המערער לאפוטרופוס ולב"ד חשיב כעדי ראיה כו' יע"ש ולפי דברי הרשב"א בתשו' הלזו אמאי לא פי' הנהו עובדי אפילו בדליכא עדי פקדון אלא מיירי כשאפוטרופוס או ב"ד יודעים שהפקידו המערער ביד אביהם ולהכי מחייב לאהדורי דהן הן עדי פקדון וראה כמדובר אי מהא לא אירייא דמדקאמר הש"ס חדא דלא אמיד ועוד דקיהיב סימנא מבואר שלא היו ב"ד יודעי' או אפוטרופוס שהפקידו המערער החפץ ביד בע"ח דאי לא הכי הול"ל הרי ידענא דהפקיד גביה ר' מיאשא ואנו עדי פקדון וראה כו' ועוד דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל וזה ברור.<br>'''  ודע '''  דמתשו' הרא"ש שהביא הטור בסימן צ"ט סי"א ומדברי מרן בס' בדק הבית שם והבי' דבריו מרן החבי"ב שם הגב"י אות יו"ד וגם מדברי רש"ל שם מבואר יוצא דס"ל כדברי הרשב"א שבתשו' זו ועדיפא מינה דכל שהתופס יודע שהחפץ הזה היה מן המערער אפילו שאינו יודע שהפקידו ביד בע"ח או מכרו לו לא מצי טען בשמא כי אולי מכרו לו עד שיטעון הבע"ח או התופס בבריא שמכרו לו אבל בשמא לא טענינן ליה להוציאו מחזקתו כיון שהתופס עצמו יודע שהיה של המערער וכן העלה הרב' מ"ץ בח"א סימן נ"ז דקפ"ה ע"ג אחר שנשא ונתן בדברי הרא"ש שבתשו' זו עם דבריו שבפסקיו בפרק אז"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי יהבינן להו יע"ש ומפני שהרב ז"ל לא ראה דברי מרן בס' בדק הבית ודברי רש"ל כתב כאן רע"ד דכל שאין לבע"ח לפרוע לתופס אינו נאמן לטעון שהחפץ הזה הוא של המערער להפסיד לתופס אפילו לדעת הרא"ש דאע"פ שכתבנו לעיל לתרץ דברי תשו' הרא"ש לא משום שאנו מתרצים נעשה מעשה כו' יע"ש וזה גרם לו שלא ראה דברי מרן בבדק הבית ולא דברי רש"ל דמבואר יוצא מדבריהם דמשמע להו בדעת הרא"ש בתשו' זו כאשר כתבנו דלא טענינן לתופס שהחפץ הזה לקחו בע"ח מן המערער כל שידוע לתופס שהיה מעיקרו שלו עד שיטעון הבע"ח בעצמו או התופס בטענת בריא שחזר ולקחו וליכא למדחי דע"כ לא כתב הרא"ש בתשו' דלא טענינן לתופס שלקחו בע"ח או התופס בבריא אלא כשידוע בעדים שהחפץ הזה היה של המערער אבל כשאין ידוע בעדי' אלא ע"פ הודאת התופס כנדון תשו' הרשב"א ז"ל אפשר שטענינן ליה דהא ודאי אין סברא לחלק בכך דכיון דכשידוע לו בעדים אע"ג דליכא עדי פקדון ועדי ראיה דאית ליה לתופס בבע"ח שלו מיגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי אפי"ה לא טענינן ליה לתופס מידי עד שיטעון התופס או בע"ח שלקחו ממנו בבריא א"כ ה"ה הכא הטעם בדליכא עדים שידוע לו למערער שזה החפץ היה שלו אלא ע"פ הודאת התופס נמי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי טעין שלא היתה שלו מעולם אכתי לא מהני האי מיגו השתא דהודה שהוא שלו והוציאו מחזקתו בטענת שמא מכרו לבע"ח וכי היכי דלא טענינן ליה בדאיכא עדים שהיה שלו ה"נ טענינן ליה כשהודה הוא עצמו שהיה של המערער ודוק וזה נראה לע"ד ג"כ דעת מוהר"מ שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא דק"ג סי' ק"ע ובפ' אז"ן והביאה מהריב"ל בח"א סי' צ"ח והרב מ"ץ שם בסי' נ"ז דקפ"ד רע"ג שכתב וז"ל נשאל הר"מ על ראובן שהפקיד פקדון ביד שמעון ובא לוי ותפס את הפקדון מיד שמעון בעבור חוב ששמעון חייב לו וראובן אומר לו מה לך אצל ממוני ושמעון מודה שהממון של ראובן והשיב דבר פשוט דלוי חייב להחזיר הממון לראובן וכן פי' ריב"א בפ' אז"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כו' אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו כו' ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה כו' עכ"ל.<br>'''  והנה '''  מפשט דברי התשו' משמע שלא היו כאן עידי פקדון ולא עדי ראיה ואפ"ה כתב דכיון דשמעון בע"ח של לוי מודה שזה הממון הוא של ראובן התובע מיד התופס מפקינן ליה מיניה ולכאורה יש לתמוה למה יהא הבע"ח נאמן לחוב לתופס ולומר שהוא של התובע מאחר דקי"ל כל מה שתחת יד אדם הוא שלו עד שמתוך כך הוצרך מוהריב"ל בתשו' הנז' להגיה במקום ושמעון מודה ולוי מודה שהוא התופס בעצמו שמודה שזה החפץ הוא של התובע יע"ש. ולפי דבריו ז"ל צ"ל דמ"ש מהר"מ וכן פי' ריב"א בפ' אז"ן כו' אכל דבר המסויים לא כו' שריב"א מפרש שאפי' ליכא עדי פקדון כל שהתובע נותן סימנים מובהקים שע"י הסימנים איכא אומדן דעתא שהדבר המסויים הוא של התובע הו"ל כאלו אנו עדים בדבר שזה דבר שלו הוא ויהבינן ליה וכעין זה פירש רבינו בפ"ז מה' שאל' ופקדון בהנהו עובדי דפ' הכותב כיע"ש אבל עיקר דבריו ז"ל שכתב שנפל ט"ס בדברי מהר"מ הוא דוחק גדול שבכל המקומות שהובא תשו' הנז' כתוב בה ושמעון מודה.<br>'''  ולכן '''  נלע"ד דמהר"מ ז"ל איירי בדאיכא עדים שמכירים שזה החפץ שתפס התופס מיד בע"ח היה ידוע לזה התובע ולזה טען מה לך אצל ממוני כלומר שזה ידוע לכל שהיה ממוני הילכך אפי' ליכא עידי פקדון וראה כל שהבע"ח מודה שזה החפץ הוא עדיין של התובע שלא לקחו ממנו מוציאין מיד התופס כיון דלדידיה מספ"ל אי לקחו הבע"ח שלו מיד התובע או לא לקחו בכל כה"ג אפי' אית ליה מיגו לא טענינן ליה בשמא להוציא מיד התובע שהיה הכלי בחזקתו וה"ה אפי' כי ליכא עדים אלא התופס בעצמו מודה שזה החפץ היה של התובע דינא הכי כמדובר בשם תשו' הרשב"א והרא"ש ז"ל ועיין להרב מהר"י אדרבי בסי' קכ"ז שנראה מדבריו שמפרש תשו' מהר"מ הלזו בדאיכא עדים שיודעים שזה החפץ היה של התובע ומה שיש לגמגם בדבריו עיין להרב מ"ץ בסי' הנז' דקפ"ה ע"ד. אמנם הרב מ"ץ נסתפק בכונ' מוהר"מ דאפשר דכונתו ז"ל לומר דאפילו ליכא עדים כלל לא עדי פקדון ולא עדי' המכירים שזה החפץ היה של ידוע לו לתובע כל שהתובע נותן סימנים מובהקים מוציאין מיד התופס כל שהבע"ח מודה לו יע"ש ומהר"מ מוטל ז"ל בתשו' אשר לו בס' בני אהרן סי"א די"ד ע"א פי' דברי מהר"מ ז"ל כאשר כתבנו דמיירי בדאיכא עדים שמכירים החפץ שהיה של התובע וכעין מ"ש הרא"ש בתשו' הנז"ל. ועיין בתשו' הראשונים שציין מרן החבי"ב בסי' ע"ה הגב"י אות ע"ז וע"ח ועיין במרן ב"י בסי' ע"ב מחודשי' כ"ט שהביא תשובה אחרת למוהר"מ ז"ל וסיים ע"ז ועיין בתשו' הרשב"א שכתבתי בסמוך יע"ש כנראה שכונתו ז"ל לומר דמוהר"ם בתשו' הנז' אזיל לשיטת הרשב"א בתשו' הלזו וכ"כ הרב ראש יוסף אות ע"ד יע"ש. וזו ראיה לדברינו ודוק ועיין להרב נחפה בכסף סי' ז' דפ"ב ע"א ד"ה הגם שאני תמה כו' שהביא תשובת מהר"ם הנדפסות בק"ק בסימן כ"ו שדבריו ברור מללו דאפי' ליכא עדים שהיה שלו אם הנפקד מודה שהוא שלו מהדרינן ליה בע"כ של התופס כו' ובכן עמד מתמיה על כל הפוסקים שהבינו שמהר"ם קאי כשיטת הרא"ש יע"ש ואיברא שתשו' זו תמוה מצד עצמה ואין לה מובן דמאי ראיה מייתי מההיא דפי' ריב"א בפ' אז"ן להודאת הנפקד דאיכא למיחש לקנוייא ואולי מיירי בשהודה הנפקד קודם שמסרו ביד התופס ועדיין צ"ע.<br>'''  וראיתי '''  למרן החבי"ב עוד שם אות ע"ט שכתב וז"ל אם התופס ישבע שאינו יודע שהוא של ראובן אם יש עדי פקדון שהפקיד ראובן לש' חפץ זה אין לוי התופס יכול לטעון שמא אח"ך קנאו שמעון מראובן מוהריב"ל ס"א סימן צ"ח אמר המאסף חידוש גדול הוא זה דכיון דקי"ל דהמפקיד אצל חבירו בעדים נאמן לומר החזרתי אמאי לא טענינן שחפץ זה החזירו שמעון לראובן וחזר ולקחו ממנו עכ"ל ותמהני טובא על תמיהתו דדברי מוהריב"ל הן הן דברי הרשב"א שבתשו' שלפנינו שציינו הרב ז"ל מקמיה הכי באות ע"ז וע"ח וחיליה מאותה סוגייא דפרק חזקת הבתים גבי מפלנייא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך ומאותה סוגייא דפרק אז"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כו' ועדיפא מינה נראה מדברי הרא"ש בתשו' שהביא הטור בסימן צ"ט סי"א דאפילו ליכא אלא עדים שיודעים ומכירים שזה החפץ שביד התופס היה של התובע אפי' ליכא עדי פקדון שהפקידו ביד הבע"ח של התופס וליכא עדי ראיה מוציאין מיד התופס לפי מרן בבדק הבית ורש"ל ז"ל כמדובר כ"ש בדאיכא עדי פקדון שהפקידו ביד בעל חובו של התופס דודאי לא טענינן ליה בשמא וצ"ע ועיין עוד במ"ש מרן החבי"ב שם אות כ' בשם תשו' הרדב"ז מכת"י וכנראה שהיא בתשו' החדשות ח"א סימן ק"ז שמבואר מדבריו כאשר כתבנו וכמו שאכתוב לקמן בס"ד.<br>'''  והנה '''  הש"כ בס"ק צ"ז כתב דאין דברי הרשב"א שבתשו' זו עיקר אלא כיון ששמעון שהוא הבע"ח של התופס מהימן לטעון שלקחו או שמכרו לו התובע במיגו דלא הד"מ או החזרתי כיון דליכא עדי פקדון וראיה למה לא נאמין ליה לתופס כן וכתב שכן הוא להדייא בתשו' מיימון בסי' משפטים סימן ל"ב ובה"גא ס"פ המקבל ובסמ"ע לקמן סימן קל"ד סקי"ב ושכן מוכח בתוס' פרק חזקת הבתים ד"ל ע"א גבי מ"ש שם בשם רשב"א כו' אלא שהרשב"א ז"ל אזיל לשיטתיה דפליג שם אהך דינא דרשב"א בעל התוס' וכמ"ש ה"ה ז"ל בשמו בפרקין והבאתי לשונו לקמן סימן קמ"ו סקי"ב אבל לפי מה שהעלתי שם דהרשב"א בעל התוס' ה"ה הכא עכת"ד ז"ל וע"כ מה שהעלה הרב ז"ל כאן ובסי' קמ"ו שלא כדעת הרשב"א בתשו' הלזו הוצרך ג"כ בסי' צ"ט סקי"ב לידחק בתשו' הרא"ש שהביא הטור ז"ל שם סי"א ולפרש דמיירי בדאיכא עדים דראה ושלא כמ"ש מרן בבדק הבית ורש"ל שהביא הב"ח שם וגם בסימן קל"ג סקי"ב הוצרך לפרש ולומר דכל אותו סעיף מיירי בראו עדים עתה ביד זה האחרון.<br>'''  ולע"ד '''  הא דמפשט פשיטא ליה למר דתשובת מיימון והג"א בס"פ המקבל חלוקים על הרשב"א בתשו' זו לדידי צריכה רבה דמי גילה לו להרב ז"ל דההגהות הנז' מיירי בדאיכא הודאת תופס הספר שזה הספר היה של מוריש התובע ושהפקידו ביד אחרים להכריח מדבריהם דמדהצריכו עדי ראיה להוציא הספר מיד התופס שמע מינה דחולקים על דינו של הרשב"א ז"ל דשפיר איכא למימר דמה שהצריכו ההגהות עדי ראיה היינו משום דלא היה שם הודאת בבירור שזה הספר היה של מוריש התובע ולהכי הצריך עדי ראיה דהיינו עדים שהיה של המוריש ושראו ג"כ ביד התופס וכעין מ"ש הסמ"ע לעיל בסימן זה סקנ"ח ויש סעד לזה שהרי כתב דאי ליכא עדי ראיה מהימן לטעון לקוח במיגו דלהד"מ או החזרתי כו' ואם כמו שהבין הש"ך בכוונת הגהות עכ"ל דעדי ראיה ועדי פקדון קאמ' דאם היו שם עדי פקדון ועדי ראיה דוקא לא היו שם איך כתב שיהיה נאמן במיגו דלהד"מ א"ו כדאמרן וכיון שכן שפיר איכא למימר דלא היה שם הודאה בבירור שזה הספר שתפס התופס היה של מוריש התובע ולהכי הצריכו עדי ראיה ופקדון להוציאו מיד התופס ועיקר טעמו של הרשב"א בדין זה נלע"ד דמשמע ליה דלגבי הלוקח או היורש שהם אינם טוענים ברי' שחזר ולקחו בע"ח או המוריש מתובע אין מקום לזכותם דתפיסתם בטענת מיגו שהיה להם לבע"ח שלהם או למוריש דלגבי דידהו הו"ל מיגו זה כמיגו במקום עדים אחר שהם אזלי ומודו דבפקדון בא ליד המוריש או הבע"ח שלהם ובחזקת התובע הוא עומד חפץ זה עד עכשיו ואיך נוציא אותו מחזקתו בטענת שמא וליכא רגלייא לדבר שיצא מחזקתו ונהי דלגבי בע"ח או המוריש עצמו דטעין בריא שחזר ולקחו אהני מיגו זה להוציא אותו מחזקתו אבל לגבי התופס או היורש דטענתם הוא בשמא אין מקום לזכותם במיגו כזה דלגבי דידהו חשיב כמיגו במקום עדים וחזקה אלימתא ואיך נטעון בעדם להוצי' הדבר מחזקתו בטענ' שמא וכ"כ מוהרימ"ט בתשו' ח"א סימן ט' וס"ס ל"ט ובריש סימן ע"ג ובסימן קי"ב דק"מ ע"ב וע"ע בסימן קכ"ד דקס"ב ע"ג יע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז החדשים ח"א סימן ק"ז יע"ש. ואפשר היה לומר דאפי' הרשב"א שכתבו התוס' בפרק חזקת אזיל ומודה לדינו של הרשב"א בתשו' זו דדוק' התם גבי דר ביה קמא חד יומא וליכא סהדי בהא דוקא הוא דקאמר רשב"א דטענינן ליה למחזיק משום דכיון דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא הרי איכא ראיה לדבר שמכרו ולהכי טענינן ליה אבל בנדון הרשב"א ליכא רגלים לדבר שמכרו לו כיון שהודאת התופס הוא שבא ליד בעל חובו בפקדון אלא שהרמב"ן ז"ל בפ' חזקת הבתים והביא דבריו הש"ך בסימן קמ"ו סקי"ג דימה ההיא דהרשב"א בפרק חזקת להיכא דאיכא עדי פקדון וליכא עדי ראיה דטענינן להו ליורש וללוקח דחזר ולקחו והרב הנ"י ז"ל כתב דיש מספקים בזה וכן כתב הרשב"א ז"ל בש"מ לב"ב ד"ל ע"א שראיית הרמב"ן ז"ל צריכה ראיה והוסיף עוד לומר ומסתברא דאף בזו מוציאין מיד היורשים וכההיא דפרק אז"ן דילמ' איניש אחרינא כו' ושהרמב"ן עצמו שם בפרק אז"ן דן את הדין כן יע"ש וע"ע במה שהקשה הרשב"א שם בשם הרב העיטור ובמה שיישב הוא ז"ל כיע"ש ועדיין ק' מההיא דשטר נייה כמו שהקשה מוהרימ"ט בתשו' הנז' ואם הרשב"א ס"ל כתירוץ מוהרימ"ט ק' אמאי לא תירץ כן לקו' הרב העיטור ז"ל וצ"ע כעת גם מ"ש שהרשב"א והרמב"ן עצמו דן את הדין כן בפרק אז"ן ק"ט שהרי מדברי הרמב"ן במלחמות בפרק הגוזל בתרא מבואר דס"ל דאין מוציאין מיד היורשין אלא בדאיכא עדים וראיה אלא שהדיינים ואפוטרופוסים חשיבי כעידי ראיה אבל אם לא ראו אותו הדיינים והאפוטרופוסים היורשים עצמן לא חשיבי כעידי ראיה וצ"ע ולפי דבריהם כ"ש בנדון הרשב"א דליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה דטענינן להו ליורשים וללקוחות שחזר ומכרן ועיין למוהרימ"ט בסימן ט' ובס"ס ל"ט שנחלוק על הרמב"ן וכתב דהיכא דאיכא עדי פקדון אפילו רשב"א בעל התוס' אזיל ומודה דלא טענינן להו ודוקא גבי ההיא ארעא דלא היו עדים למערער כלל דהאי ארעא דידיה הוא הוא דס"ל לרשב"א דטענינן להו משא"כ היכא דאיכא עדי פקדון דודאי לא טענינן להו אמנם אזיל ומודה מוהרימ"ט ז"ל דהיכא דליכא עדי פקדון כנדון הרשב"א בתשו' זו דליכא אלא הודאת התופס והיורשים דלדעת הרשב"א טענינן להו ולפי מ"ש אנן יד עניי אפשר דאפי' היכא דליכא עדי פקדון אזיל ומוד' רשב"א בעל התו' דשאני ההיא דפרק חזקת דאע"ג דליכא עדים למערער כלל דהאי ארעא דידיה היא מ"מ כיון דאיכא סהדי דדר ביה הלוקח קמא חד יומא רגלים לדבר מיהא איכא דמכרו ולהכי טענינן ליה ללוקח אבל בנדון הרשב"א ז"ל דאע"ג דליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה מ"מ בהודאת התופס או היורשים ליכא בתר הכי שום רגלים לדבר דהדר ומכרו הילכך איכא למימר דלא טענינן להו מידי.<br>'''  ולענין '''  הלכה הש"ך בדין זה שלפנינו כת' דלפי מה שהכריח לקמן בסימן קמ"ו סקי"ג בההיא דחזקת הבתים כשיט' הרשב"א בעל התוס' והרמב"ן ה"נ בנדון הרשב"א טענינן להו לתופס וליורש דחזר ולקחו שלא כדברי הרשב"א וק' דאדרבא לקמן בסי' קמ"ו כתב איפכא דלפי מה שהכריח כאן ודחה דברי הרשב"א בתשו' והרמב"ם יע"ש ודבריו אין להם הכרח לא מהכא להתם ולא מהתם להכא גם מ"ש עוד דמדברי הסמ"ע בסימן קל"ד סי"ד מבואר שלא כדברי הרשב"א ז"ל יע"ש אדרבא מדברי הסמ"ע לקמן בסימן ע"ב סקק"ו משמע דאזיל בשיטת הרשב"א וכבר השיגו הש"ך שם ס"ק קמ"ח.<br>'''  הילכך '''  לענין מעשה היכא דאיכא עדי פקדון וליכא עדי ראיה אלא הודאת התופס אע"פ שהרמב"ן בפרק חזקת משמע דמפשט פשיטא ליה דטענינן ליורש וללוקח או לתופס דחזר ומכרו למוכר או למוריש או לבע"ח של התופס כיון דהרשב"א בתשוב' זו ובחי' שם ומוהרדב"ז בחדשות ח"א סימן ק"ז ומוהרימ"ט ומוהריב"ל ס"ל בפשיטות דכל כה"ג לא טענינן להו הו"ל הרמב"ן ז"ל יחיד בדבר ומוציאין מידם דכל כה"ג לא טענינן להו בשמא להוציא החפץ מחזקת בעליו אמנם כי ליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה נמי והיורש והתופס או הלוקח הם אומרים שבפקדון בא ליד המוריש או המוכר או הבע"ח אע"פ שלדעת הרשב"א בתשו' הנז' הן הן עדי פקדון ועדי ראיה ולא טענינן להו כיון שלא מצינו לו חבר בפי' להרשב"א בשיטה זו זולת הרשב"ם ז"ל ורבינו בההיא דפרע חזקת הבתים והתוס' והרמב"ן ז"ל חולקים ומוהרימ"ט ז"ל בתשו' הנז' כתב דכל כה"ג תלי' בפלוגתא דרבוותא הנז"ל אע"פי שלפי מ"ש אנן יד עניי אין זה ענין לאותו מחלוקת לא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה וכל כה"ג טענינן ליתמי וללוקח ולתופס מטעם קים לי וכל שכן היכא דהיורש או הלוקח או התופס אינן מודים שבא ליד המוריש או המוכר או בע"ח בפקדון אלא שיודעי' שזה החפץ היה של זה התובע וכנדון הרא"ש שבתשו' שהביא הטו' בסי' צ"ט סי"א לפי מה שהבינו בכונתו מרן בבדק הבית ורש"ל דכל כה"ג טענינן להו שמכרו להם כיון דכשהיה טוען המוריש לקוח הוא בידי היה נאמן ועיין להרב ראש יוסף סי' ע"ב אות ס"ט במה שגמגם על תשו' הרשב"א ז"ל ודוק. ועיין עוד להרב מ"נ ח"א סימן נ"ז וע"ד ועיין להרב פמ"א ח"א סי' כ"ב.<br>'''  והנה '''  בסוגייא שהבאתי לעיל בתחילת דברי גבי ההוא דא"ל לחבריה כו' א"ל לאו מודית לי דהאי ארעא דידי הוא כו'. ראיתי להרא"ש שם בפרק חזקת הביא דבריו בנו הטור בסי' קמ"ו ומרן ב"י שם סכ"ד דאפי' לא ידע המחזיק זה שהיה שדה זו של המערער אלא ע"פ המוכר צריך להחזירו למערער דאע"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אין זה מיגו טוב לגבי זה שלקחה ממנו כי ניחא ליה טפי לומר שלקחה מאותו שמכרה לו כי סבור כי ימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למטען לא היתה שלך מעולם שהוא ירא דהלא ימצא עדים שהיא שלו יע"ש.<br>'''  מבואר '''  יוצא דכל דלית ליה מיגו השתא לזה המחזיק אע"ג דאית ליה מיגו למי שנתנו לו לא מהני ליה ולא טענינן ליה אלא הרי הוא מפסיד ע"פ הודאתו שהודה בשם הנותנו שדבר זה היה של המערער ומוציאין מידו.<br>'''  ומכאן '''  נלע"ד דיש לדון למ"ש מרן בש"ע סי' ע"ב סל"ג וז"ל ראובן תובע ללוי ספרים שמסרן לש' כו' ולוי אומר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כו' כיון שלוי יודע שהספרים של ראובן כו' חייב לשלם לראובן וכתב שם הש"ך בס"ק מ' וז"ל נלע"ד דמיירי שטוען בסתם הוא הרשני ללמוד אבל אם טוען הוא אמר לי שראובן נתן רשות למי שילוה עליהן ללמוד בהם פטור ואף בלא נכייתא כו' עכ"ל. ולפי מ"ש בשם הרא"ש הדין נותן בנדון זה כיון שזה לוי תופס הספרים הודה תחילה בשם שמעון שהספרים של ראובן והוציא הספרים לפנינו למוסרם לו ואח"כ טען ראובן שהפסידם בלימודו בלי רשותו כיון דהשתא לית ליה מיגו ללוי דאין הספרים של ראובן שהרי הודה שהם שלו תחילה וגם לא מצי טעין שכבר החזירם לו שהרי הוציאם לפנינו תחילה כי טעין אח"כ בשם שמעון שא"ל שראובן נתן רשות ללמוד בהם לא מהני דאע"ג דשמעון היה לו מיגו אם לא היה מוציאם בפנינו תחילה מ"מ לוי זה שהודה והוציא הספרי' לפנינו תחילה דהשתא לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע כי טעין אח"כ ששמעון אמר לו שנתן לו רשות ראובן לא מהני טענה זו בלי מיגו ומוציאין מידו מה שהפסיד ממונו של ראובן וכ"ש לדעת הראב"ד שכתב שם בסי' קמ"ו מרן ב"י דס"ל דאע"ג דזה לא ידע אלא מפיו של המוכר לא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהוא אוסרו ומתירו מדעתו כו' יע"ש ועיין בש"מ לב"ב ד"ל שהביא עיקר דברי הראב"ד הללו בדרך רחבה יע"ש. דמבואר יוצא מדבריו ז"ל דה"נ לוי זה היה לו להאמין לשמעון כמ"ש שהספרים הם של ראובן ולא היה לו להאמינו במ"ש שנתן לו רשות ללמוד בהם. איברא כי סברת הראב"ד הלזו לא חשו לא הרמב"ן ור"י והרשב"א ז"ל כיע"ש וגם דברי הרא"ש דחאם הש"ך בסי' קמ"ו סק"ט כיע"ש מ"מ לא היה לו להש"ך בדין זה שהיא תשו' להרא"ש לכתוב בפשיטות דמיירי כשטוען סתם מאחר שלדעתו ולדעת הטור בנו אפי' בטוען שא"ל שמעון שנתן לו רשות ראובן כל דלית ליה מיגו ללוי השתא לא מהני לדידיה טענה זו וחייב וצ"ע.<br>'''  עוד '''  כתב שם הש"ך וז"ל ויותר נ"ל דאם ראובן הרשה לשמעון ושמעון ללוי פטור ודלא כמ"ש הע"ש וכמ"ש הרי"ף והרא"ש פ' המפקיד כו' וכן משמע להדיא בתשו' הרא"ש והטור שכתבו והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם כו' משמע שאם היה רשות לשמעון ללמוד בהם פטור עכ"ל ועיין להרב ראש יוסף שם בסי' קמ"ו אות פ"ב שדעתו כדעת הע"ש ודחה ראית שדקדק הש"ך מלשון תשו' הרא"ש דאפשר דה"ק והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם כל מי שירצה זולתו יע"ש מיהו ראית הש"ך מדברי הרי"ף והרא"ש מכרעת טובא לע"ד.<br>'''  ובכן '''  לענין הלכה למעשה כל דאית ליה מיגו ללוי דמצי טעין אין הספרים של ראובן מצי טעין נמי ששמעון א"ל שראובן נתן לו רשות ללמוד בהם וכ"ש דטעין בפני נתת לו רשות להשתמש בהם ואפי' לא נתן לו רשות אלא לשמעון בלבד מהני טענתו כמ"ש הש"ך מדברי הרי"ף והרא"ש דפ' המפקיד אמנם אי לית ללוי מיגו כיון דלדעת הרא"ש והטור והראב"ד ז"ל לא מהני מאי דטעין בשם אחר א"כ אם תפס ראובן מלוי שיעור הפסד ספריו מצי טעין ראובן קים לי כהנהו רבוותא דחייב לוי בהפסד ולא מפקינן מיניה ואם היה יודע לוי שהספרים הם של ראובן שלא ע"פ שמעון אלא ששמעון א"ל שראובן נתן רשות להשתמש בהם וסמך על דברי שמעון ולמד בהם בזה נראה דלכ"ע חייב לוי לשלם הפסד הספרים לראובן וכההיא דסי' קמ"ו דלכ"ע כל שהיה יודע הלוקח ששדה זו היה של המערער שלא ע"פ המוכר לא מצי טעין דילמא זבינתיה לפ' דאין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש לעיל דאף גם זו פלוגתא דרבוותא היא יע"ש וא"כ אף בזה יכול המוחזק לומר קים לי ועיין בתשו' מוהרשד"ם סי' ע"ט ופ"ד וק"א ובתשו' מ"ץ ח"ב סי' ע"ב החבי"ב סי' קמ"ו אות נ"א יע"ש.<br>'''  ודע '''  שכתב עוד הרא"ש בתשו' כלל פ"ט סי' ל"ד בענין זה דמיגו והביאוה הטור ומרן בסימן ע"ב סל"ט וזה לשונו ראובן היו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ויורשיו תובעים המשכונות וראובן טוען אותם המשכונות אני תופס מפני שאמר לי לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על המשכונות שבידו כו' תשובה נ"ל שאין לוי יכול לישבע על המשכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופס המשכונות בשביל המעות היה נאמן במיגו דלהד"מ או החזרתי לך אבל גבי לוי אין כאן מיגו כי אין מיגו אלא במה שבידו לטעון אבל מה שביד אחר לטעון אין כאן מיגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד"מ או החזרתי לך עכ"ל ועיין במה שהשיג הש"ך שם בסי' ע"ב סקקנ"ח על הב"ח דכל ראיותיו שהביא לחלוק על דין של הרא"ש הוא כששניהן יודעים האמת ולכן אמרי' בשניהם מיגו משא"כ הכא דראובן אינו יודע אם אמת כדברי לוי וע"כ למה ירצה לשקר ולטעון להד"מ הילכך העיקר כמ"ש הרא"ש והטור והמחבר עכ"ל גם הט"ז דחה דברי הב"ח בזה וכמ"ש הש"ך וכ"כ ג"כ מרן החבי'ב בסי' פ"ב בכללי מיגו אות ק"ו דהרב"א משמע ליה דכי היכי דאמרי' מיגו בשנים היכא שבאים ליפטר אעפ"י שאין האחד יודע מה שבלב חבירו ה"נ אמרי' מיגו משותף לחבירו אבל אני אין דעתי כן דדוקא כשהם נתבעים ובאים ליפטר בטענה אחת אז מהימנינן להו במיגו אע"פ שאין האחד יודע מה שבלב חבירו דתלינן דכי היכי דבטענה זו שטוענין עכשיו ליפטר הושוו לדעת אחת אם הם משקרים היו משקרים בטענת המיגו שהיא טענה יותר טובה והיו שוים בדעת אחת כמו שהושוו עכשיו בטענה זו אבל בנדון הרא"ש שהאחד מן השותפים הוא הנתבע והוא אינו טוען בריא כדי ליפטר מתביעתו ורוצה ליפטר בטענת שותפו כל כה"ג לא אמרי' מיגו כיון שהוא אינו יודע בבריא שהאמת כדברי שותפו את"ד מרן החבי"ב שם אף שלשונו סתום ובא בדרך קצרה. ועיין עוד בסי' זה הג"הט אות ס"ג שדחה ג"כ דברי הב"ח והעלה לענין הלכה בשם מהרשד"ם והרש"ך כדברי מרן בש"ע. וכן העלה ג"כ הרב בני אהרן בתשו' סי' ל"ח יע"ש ועיין בתשו' רב יוסף סימן י"ז דנ"ד ודנ"א שהעל' כדברי הש"ך ז"ל ועיין במה שהעלינו אנן יד עניי לעיל מזה יע"ש.<br>'''  ודע '''  שכתב מוהרימ"ט ח"א סימן ע"א דפ"ח ע"ב רמזם מרן החביב בכללי המיגו אות ק"ו ובסי' ע"ב הג"הט אות ס"ב וז"ל ותשובת הרא"ש ז"ל אינה ענין לכאן שנראין לי הדברים שבנדון שלפנינו מהנייא תפיסה אף למה שביד אחיו לפי שאחיו שבמצרים לא נתחייב מעולם ולא נכנס בשותפות עם ה"ר אלעזר אלא ע"פ ה"ר דוד אחיו הוא חי לכל אשר יאמר ואין מקום לה"ר אלעזר להיות לו שום תביעה על ה"ר דוד אלא יאמר הכל שלחתי ליד אחי שהוא שלחם אלי ועמו אני שותף לא עמך ודוקא בנדון של הרא"ש שראובן על כל פנים צריך להשיב על יורשי שמעון ששואלים ממנו תן לנו הפקדון שמסר לנו אבא בידך לא מצו למידחנהו לגבי לוי מפני טענתו דהוה ליה כמו הפקדת אצלי איני יודע אם החזרתי לך אבל כאן ה"ר מאיר מעולם לא נכנס בחיוב אלא ע"פ אחיו ועל פי נפטר שהוא יאמר לו דע שפלוני שותפינו יש לנו אצלו כ"וך והרי המעות שבינינו מעורבים ותפוסים על הדבר וישבע ה"ר דוד שהוא טוען בריא כנ"ל ברור עכ"ל.<br>'''  ולכאורה '''  יש לדקדק על דברי הרב ז"ל הללו ממ"ש אנן יד עניי לעיל בדין תופס דבר מבעל חובו ובא אחר לערער על אותו דבר שהוא שלו דכל שיודע התופס שהיה אותו דבר של המערער אע"פ שאינו יודע אם מכרן אח"כ או נתנו לו עד שיטעון בבריא כו' כיע"ש וא"כ ה"נ כיון שידע ה"ר מאיר זה שבמצרים שנכסים הללו ששולח לו אחיו ה"ר דוד למצרים מתחת יד ה"ר אלעזר שבדמשק באו אליו א"כ הו"ל כאלו הוא עד בדבר ואין תפיסתו מועיל למה שטוען ה"ר דוד אחיו שיש לו אצלו כ"וך כיון שהוא אינו טוען בבריא דומייא דההיא דתופס דבר מבעל חובו כמדובר אמנם הדבר מבואר דשפיר כתב ודן מוהרימ"ט שהרי בההיא דתופס מבע"ח נמי אם הבע"ח טוען בריא כמו שטוען בעל חובו לא מצי מערער להוציא הדבר מתחת יד התופס וכמבואר ממ"ש לעיל וא"כ בנדון מוהרימ"ט נמי שה"ר דוד הוא השולח לאחיו ה"ר מאיר אותם הנכסים טוען בריא שחייב להם ה"ר אלעזר כ"וך ודחי דמהני ליה תפי' ה"ר מאיר כיון שה"ר מאיר לא נכנס בחיוב אלא ע"פ אחיו ואין לו עתה עם ה"ר אלעזר שבדמשק. ועיין במ"ש הטור סימן קמ"ו סכ"ד בשם הרא"ש שאפילו לא ידע המחזיק שהיתה של המערער אלא ע"פ המוכר צריך להחזירה לו אפילו אין למערער עדים שהיתה קרקע שלו יע"ש ואין זה סותר דינו של מוהרימ"ט דהתם ה"ט כמ"ש שם מרן ב"י בשם הרא"ש דלגבי המחזיק הזה לא מהני מיגו דלא היתה שלך מעולם דאין זה מיגו טוב כי ניחא ליה טפי למימר שלקחו מאותו שמכרה לו כי הוא סבור כי ימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למטען לא היתה שלך מעולם שהוא ירא שימצא עדים שהמערער היתה שלו יע"ש והאי טעמא לא שייך הכא במטלטלין וכמ"ש מוהרימ"ט דאין לו לה"ר אלעזר שום תביעה עם ה"ר מאיר אלו היה אומר הכל שלחתי ליד אחי שהוא שלחם לי ואפילו יביא עדים ה"ר אלעזר שהנכסים היו שלו אין זו טענ' כיון דלמכיר' קיימי מה שאין כן בקרקע דבחזקת בעליו קאי עד שיביא עידי חזקה וטענה ועוד דבנדון הרא"ש אילו היה תחילת דינו של המערער עם המוכר והיה המוכר טוען בריא אתה מכרתו לא היה יכול המערער להוציא הקרקע מיד המוחזק דומייא דנדון מהרי"ט שדינו של ה"ר אלעזר הוא עם ה"ר דוד המוכר וכן מבואר בדברי הראשונים הובאו דבריהם בשיטה המקובצת לבבא בתרא פרק חזקת ד"ל יע"ש ועיין להרב ט"ז בסי' ע"ב סל"ט הביא ראיה לההיא דהרא"ש מההיא דפרק חזקת והן הן דברי הטור דסימן קמ"ו סכ"ד. ויש לגמגם קצת על דבריו מדברי הרא"ש שכתב מרן שם וכמדובר ויש ליישב דאף הרא"ש ז"ל לא הוצרך התם לטעמא דאין זה מיגו טוב אלא דהמחזיק אינו יודע מעצמו שהיה הקרקע של המערער אלא ע"פ המוכר אבל כשהוא יודע מעצמו שהיה של המערער כדין שלפנינו אפילו אית ליה מיגו טוב לא מהני כל דלא טעין בריא שלקחו המוכר ממנו ודוק.<br>'''  ולענין '''  הלכה למעשה בדין זה שכתב הרא"ש והביאו מרן בש"ע סימן ע"ב סל"ט אין להשגיח בדברי הב"ח שתלה אותו בפלוגתא דרבוותא דלית מאן דחש לדבריו מכל האחרונים הש"ך ומרן החבי"ב והט"ז והרב בני אהרן כמדובר ומ"מ אע"פי דלא מהני תפיסת השותף הא' בפקדון לענין מה שטוען השותף חבירו בבריא על בעל הפקדון כיון שהנפקד עצמו אינו טוען בריא מ"מ מצי למסור הפקדון ביד מי שטוען בריא והוא יעשה דין לעצמו עם המפקיד וכמ"ש הר"ב בני אהרן לעיל וכן מידי דסחורה הידועה לאיש אחר ששלחה לאחר למוכרה והאחר שלחה לשותפו אע"פ שהיא ביד זה השותף השלישי עדיין יכול שותפו להחזיקה בידו ולטעון עליה עם הראשון כ"וך אתה חייב לי עליה כאלו היתה הסחורה בידו ממש וכמ"ש מוהרימ"ט שם דלא דמי לנדון הרא"ש שבתשו' שהוא הדין הזה שלפנינו שהוא פקדון שבא מידו של ראשון ליד השותף השני וכמדובר.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}