עריכת הדף "מלבי"ם/במדבר/ה" (פסקה)

== ג ==

'''מזכר עד נקבה תשלחו ''' לפי הפשט הוצרך לומר זה לבל נפרש שמוסב על הענין הנאמר בפרשיות הקודמות שמדבר מהלוים נושאי הארון והמשכן שצוה שלא ימצא ביניהם מצורע וזב בעת נשיאת הארון. עז"א מזכר עד נקבה. ונקבות לא נמצאו עם נושאי הארון. וא"כ ידעינן שבכל אדם הכתוב מדבר, אולם הלשון הרגיל בזה הוא לומר מאיש ועד אשה, רק שאם היה אומר לשון איש ואשה היה מורה רק גדולים, שאיש ואשה מציינים הגדלות לכן אמר זכר ונקבה שכולל גדולים וקטנים:

'''מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ''' הנה במ"ש מזכר עד נקבה ממעט טו"א שראו לובן ואודם כאחד א"ח על ביאת מקדש כמ"ש בנדה (דף כח), ודוקא בטומאה הפורשת מן הזכר אבל אם נטמאו בשאר טומאות צריכים שלוח, וזה מוכיח ר' יונתן ממ"ש אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם מבאר שהשלוח הוא כדי שלא יטמאו וא"כ אין חילוק דהא גם טו"א שנטמאו בשאר טומאות מטמאים, וכן מוכח מזה שצריך לשלח אף החולה ויונק שדים שא"י ללכת בעצמו, וכן אף כלים טמאים שלא נאמר שלשון שלוח בדרך הדיוק שייך רק במי שיכול להשתלח וללכת ברגליו כי באר הטעם שלא יטמאו את מחניהם, ואין הצווי דוקא על המשתלח רק אל כלל ישראל שישלחו אותם כדי שלא ימצא טומאה ביניהם ובזה ימצא בהרחבה פעל שלח גם על דברים שאין בם רוח חיים:

ור"ע למד דכלים טעומם שלוח ממ"ש מזכר עד נקבה תשלחו, ויל"פ עפמ"ש בנדה (דף כ"ח ע"ב) שממה דכתיב זכר ונקבה ממעט טו"א, וממה דכתיב מזכר עד נקבה [ולא כתב זכר ונקבה תשלחו] למדין כל דבר שי"ל טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס, נראה פי' שממ"ש מזכר עד נקבה, מבואר שיש איזה הבדל ביניהם כמו מגדול ועד קטן, והוא כי הזב טעון ביאת מים חיים והזבה א"צ מים חיים ור"ל אף הזבה שקלה מזב תשלחו, ומזה ידעינן שעכ"פ צריך שיהיה לו טהרה במקוה, וממילא ידעינן שכל שי"ל טהרה במקוה צריך שלוח אף כלים כי לא אתמעט רק כלי חרס, אמנם למ"ש בעירובין (דף ק"ד ע"ב) דר"ע שס"ל דשרץ שנמצא במקדש מוציאין אותו מכל העזרה ס"ל דהמכניס שרץ במקדש חייב, א"כ לא ס"ל לר"ע למעט מי שאין לו טהרה במקוה, וצ"ל שס"ל שממעט כלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה מבואר דשאר כלים צריכים שלוח, ור' ישמעאל למד הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים וכו', נראה שר"ע ור' ישמעאל אזלי לשטתם, דבספרא (ויקרא סי' ש"א) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים אומרים יכול אפי' במגע טומאות יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדים שהן אבות הטומאה יצא דבר שאינו אה"ע, רע"א יכול אפי' אוכלים ומשקים וכלי חרס [כצ"ל] יהא חייב ת"ל בהמה וכו', ופי' הראב"ד שלזקנים הראשונים אפי' הכניס משכב ומושב לעזרה פטור וזה נקרא מגע טומאה כי אין הטומאה מעצמו, ור"ע ס"ל שבזה חייב ולא ממעט רק כ"ח שאין נעשה אב הטומאה, והתבאר דזקנים הראשונים דרשי כל התורה בכלל ופרט וכלל, ולא מרבה אלא כעין הפרט, ור"ע דורש כה"ת בריבה ומיעט וריבה ומרבה הכל כמ"ש בתוספתא דשבועות ובגמ' שם (דף כ), וע"כ ר"ע לשטתו לדידי' מ"ש מזכר עד נקבה כולל גם משכב ומושב של זב וזבה שהם כלים וצריכים שלוח, ור' ישמעאל לשטתו שדריש כה"ת בכלל ופרט ס"ל כהזקנים הראשונים שעל מגע טומאות וה"ה משכב ומושב א"ח על ביאת מקדש, לא למד מן מזכר עד נקבה, רק למד לבגד המנוגע שצריך שלוח מן אדם המנוגע כי הבגד המנוגע הוא טמא מצד עצמו ואינו מגע טומאות, ומבואר בתוספתא (פ"ק דשבועות) שר"ע שדורש ריבוי ומיעוט וריבוי ס"ל שמ"ש בכל דבר טמא מלת דבר מרבה את הנגעים שטומאתם וטהרתם תלוי בדבר הכהן, אבל לר' ישמעאל שדורש כללי ופרטי אין ריבוי לנגעים, וע"כ הוצרך ללמוד בגד מנוגע שטעון שלוח מאדם מנוגע מה אדם טעון שלוח אף בגד. והנה במ"ש בספרי שאדם מצורע מטמא מו"מ ובגדים מנוגעים אין מטמאים מו"מ נאמרו בזה דברים רבים ופלפולים שונים, שדעת הרמב"ם (פ"י מה' ט"צ) דאדם מצורע מטמא מו"מ כזב וזבה, וכ"כ רש"י יומא (דף ו' ע"ב) ותוס' שם בשם הר"מ מפונטייזא, (שלא כמ"ש רש"י בפסחים (דף ס"ב) שאינו מטמא רק טומאה קלה וכ"ד הר"ש והראב"ד) וע"ז יקשה ממ"ש בפסחים (שם) דזב חמור ממצורע שמטמא מו"מ, והתירוצים שנאמרו בזה דחוקים, עוד כתב הרמב"ם (פי"ג מה' טומאת צרעת הי"ג) שבגד המנוגע עושה משכב ומושב, וזה סותר למה שנאמר בספרי כאן, ונראה שר' ישמעאל בספרי כאן אזיל בשטת ר"ש [שלרוב יהיו ר' ישמעאל ור"ש אחדים במכלתא וספרי ובאו זה תחת זה] שבספרא (מצורע סי' ק"ל) ממעט מד' פעמים הזב [שמיותר] אבן המנוגעת ובעל קרי וטמא מת ומת שאין מטמאים מו"מ, ור"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו מי שי"ל שכיבה וישיבה מטמא מו"מ ולא המת, וא"כ לר"ע ה"ה שבגד מנוגע אינו מטמא מו"מ דהא א"ל שכיבה וישיבה, אבל לת"ק דלא ס"ל סברא זאת ומצריך מיעוט למעט מת ואבן המנוגעת אע"ג שא"ל שכיבה וישיבה, ממילא בגד מנוגע שאין לו מיעוט מטמא מו"מ [ועי' בנדה (דף נ"ד) דמה בר מו"מ הוא ולטעמיך אבן המנוגעת בת מו"מ היא דתניא הזב ולא אבן המנוגעת מבואר שהמקשן סובר סברת ר"ש והתרצן השיב כת"ק דר"ש], ולפ"ז מבואר שגם מ"ש הרמב"ם דמצורע מטמא מו"מ טומאה חמורה הוא לשטת הת"ק דר"ש שדריש ארבעה פעמים הזב שמיותר למעט מת ואבן המנוגעת, אבל לר"ש דא"צ מיעוט על מת ואבן המנוגעת אחר שא"ל שכיבה וישיבה מיותר לי' שם הזב למעט מצורע שי"ל שכיבה וישיבה, ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם ממ"ש בפסחים (דף ס"ז) עמ"ש ר' שמעון דמצורע חמור מזב, אדרבה זב חמור שמטמא מו"מ ולא מצורע לדעת הרמב"ם שזה לשטת ר"ש אבל לדידן גם מצורע מטמא מו"מ, ובכ"ז גם לר"ש שלדידי' יש מיעוט על מצורע לא אתמעט רק מטומאה חמורה לא מטומאה קלה כמ"ש בספרא (מצורע סי' למ"ד) וכבס המטהר את בגדיו א"ר שמעון מה זה בא ללמדנו וכו' ומסיק שכבס מלטמא מו"מ, מבואר שהמצורע מטמא מו"מ בטומאה קלה גם לר"ש, וע"כ אמר בספרי כאן לר' ישמעאל דאזיל בשטת ר"ש לא א"א באדם שמטמא ע"ג מו"מ [פי' טומאה קלה] וכלים אין מטמאים אפי' טומאה קלה כי אין להם שכיבה וישיבה, וכ"ז לשטת ר"ש, והרמב"ם להלכה ס"ל דמצורע מטמא מו"מ בטומאה חמורה כמ"ש בספרא (תזריע סי' ס"ה ומצורע סי' ה"א) שמצורע מטמא מו"מ, וכן ס"ל דבגד מנוגע מטמא, כי לא ס"ל סברת ר"ש דכל שא"ל שכיבה וקימה א"מ מו"מ, ולא יש מיעוט רק על אבן מנוגעת לא על בגד מנוגע ולכן ס"ל דבגד מנוגע מטמא מו"מ:

ריה"ג א"צ לו ללמוד של ר' ישמעאל כי הוא אומר בספרא תזריע (סי' קנ"ט) מחוץ למחנה מושבו, והבגד מלמד שבגד המנוגע טעון שלוח, אמנם מה שלמד בכאן, מובא בגמ' (עירובין ק"ד ע"ב) בשמו, פרט לכלי חרס וכן בנדה (דף כ"ח) והגמ' חוקר בזה אם משום דלית טהרה במקוה אם משום שאין נעשה אה"ט, א"כ מ"ש כאן כל שראוים לעשות אב הטומאה הוא מדברי הספרי שכן דעתו בפי' דברי ריה"ג שאמר פרט לכ"ח [דלא כגי' הילקוט פרט לפחות משלש על שלש], וצ"ע לחלק בינו ובין ר"ע. ור' יצחק מביא ראי' שלא ענש על כיבוס בגדים באוכל נבלת עוף טהור [דבי' מיירי קרא דאם לא יכבס] דהא בטמא מת כתיב וכבס בגדיו ורחץ במים ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ולא אמר ואם לא יכבס בגדיו ולא יתחטא מכלל שעל כיבוס בגדים אינו חייב כרת וכ"ש שאינו חייב באוכל נבלת עוף טהור. והנה בספרא אחרי (סי' קכ"ט) אמר יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים, והמ"ל (פ"ג מה' באהמ"ק הלכה י"ז) הק' מזה על הרמב"ם שפסק שהמכניס כלי ראשון למקדש אינו חייב מלקות דהא בגד של אוכל נבלת עוף טהור הוא ראשון ואמר שסופג ארבעים, ונראה שהספרי שאמר סתם שלא ענש על כיבוס בגדים סובר שגם אינו לוקה, והטעם מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, והספרא שסתמא ר' יהודה אזיל לשטתי' דס"ל שכ"מ דכתיב בתחלת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר לוקין על לאו הבא מכלל עשה ולא קיי"ל כוותי' וכמ"ש בפ' אמור (סי' קי"ט) ולכן אמר שעל כיבוס בגדים בארבעים. אמנם מה שבספרא לא למד מק"ו מטומאת מת כמו שלמד ר' יצחק בכאן, נראה שר' יהודה סתמא דספרא לשטתו שהוא לא ס"ל הכלל שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו כמ"ש בפ' ויקרא (סי' ש"א), ולדידי' לוקין על כלים שנגעו בטמא מת, ור' יצחק ס"ל כלל זה ואין לוקין לכן למד ק"ו מכיבוס בגדים שגבי מת:

'''אל מחוץ למחנה תשלחום ''' היל"ל מן המחנה תשלחום, כמ"ש תחלה וישלחו מן המחנה, רק שאז יל"פ שישארו במחנה רק שיהיו מפורדים במקום בפ"ע שלא יגעו בארון ובנושאים, שמהם דבר בפרשיות הקודמות, לכן בארשישולחו מחוץ למחנה:

'''ולא יטמאו את מחניהם ''' אמר לשון רבים מפני שהם ג' מחנות כמ"ש בתוספתא (פ"ק דכלים) ובזבחים (דף קי"ז). ועיי"ש בתוס' (ד"ה והתורה אמרה בדד ישב) נתקשו שזה אליבא דר"ש, ודרשא דמחניהם אליבא דר' יהודה, ולמ"ש למעלה (סימן ד') דרשה זו כשטת הספרי שהוא ממוצע בין שטת ר' יהודה ור"ש, ולק"מ, ומ"ש אשר אני שוכן בתוכם, ר"ל שאף בטומאתם שכינה ביניהם וכן אמר בספרא אחרי (סי' מג) על השוכן אתם בתוך טומאותם, ובספרי פ' מסעי על מש"ש אשר אני שוכן בתוכה, וריה"ג למד מה כח עברה קשה, וממ"ש ''' ויעשו כן ב"י וישלחו ''' שמשמע שעשו כן תיכף, בא ללמד שנתחדשו ג' טומאות אלה באותו יום כי צרעת וזיבה שהיה בהם מקודם הדבור אינו מטמא (כנ"ל סי' אל"ף) וטומאת מת היה בט"א שמתו באותו יום ומקודם לא מת אדם כמ"ש בפ' במדבר (סי' א') עז"א ריה"ג כמה כח עברה קשה, ורשב"י י"ל שיסבור כמ"ד בנגעים (פ"ז מ"ב) דנגע שלפני הדבור שנשתנו מראיה טמא, וי"ל שהיה בם צרעת מקודם ובו ביום נשתנו מראיה, לכן מוכיח ממה שיראו מגשת אל משה: