עריכת הדף "משנה למלך/מתנות עניים/ה" (פסקה)

== יז ==

'''היו כל העומרים של קב קב כו'.'''  דין זה דאם הוא יתר על ד' דאינו שכחה כעת לא ידעתי היכן הוא מוצאו דאף דבמתני' לא נקט אלא בשל ד' קבין אין מכאן הכרח לומר דכל שהוא יתר מד' קבין דמודו ב"ה דאינו שכחה דאפשר דלב"ה אפילו ביתר מד' הוי שכחה ומאי דנקט מתני' ד' קבין הוא משום ב"ש דאית להו דכל שיש בו ד' קבין אינו שכחה. והנה מלבד דממתני' ליכא הוכחה לדינו של רבינו מהירושלמי נראה הפך דין זה שהרי עלה דמתני' דמחלוקת זה דב"ש וב"ה שאלו בירושלמי מה אנן קיימין אם משום דבר מסויים דיינו שנים אי משום שורה דיינו ג'. ותירצו דטעמייהו דב"ש היא כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש ע"כ. והכונה דב"ש אזלי לטעמייהו דאית להו דג' הוי שכחה וד' אינו שכחה ומש"ה היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב וא' של ד' קבין אית להו דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ד' קבין ולעשותו ד' עומרים של קב קב כשאר העומרים והו"ל ד' דאית להו לב"ש דאינם שכחה. ומטעם זה אמרו בירושלמי דלב"ש ה"ה אם היו כל העומרים של שני קבין ואחד של ח' דאינו שכחה משום דיכול לחלק עומר זה של ח' קבין ולעשותו ד' עומרים של שני קבין כשאר העומרים. וע"כ דב"ה דפליגי טעמייהו הוא משום דכיון דהוא עומר אחד לא אמרי' רואין אותו כאילו הוא מוחלק כיון שיכול לחלקו וכ"כ הר"ש דטעמא דב"ה הוא משום דלית להו רואין. ולפי זה נראה דאין טעם לחלק אליבא דב"ה בין כשהוא ד' קבין או יותר מד' קבין ודברי רבינו כעת צריכים אצלי תלמוד. ודע דיש להסתפק אליבא דב"ש היכא דכל עומרי השדה הם של קב קב והיו שם שני עומרים כל אחד מהם של שני קבים ושכחם אם הם שכחה. ולכאורה נראה דאינם שכחה לב"ש כיון דיכול לחלקם ולעשותם ד' עומרים כשאר העומרים ומק"ו דעומר שיש בו ד' קבין נפיק וכאותה ששנינו בפ"ו דפאה בשני עומרים ובהם סאתים ר"ג אומר לבעה"ב מק"ו ומה בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינה שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהיה שכחה. והכא בנ"ד לא שייך מה שהשיבו חכמים לר"ג לא אם אמרת בעומר אחד שהוא גדיש תאמר בשני עומרים שהן ככריכות, דהכא כיון דטעמא דב"ש הוא משום דיכול לחלק האי טעמא שייך נמי בשני עומרים. ואף שכתבנו שהסברא גוזרת כן עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ונסתפקתי היכא דהוא יתר על הד' דקי"ל דאינו שכחה היכא דהיו שני עומרים של קב קב ואחד של יותר מד' קבין ולקח זה העומר הגדול ושכח את כולם אם מצטרף העומר הגדול עמהם ויהיו ג' ונמצא אחד מהם דקי"ל דשלשה אינו שכחה או דלמא הא דאמרי' דג' אינו שכחה הוא כשכל אחד ואחד לבדו היה בו שכחה אז בהצטרף כל הג' במקום אחד אינם שכחה אבל כשאחד מהם אין בו שכחה אפי' כשהוא לבדו אינו מצטרף עם האחרים לעשותם ג'. וראיתי בירושלמי פ"ו דפאה עלה דמתני' דהעומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שאמרו דטעמא הוא דכתיב כי תקצור כו' לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אית תנויי תני ושכחת עומר ולא גדיש. ושאלו על זה היך עבידא כלומר מאי בינייהו אי טעמא דמתני' הוא מהאי טעמא או מהאי ותירצו דנ"מ היכא דשכח ב' עומרים בצדו אין תעבדיניה עומר מחלוקת ב"ש וב"ה אי תעבדיניה גדיש אינו נידון בשורה ע"כ. והכוונה דלמ"ד דטעמא דמתני' הוא מקרא דלא תשוב לקחתו ומודה דאף שיש בו סאתים דנקרא עומר היכא דשכח ב' אחרים בצדו ונמצא דהוו ג' הוא מחלוקת ב"ש וב"ה דלב"ש השנים שכחה דהא אית להו דג' יש בהם שכחה ולב"ה אין כאן שכחה דהא אית להו דג' אין בהם שכחה. וה"ה דלב"ש אם שכח ג' אחרים בצדו דאין כאן שכחה דהא אית להו דד' אין בהם שכחה ולכ"ע עומר זה מצטרף עם אחרים. ואי תעבדיניה כגדיש כלומר לאידך טעמא דממעט ליה משום דכתיב עומר ולא גדיש וא"כ ס"ל דעומר שיש בו סאתים נקרא גדיש אינו נדון בשורה כלומר אינו מצטרף עם ג' אחרים לב"ש ולא עם שנים אחרים [לב"ה] ואין בהם שכחה כלל. אך בחלוקת עומר שיש בו סאתים תלוי במחלוקת הטעמים. והנה רבינו מיעט העומר שיש בו סאתים משום דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש והדין עמו לפי שטעם זה הוזכר במשנה שאמרו חכמים לר"ג אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש כו' ולפי זה עומר שיש בו סאתים אינו מצטרף עם אחרים וכדברי הירושלמי. אך בתלמודא דידן ס"פ המוכר את הבית (דף ע"ב) אמרי' א"ר הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינם שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ע"כ. הרי הדבר מבואר דר"ה אית ליה דאף דנקרא גדיש היכא דיש בו סאתים מ"מ נקרא עומר היכא דאיכא שנים אחרים בצדו ומצטרף עמהם זה העומר שיש בו סאתים וה"ל ג' ואין בשום אחד מהם שכחה וכדקי"ל דג' אין בהם שכחה. ומ"מ נראה דנפשטה בעיין דהיינו עומר שיש בו יתר על ד' קבין דפשיטא דמצטרף. ולענין הלכה פשיטא דקי"ל כתלמודא דידן ולעולם דעומר שיש בו סאתים נידון בשורה ותמהני איך רבינו לא הביא דין זה. ועיין במ"ש רשב"ם שם בגמרא. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל בפרקין דין ג') :

{{פורסם בנחלת הכלל}}{{ניווט כללי תחתון}}