עריכת הדף "משנה למלך/קרבן פסח/א" (פסקה)

==ג==
'''אף בשעת היתר הבמות כו'.''' ראיתי לבאר קצת דיני הבמות בין במת ציבור בין במת יחיד. דע דאליבא דכולי עלמא ציבור לא הקריבו בבמת יחיד וזה מוסכם מהכל. וכן יחיד לא הקריב חובות בבמת יחיד וגם זה מוסכם. לא נחלקו אלא ביחיד בבמת ציבור איזה קרבן מקריב וכן ציבור בבמת ציבור.

והנה אליבא דרבי מאיר {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיז/א|זבחים קיז.]]}} יחיד לא הקריב חובה אפילו בבמת ציבור, אבל נדרים ונדבות הקריב אפילו בבמת יחיד{{הערה|רש"י שם {{ממ|[[רש"י/זבחים/קיז/א|ד"ה כל הנידר]]}}, בשם תורת כהנים.}}. וכן מנחה ועופות הקריב היחיד בבמת ציבור ובבמת יחיד{{הערה|מנחות מפורש בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיז/א|שם]]}}, ועופות בגמרא שם {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיט/ב|קיט:]]}} אמר רב ששת, לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה.}}, ונזירות נמי לרבי מאיר הוי דבר הנידר והנידב{{הערה|בגמרא {{ממ|קיז.}} מבואר שקרב לדעתו, ופירש"י דנידר ונידב הוא.}}. ולדידיה אתי קרא דאבשלום כפשטה, שהלך לחברון שהיתה שם במת יחיד להקריב קרבן נזירות, דלדידיה קרבן נזירות קרב בבמת יחיד{{הערה|כתיב {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/טו#ז|שמואל ב' טו ז]]}} ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. והגמרא בתמורה {{ממ|[[בבלי/תמורה/יד/ב|יד:]]}} הוכיחה מפסוק זה שנזירות הוי דבר שנידר ונידב, ופירש"י: ומדהלך להקריב קרבנות נזירותיו בחברון דהיא במת יחיד, שמע מינה נידר ונידב הוא. ומשני, לא, אעיקר נדרו. ופירש"י: ה"ק אלכה נא לבמה גדולה בגבעון, דהתם הוא מזבח שעשה משה, ואשלמה נדרי שנדרתי בחברון, אבל לא שיביא הקרבן בחברון. שוב מקשה הגמרא שעיקר נדרו היה בגשור, ומשני, אמר רב אחא ואיתימא רבה בר רב חנן, לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון. ופירש"י: ולהקריבן שוב בבמה גדולה. וע"כ פירש רבינו שלדעת ר"מ אי"צ לזה ואפשר לפרש הפסוק כפשטיה שהקריב הקרבן בבמת יחיד בחברון, כיון דנזירות הוי נידר ונידב שקרב לדעת רבי מאיר בבמת יחיד.}}

ודע דאליבא דמאן דאמר דעופות קרבין בבמה, איכא מאן דאמר שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולין ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין{{הערה|התוספות בחולין שהביא רבינו להלן בסמוך הביאו כן בשם יש מפרשים. וכתבו שכן דקדקו בירושלמי מגילה {{ממ|[[ירושלמי/מגילה/א/יא|פ"א הי"א]]}}.}}. אך התוס' בסוף פ"ק דחולין עלה כ"ב {{ממ|[[תוספות/חולין/כב/ב|ע"ב ד"ה והביא]]}} סתרו סברא זו וכתבו דלכולי עלמא אינם כשרים כי אם תורים ובני תורה, ודברי הירושלמי הם בבמת בני נח{{הערה|דילפינן בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/קטו/ב|קטו:]]}} מקרא דויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה.}}, ע"ש.

ואמרינן בגמרא בפרק פרת חטאת {{ממ|[[בבלי/זבחים/קיז/ב|זבחים קיז:]]}} דאליבא דכולי עלמא חטאת ואשם דנזיר חובות נינהו ואינם קרבים{{הערה|כך מסקנת הגמרא שם: אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר שמואל, מחלוקת בעולה ושלמים, אבל בחטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבי.}}. ונראה דבין בבמה גדולה בין בקטנה אינו קרב חטאת ואשם דיחיד משום דלרבי מאיר אין חילוק בין במה גדולה לקטנה לקרבן חובה דיחיד, דבכולם אינו קרב{{הערה|וכן נקט בפשיטות המשך חכמה {{ממ|[[משך חכמה/ויקרא/ד#ו|ויקרא ד ו]]}}.}}.

ודע, דקרבן פסח קרבן ציבור הוי וקרב בגלגל בבמת ציבור דהכי כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל. אך אני מסתפק בפסח שני דאי הוי קרבן יחיד אינו קרב אפילו בבמת ציבור משום דהוי חובה. והנראה מדברי התוס' בפרק בפרק פרת חטאת עלה קי"ח ד"ה תתרגם דפסח שני קרב בבמה. ומיהו לא נתבאר בדבריהם אי קרב בבמה קטנה, ולי נראה דאינו קרב כי אם בבמה גדולה דומיא דפסח ראשון, משום דטעמא דפסח שני דקרב אף על גב דהוי קרבן יחיד משום דאתי מכח קרבן ציבור דפסח ראשון קרבן ציבור הוי, וכיון דפסח ראשון אינו קרב אלא בבמה גדולה הוא הדין פסח שני. ועולת ראיה אליבא דכ"ע קרבן יחיד הוי ולא דמי לפסח ולפי זה אינו קרב לא בבמה גדולה ולא בקטנה. ומ"מ אני מסתפק בזה דבפ"ה דיומא (דף נ"א) נראה דחגיגה קרבן ציבור הוי ופסח קרי ליה התם קרבן יחיד וכן אני מסתפק בחביתי כ"ג ופר ואיל שהיה מביא ביום הכפורים דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא בריש פ"ב דתמורה ובפ"ק דיומא (דף ז') ולפי זה לא קרבו בשום במה ומשמעתין דפרת חטאת מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה במנחה דהא איכא חביתין והדבר צריך תלמוד: ודע דרבנן חולקים על ר"מ וס"ל דאין מנחה ועופות בבמה משום דזבחים כתיב וכן נזירות ס"ל דהוי חובה ולא קרב בשום במה דבהא מודו לר"מ דחובת יחיד אינו קרב לא בגדולה ולא בקטנה ולרבנן יש לתמוה מאבשלום דהיכן הלך להביא קרבנותיו והתוס' כתבו דרבנן ס"ל דלאו נזיר הוה וקרא דאלכה ואשלמה את נדרי מיירי בנדרים ונדבות. אך בד"ה מחלוקת כתבו דליכא למימר דקרא איירי בשאר נדרים דבתמורה משמע דאיירי בקרבן נזירות וברפ"ב דתמורה צדדו התוס' דאפשר דרבנן דר"מ ס"ל כר' יהודה דיחיד מקריב חובות בבמה גדולה דומיא דציבור ולפי זה הלך אבשלום לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון אבל כבר דחו התוס' שם פירוש זה דמריהטא דשמעתא מוכח דרבנן קמאי כר"מ ס"ל ומוכרח הוא מדפריך בגמרא חכמים היינו ת"ק ואי כדברי התוס' טובא איכא בינייהו דרבנן קמאי כר' יהודה ובתראי כר"מ מדקאמרי כל שהציבור מקריבים כו' משמע דיחיד אינו מקריב חובה אפילו בבמה גדולה. ול"נ לתרץ דאפשר דאבשלום מעיקרא כי נדר הכי נדר ע"מ שאגלח מנדרים ונדבות הריני נזיר וכמ"ש התוס' בפ"ב דביצה (דף כ') ד"ה נזיר ואין חילוק בין מעות מעשר שני לנדרים ונדבות דכולהו מחד טעמא אימעיטו דכל קרבן חובה אינו בא אלא מן החולין אבל היכא דהקדים ואמר ע"מ שאצא בנדרים ונדבות הריני נזיר מהני וכמ"ש התוס'. עוד כתבו התוס' בפ"ב דתמורה דלר"ש דאמר בנזיר דאם גלח על שלמי נדבה יצא אפשר דאבשלום נדר להביא עולת נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ"ע ועלה היה אבשלום רוצה לגלח ע"כ. ומיהו קשה לי אימור דאמר ר"ש אם גלח דהיינו בדיעבד לכתחלה מי אמר וא"כ אכתי קשה איך היה עולה לחברון לגלח על נדרים ונדבות לכתחילה ועוד קשה מדוד איך הניחו. ודע דר' יהודה ס"ל דחובות יחיד נמי קרבו בבמה גדולה דכי כתיב הישר אבעיניו כתיב דהיינו במה קטנה והתם דוקא לא קרבו אלא נדרים ונדבות ולא נתבאר בדברי ר"י אי נזירות הוי חובה ולא קרב אלא בבמה גדולה או הוי נידר ונידב וקרב אפי' בקטנה והתוס' צדדו שני צדדים הללו בדברי ר"י ולדידיה לא תיקשי מאבשלום דאף דנימא דנזירות הוי חובה הלך לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון ומנחה לר"י לא קרב בבמה דהכי קאמר ר"י במתני' דריש פרת חטאת אין מנחה בבמה והתוס' הקשו דא"כ היכי קאמר ר"י כל שהציבור והיחיד מקריבים באהל מועד שבמדבר מקריבים באהל מועד שבגלגל והא איכא לר"י מנחה ועופות אלמא דלר"י מנחה ועופות קרבו בבמה והתוס' צדדו דאפשר דלר"י בבמה גדולה איכא מנחה ובבמה קטנה ליכא ובמתני' איירי בבמה קטנה ודחו חילוק זה דמהיכא תיתי הך דרשא וכן כתבו בסוף הפרק (דף קי"ט) . ולי נראה דמלישנא דר"י הכי משמע דקאמר ובמה שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים ומדלא קאמר דבר הנידר והנידב משמע דאתא למעט מנחה ומרישא דקתני כל שהציבור משמע דאין מנחה בבמה וא"כ בלא מתני' קשיא דר' יהודה רישא לסיפא וע"כ אית לן למימר דשאני ליה לר"י במנחה בין במת יחיד לבמת ציבור ומתני' איירי בבמת יחיד ופשטה בהכי איירי. ודע שראיתי לתוס' בפ"ב דסוטה (דף ט"ז) ד"ה לרבות דרש"י כתב דלא גרסינן לרבות נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהם סוטות ותמהו דאימא דאיסי בן יהודה ס"ל כר' יהודה דאמר כל שהציבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כו' ע"כ, ולפי מ"ש בשם התוס' תמיה לי מלתא דהא כר' יהודה נמי לא אתי דהא איהו ס"ל דאין מנחה בבמה בין בגדולה בין בקטנה וא"כ איך יתכן שישקו סוטות בנוב וגבעון ולחלק ולומר דדוקא מנחה דנדר ונדבה לא קרבה אבל מנחה דחובה קרבה זה לא יתכן בעיני וכעת צ"ע. ודע דר"ש ס"ל דיחיד לא הקריב חובות אפי' בבמה גדולה וס"ל נמי דאין מנחה בבמה ונזירות נמי ס"ל דהוי חובה ולא קרב בבמה וצבור נמי ס"ל דלא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן שיש כמותם בנדבה יחיד והיינו תמידים לפי שגם היחיד מתנדב עולה ומקריבה אבל חטאות ואשמות כגון שעירי הרגלים שאין כנגדם ביחיד לפי שאין חטאת ואשם באים בנדבה לא הקריבו הציבור וכ"ש פר העלם ושעירי ע"ז שאף שהם קרבן ציבור אין זמנם קבוע ואינם באים בנדר או בנדבה וכן שלמי עצרת לא הביאו ואע"ג דאיכא שלמי נדבה לא דמו דשלמי עצרת הוו קדשי קדשים ושלמי נדבה קדשים קלים כן כתבו התוס' ור"ש וכתבו התוס' דבנוב וגבעון לא קרבו ביוה"כ לא שעירים ולא פרים. ועיין במ"ש רש"י בפ"א דמגילה (דף ט') . ודע שסוגיא זו דתתרגם מתניתך בעולת כו' לא יכולתי להולמה לפי גירסתנו. והנראה מדברי רש"י והתוס' שגירסא אחרת יש להם וטעות נפל בספרים. ועיין בפרק כל שעה (דף ל"ח) ובפ"ק דמגילה (דף ט'):

''' ודע ''' דאיכא תנא דס"ל דלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה ולפי זה פסח שהקריבו ישראל במדבר ופסח גלגל היה ע"פ הדיבור דס"ל דכל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה ועיין במ"ש התוס' בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) ד"ה הואיל ובהרא"ם פ' בהעלותך. אך סוגיא דפרת חטאת דקאמר מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח כו' ס"ל כאידך תנא דקאמר דביאה האמורה גבי תפילין משמע עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וה"ה ביאה האמורה גבי פסח דאי לא מאי קאמר פשיטא הא טובא אשמעינן שאע"פ שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה ע"פ הדיבור עשו אותו הפסח אם קרבו נסכים במדבר או לא. ואם יש חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד וכן אם קרבו נסכים בגלגל ואם יש חילוק בין במת ציבור לבמת יחיד עיין בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) ובפ' בתרא דזבחים (דף קי"ח) ובפרק השוחט והמעלה (דף קי"א) אם עולה שהקריבו ישראל בסיני קודם הקמת המשכן היתה צריכה הפשט וניתוח. עיין בפ' בתרא דזבחים (דף קט"ו) ובפ"ק דחגיגה (דף ו') ובסוף זבחים (דף ק"כ) . אם הקריבו שלמים בני נח פ' בתרא דזבחים (דף קט"ז) . אם עבדו הבכורות עד הקמת המשכן או משבאו לסיני נפסלו הבכורות ועבודה בכהנים מחלוקת תנאים בפ' פרת חטאת (דף קט"ז):

''' תנן ''' בריש פ' פרת חטאת אלו דברים שבין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה לדמים ורחוץ ידים ורגלים ואמרי' בגמ' דחזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואינם נוהגים בקטנה וכן זרוע בשלה אליבא דמ"ד דנזירות קרב בבמה קטנה זרוע בשלה לא נהג בה וכן קרן ויסוד וכבש ורבוע וכיור וכנו נוהג בבמה גדולה אך לא בקטנה ובשחיטת לילה בבמה קטנה נחלקו רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה וכן אם עולת במה קטנה בעיא הפשט ונתוח מחלוקת רב ור"י. ואלו דברים ששוה במה גדולה לקטנה דם מתיר ופגול ומומין נותר וטמא כל אלו נוהג בקטנה כגדולה. ואם נשים כשרות במקום דלא בעינן כיהון ובגדי שרת עיין בחדושי מוהרימ"ט לקדושין עלה דההיא שכתבו התוס' בפ"ק דקדושין (דף ל"ו) ד"ה הסמיכות שכתב שהתוס' אתו לאשמועינן דמהגשה ואילך מיירי בכהנים דוקא לומר דבבמה בשעת היתר דלא בעינן כיהון כו' אף האשה כשרה וכו' ע"ש. והאי טמא דתנינן הכא פירש רש"י דהיינו לאכול קדשים דאינו יכול לאכול הטמא ולענין אם הטמא מקריב לא נתבאר בדבריו ולכאורה היה נראה דבבמה קטנה דהזר מקריב דהוא הדין טמא אך רבינו בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב וכן פירש רבינו עובדיה דאע"פ דזר מקריב בבמה אין טמא מקריב בבמה ועיין בהראב"ד בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ד' שכתב ואיני מוצא אלא בבמה ומיהו יש לדחות דבבמה גדולה איירי: