עריכת הדף "העמק שאלה/קעא" (פסקה)

== ב ==

{{העמקש|ב}} '''וכולי עלמא יתיב.''' כן כתבו כל הראשונים הרי"ף כ' ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' שופר המנהג הפשוט כו' יושבין כל העם וא' עומד ומברך כו' והוא מנהג מפורש בגמרא דף י"ו למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין כו' ותמוה ישיבה זו מה היא ואדרבה הטור והגהמ"י כ' דמצות תקיעה בעמידה משו' דגמרינן לכם דשופר מלכם דעומר ומה לי התוקע או השומע. וראיתי בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' כ"ו טעם על ישיבת הצבור משו' טרחא דציבורא ולא נרא' כלל והרי צורך מצוה היא. וכמו בשעת ספה"ע ותקיעות דבשעת תפלה. ולמה יגרע תקיעות אלו. והיותר תמוה שנשתקע הדבר בזמנינו. וכבר נהגו בכ"מ שהכל עומדים ולא דבר ריק הוא לעקור מנהג של ראשונים ז"ל. אלא נראה בטעם ישיבה דהא תלמוד ממש"כ התוס' פסחים דקט"ו א' ד"ה מתקיף. דמברך בטבול ראשון על אכילת מרור אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק עד טבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטבול ראשון מ"ד אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת הברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשות על סדר ברכות עכ"ל. למדנו דכמו דעיקר מצות מרור שיהא אחר מצה ואם הקדים מרור למצה יצא. ה"נ עיקר מצוה שיהא ברכות קודמות לתקיעות ואם הקדים תקיעות יצא. מעתה כשם שמצוה להדורי אשאר ירקי לטבול ראשון כדי שלא להקדים מרור למצה. וכמש"כ התוס' שם דק"כ ד"ה באחרונה. דלר"ח בעי לחזר אחר שאר ירקות כדי שיברך על המרור בטבול שני כו' [וצ"ל דהא דקאמר בד' קט"ו ר"א ברי' דרבא מהדר אשאר ירקי כדי לאפוקי נפשי' מפלוגתא דמשמע הא בלא פלוגתא א"צ להדר. היינו אי הוי סבר כרב הונא דא"צ לברך על טבול ראשון כלל וא"כ א"צ להדר. אבל אי קיי"ל כר"ח נמי צריך להדר] ה"נ ראוי הי' שלא לתקוע לפני התפלה כדי שלא להקדים תקיעות לתפלה. והיינו דקאמר ר' יצחק למה תוקעין כו' כדי לערבב השטן ולא קאמר כדי להשלים מאה קולות לפי מש"כ בשם הרי"ץ גאות ובערוך שהוא קבלה בידם. אלא משום דלפי זה הטעם יותר טוב הי' לחזור ולתקוע אחר תפלה דוקא. אלא כדי לערבב את השטן ויהי' התפלה רצוי לעלות זכרוניהם לאביהם שבשמים באין שטן. הא בל"ז הי' אסור לתקוע לפני התפלה. ואפי' לשיטת התו' הנ"ל דלר"ח א"צ להדורי אשאר ירקי ומברך על ט"ר וקאי על טיבול שני. מכ"מ זה אינו אלא במרור שכ' בד' קט"ו שאוכל בטבול ראשון מעט פי' פחות מכזית. וא"כ לא עשה כלל להקדים מרור למצה אבל תקיעות שיצא בהם ודאי אסור להקדים. מעתה שפיר תיקנו שיהיו כל העם יושבין כדי להראות שאינם יוצאים י"ח תקיעה. בשלמא המברך עצמו ע"כ מחויב לצאת י"מ כדי להסמיך ברכה למצוה וכמש"כ לעיל בסי' קנ"ד אות ב' דעת כל הפוסקים דמחויב להסמיך מעשה המצוה לברכה כמו אכילה לברכת הנהנין ולא כדעת התו' שם דק"כ. וא"כ מחויב לעמוד ולצאת י"מ אבל השומעים לא איכפת לן בשהוי בין שמיעת הברכה למעשה המצוה אם אך אינו מפסיק בדבור והוא מבואר ג"כ בפסחים דקט"ו ב' בתו' ד"ה מצה לפני כ"א. נראה דטעמא כדי שיטעום תיכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה היא לשם חובה אבל בשאר ימות השנה כו'. ופי' במג"א סי' קס"ז סקי"ט דבכל השנה ממתין השומע עד שיתן לו הבוצע פרוסת המוציא ואינו חושש להפסק כלל כ"ז שלא סח. אבל במצת מצוה שהוא ברכת חובה ס"ל לרב שימי דגם השומע צריך שיסמוך תיכף לברכה. ורב הונא א' מצה לפני מי שאומר הגדה חולק וס"ל דגם בברכת מצה שהוא מצוה אין השומע חושש לשהוי והכי קיי"ל. ומש"ה המברך מחויב לעמוד ולצאת אע"ג שאין ראוי להקדים אבל כדי לערבב אה"ש א"א באופן אחר. דזה אין סברא לתקוע בלא ברכה. דקיי"ל כר"ח דמברך על א"מ בטבול ראשון משום לאחר שמלא כרסו היאך יברך וה"נ אחר שכבר תקע היאך יברך ואחר שמברך מחויב לצאת ולעמוד. אבל השומעים יותר טוב שלא יצאו לפני התפלה ומש"ה יושבים דוקא. ואפי' למש"כ בשאי' קנ"ד שם דדעת רבינו ובה"ג דאפי' מכוין שלא לצאת י"מ ג"כ יוצא וא"כ אין נ"מ במה שיושבים שהרי עמידה אינו מעכב. מכ"מ כבר חלקנו שם בין עושה המצוה בעצמו בין לצאת מאחרים דבהא ודאי תלי' במכוין לצאת כמבואר בסמוך בדברי רבינו לענין משמיע. וה"ה לענין שומע: ואחר שביארנו א"נ טעם ישיבה זו. יש להסביר על מה שנעקר מנהג ראשונים בדורות אלו. דלפי שראו האחרונים חולשת הדור שא"א להתאפק מלהשיח בין תקיעות דמיושב למעומד וגם כי נתרבו הפיוטים שגורם להפסיק וא"כ אין הצבור יוצא י"ח הברכה. וכבר הסכימו האחרונים לדעת המחבר בסי' קס"ז ס"ו דגם השומע אם הפסיק בדבור לא יצא י"ח. ואפשר דגם הרמ"א שם דס"ל דהשומע אפי' הפסיק בדבור יצא מודה בברכת המצות דחמיר כמבואר מהא דפליגי רב שמי ב"א ור"ה בשתיקה הא בדבור לכ"ע לא יצא. וא"כ יצא שכר הישיבה בהפסד הברכה. ע"כ תקנו לעמוד בתקיעות שלפני התפלה ולצאת י"ח אע"פ שאינו מן המובחר וכיב"ז מצינו שנוי מנהג בהלל שבבהכ"נ בליל פסח כמש"כ סי' כ"ו אות ח'. וממוצא דברינו עמדנו על מש"כ הרי"ף בשם ריש מתיבתא דלכתחילה אין לשוח בין תקיעות דמיושב למעומד וכ"כ ר"ה גאון ז"ל ותמהו ע"ז שהרי הוא דומה לאמצע אכילה או מעשה המצוה. ולמש"כ ניחא דכיון שבימי הגאונים שנהגו לישב היו הברכות על תקיעות דמעומד דוקא. א"כ ודאי אסור להפסיק בין ברכה למצוה. ובהמ"א שהשיג ע"ז יפה השיג לדעתו ז"ל שאין לברך כלל על תקיעות דמיושב. אבל לפי המנהג הפשוט לברך ודאי אסור להפסיק. וכ"כ הט"ז סי' תקצ"ב. [והא שאסרו להפסיק בדבור בין תקיעה לתקיעה דמעומד. הוא משום דבעינן תקיעה לפניה ולאחריה. ושיהא בסדר. וכיון שמפסיק בטל הסדר וכ"כ תהר"י ברכות ספ"ז ואע"ג דאמרינן שמע תשע תקיעות כו' היינו בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך לשומעם על הסדר שלא ישיח בינתים עכ"ל]: