עריכת הדף "דבר אברהם/ג/כו" (פסקה)

==ב==

ב) בשו"ע יו"ד סי' רפ"ג ס"א מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד כו' ואין קדושתם כקדושת ס"ת אלא כחומש בעלמא, וכ' הש"ך בטעמא דכל יתר כחסר דמי, והוא מרמב"ם ספ"ז מס"ת מותר לדבק כו' כרך זו כו' אין קדושתו כקדושת ס"ת כו' דין היתר כדין החסר. ויש לי להסתפק לפי"מ שהובא ברמ"א או"ח סי' קמ"ג ס"ד משם הר"ן שאם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אע"פ שיש טעיות באחרים, וכ"ה בחי' הרשב"א לגיטין נ"ט מובא במג"א דהא הטעם דאין קורין בחומשין הוא רק מפני כבוד הצבור והכא מותר כיון שכולם יחד אלא שיש טעות באחד. ובזה יש להסתפק לדעת הרמב"ם שדין היתר כדין החסר אם יש לחשוב את החומש הפסול שיש בו טעיות לגבי החומש הכשר כיתר, דכיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוי כיתר לגבי הכשר כדין נביאים וכתובים לגבי ס"ת שעמו בכרך אחד, או דלא חשיב כיתר כיון דמגוף ס"ת הוא אע"פ שפסול בשביל הטעיות שבו. ואם נתפוס כדרך הראשון צ"ל דהרשב"א והר"ן לית להו דינא דהרמב"ם דדין היתר כדין החסר, דאל"כ מאי דומיא היא למה שהיו קורין אי לאו כבוד הצבור שאני התם דהחומש בפ"ע וכשר משא"כ כשהוא מחובר עם חומש פסול הרי פסול גם הוא משום דין היתר כדין החסר. ועפי"ז הי' מקום להתעורר קצת על הרמ"א שהביא כאן באו"ת דעת הרשב"א והר"ן ולא העיר שם ביו"ד דיש חולקין על דינא דיתר כחסר. אמנם הפשוט יותר כדרך השני דחומש פסול אינו כיתר. ובאה רק להערה יפה בענין זה לפלפולא.

'''והנה''' התוס' ב"ב דף י"ג ע"ב ד"ה מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד כתבו אע"פ שאי אפשר שלא יתן נביאים וכתובים ע"ג תורה ובמגילה בפ"ב (דף כ"ו ע"ב) משמע דאסור להניח ה"מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי עכ"ל. וק"ל מסוגיא דמגילה כ"ז ע"א איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כו' ת"ש מניחין ס"ת ע"ג תורה ותורה ע"ג חומשין כו' אבל לא נו"כ ע"ג חומשין ולא חומשין ע"ג תורה הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן והא קא יתיב דפא אחבריה אלא כיון דלא אפשר שרי ה"נ כיון דלא אפשר שרי, ולפמ"ש התוס' דבכרך אחד אין גנאי מאי סייעתא היא מהא דיתיב דפא אחבריה למישרי הנחת תורה ע"ג תורה הא בדפא אחבריה כולהו בכרך אחד נינהו ואין גנאי ושרי אפי' נו"כ ע"ג תורה משא"כ תורה ע"ג תורה בכרכים מיוחדים אפשר דתורה ע"ג תורה נמי אין מניחין כשם שאין מניחין נו"כ עליהן.

וק"ק הלשון בהך סוגיא דמסיים ה"נ כיון דלא אפשר שרי ובשני כרכים מאי לא אפשר הוא ועיקר הענין הוא דכיון דבכרך אחד כהלכתו אי אפשר ואשתרי ממילא אישתרי נמי בשני כרכים וכן מפורש ברבנו חננאל.

'''אח"ז''' הראו לי שבקושייתנו על דברי התוס' כבר עמד הרש"ש בב"ב ותירץ דכוונת התוס' היא דכיון דמדובקין יחד הו"ל כקדושה אחת וכן לשון הרמב"ם כרך זה שיש בו נו"כ אין קדושתו כקדושת ס"ת אלא כחומש כו' אבל אי אמרינן דאפי' בקדושה אחת ממש אסור לא מהני מידי מה שמדובקים יחד. ואולם אף כי דבר חכמה דיבר אין זה נכון לקושטא דמילתא. חדא דאין לשון התוס' סובל כן דלא הו"ל למימר כשהן מדובקין יחד אינו בנאי אלא שהן כקדושה אחת, ועוד דברמב"ם נאמר שקדושת הכרך הזה היא כקדושת חומש מן החומשים וכ"ה בשו"ע כנ"ל ובברייתא דמגילה שם תני להדיא דאין מניחין נו"כ ע"ג חומשין ושוב קשה האיך מותר למיכרך נו"כ ע"ג חומשין. אמנם הרש"ש הזכיר בסוגר דהו"ל כקדושה אחת כההיא דשבת מ"ח ע"ב דכל המחובר כמוהו, אבל זה לא ניתן ליאמר כלל, דע"י הכריכה לא עילויי מעלי לנו"כ אלא להיפוך ס"ת ירדה עי"ז לקדושת חומשין. אך יש לי לתקן את הדברים ולהוסיף, דבאמת קשה על הרמב"ם והשו"ע אמאי נשאר הכרך בקדושת חומשין, דמעלת החומשין היא דמדינא קורין בחומשין כמו בס"ת אלא דמשום כבוד צבור אין קורין בהן ומשום האי טעמא בציר קדושתייהו מס"ת כמבואר שם בהלכה י"ד ובכ"מ, אבל מכיון דסבר הרמב"ם והשו"ע שדין היתר כדין החסר ולכן אין בו קדושת ס"ת דפסול הוא מטעם יתר, א"כ מהאי טעמא גופא גם קדושת חומשין לא תהא בו דהא גם לגבי חומשין הרי הוו הנו"כ כיתר. ומעתה י"ל דהתוס' ב"ב באמת ס"ל הכי דכל שהן בכרך אחד אין בו אף קדושת חומשין מה"ט והוו רק כנו"כ וממילא אין איסור בכריכת נו"כ על גביהן. ומ"מ זהו רק לפלפולא ולקושטא דמילתא אינו נוח לי כמ"ש דאין לשון התוס' סובל זאת.

'''ולענין''' קושייתנו על הרמב"ם י"ל דחומש אע"פ שהוא פסול נשאר בקדושת חומשין, דה"ג כתב הריב"ש מובא בט"ז יו"ד סי' רפ"ב סקי"ב בס"ת שחסר אות אחת או שייתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין דימכרוהו ז' טובי העיר אלמא דחומשין אינן יורדין מקדושתן בשביל פסולן. איברא דיש לדחות דאף קדושת חומשין אין בהן אלא דלענין מכירה בזט"ה דקא עסיק בי' הריב"ש די דשנאמר דאית בי' רק קדושת חומשין אבל באמת גם קדושה זו לית בהו, אבל פשוטן של דברים לא משמע כן. ואם נתפוס כן שוב נסתר התירוץ לתוס' דב"ב דהא גם ע"ג חומשין אין מניחין נביאים וכתובים. ויש להאריך בכ"ז ופסקנו.