עריכת הדף "אלשיך/שמות/טו" (פסקה)

== ב ==

'''זה אלי כו'. ''' מלבד מה שכתבנו. יאמר כי הנה ארז"ל (שם) מהיכן זכו ישראל לומר השירה הזאת מאברהם שנאמר בו והאמין בה' ונאמר כאן ויאמינו וכו' וסמיך ליה אז ישיר ובזה נבא אל ענין הכתוב אמר הנה שני דברים זיכנו ית'. (א) להראות אלינו בים כמשמעות אומרם זה. (ב) לומר שירה שהושפעה והופיעה עלינו רוח קדוש לאומרה. כי שם הוא ית' הדברים מאתו ית' בפי כל אחד ממנו ועל שתיהם אמר על הא' שאני מורה באצבע ואומר זה אלי. שהוא מה שמלאכי השרת אין זוכים כי הלא אומרים איה מקום כבודו. ע"כ אומר כי בהגיעי אל גדר זה להיות מראה באצבע הראו שהוא אלי מייחס אלהותו אל כל איש כי ע"כ מתראה לכל אחד הנה בזה אני מודה כי לא שאני זכאי לכך רק שואנוהו. על כי הנה ימים באים ע"י קבלת התורה אהיה נאה לו. שכמו שהוא ית' נאה לי כן אהיה אני נאה לו כמ"ש ז"ל יש נאה ללבושו ויש שלבושו נאה לו וכו'. ואמר איוב (פ' ל"א) צדק לבשתי שהצדק נאה לי וילבשני שאני נאה לו. וכן אמרו על מזמור לדוד ולדוד מזמור וכן על פסוק (תהילים ט״ו:א׳) חבלים נפלו לי בנעימים וכו'. וזה אומרו ואנוהו ל' נאה תהלה. אך על (ב) שזכיתי לרוממו ולהללו בשירה זו. אינו על העתיד ולא על זכות עצמי רק שעל היותו ית' אלהי אבי הוא אלהי אבי אברהם. ע"כ וארוממנהו ברוממיות אל בגרוני והוא מאמרם ז"ל (שם) כי בזכות אברהם אמרו שירה כמדובר. ובמה שאמרנו בו ואנוהו יצדק משז"ל האומרים ואנוהו. מה הוא חנון אף אני וכו'. שהוא אהיה נאה לו. או יאמר במה שידוע רז"ל. בתתם טעם אל התנהגו ית' עם האבות ביסורין ולא הטעימם פה מעשיהם להתעלם בתענוגים כי אמר הוא ית' אם ייטב להם בעוה"ז מה יניחו לבניהם באמור משה זכור לאברהם וכו' וכיוצא בצרות כהם. ובזה יאמר כי אמרו ישראל הנה הוא ית' מתנהג עמי במדת חסד. כי הנה זה אלי כי חסד אל. ובזה יודע אני שאיני כדאי לכך אם לא שלעתיד ואנוהו. שאשכינהו בעולם השפל ע"י מעשים טובים. אך כעת איני ראוי אלא שאני אוכל זכות אבי. כי למה שהיה הוא יתברך מתנהג עם אבי במדת יסורין. וז"א אלהי אבי. ע"כ וארוממנהו שע"י מה שהתנהג עמו במדת אלהים הטיב עמי להתנהג במדת אל. כמדובר מרז"ל באומרם שאם ייטב לאבות. מה יניחו לבניהם. והנה ארז"ל (שם) שהתנוקות שנולדו בשדות. והי' הקב"ה פותח הארץ ובולען ומוצא לכל אחד ב' סלעים כשדים. כי יונק מאחד דבש ומאחד חלב. והי' כל אחד במקומו רואה לפניו בחור צח ואדום המאכילו ומגדלו הם הכירוהו תחלה ואמרו זה אלי. לפי דרכם זה יאמר הלא אמרתי אשירה לה' בל' יחיד. שכל אחד ממני כדאי לרומם לאל ית' בשיר שהוא דבר גדול כמאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ס״ג:ד׳) כי טוב חסדך מחיים. במה שזכיתני ששפתי ישבחונך. ע"כ אמר מה שאמרתי שכל א' ירוממהו בל' יחיד ואמרתי ויהי לי לישועה. כי לכל א' החשיב בפני עצמו להיות לו לישוע'. מי יאמר שכן הוא לז"א זה אלי כי הנה לכל א' וא' היה הוא ית' מתראה בצור החלמיש והאכילו ולא לרבים בבת אחת. הנה זה יורה החשיב הוא ית' לכל א' להיות לו לאל. והנה מזה שהחשיבני. יורה שגם כדאי אני שואנוהו כי יחשיבני להיות לו לנוה ומדור שישרה בי שכינתו. גם כי אהיה יחיד בהיותו צדיק כאשר הי' מתייחד עמי אז. ועדיין לא אערב אל לבי להיות כדאי לרוממו כל א'. אך הנה מצטרף לזה היותו אלהי אבי כי לא היה הוא יתברך נקרא אלהי האבות ביחד כ"א אלהי כל א' וא'. וא"כ איפה יתחזק ענין החשיבו ית' כל א' וא' ממנו בפני עצמו גם לרוממו בל' יחיד. וע"כ וארוממנהו בל' יחיד כל אחד ממנו: 

'''עוד ''' יתכן ע"ד זה. והוא בשום לב אל מאמרם ז"ל שהיה מתראה הוא ית' לתינוקות ההם כבחור צח ואדום כי מהראוי לא יתראה אדום כי מרחם הי'. אך הנה ארז"ל (שם פ' כ"ט) על פסוק אנכי ה' אלהיך כו' מפני שראו ישראל את הקב"ה בים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח צבור אמר אל תהרהרו בשתי רשויות חלילה כי הנה אני ה' אשר הוצאתיך כו' עם שאז כשהוצאתיך ראיתני כגבור והנה אם לא היה מתראה לתינוקות כ"א צח. לא יכירוהו על הים. ע"כ ראוהו צח ואדום. כדי שיראוהו על הים כגבור אדום למצרים וצח לישראל ויאמרו זה אלי ויחזיקו אלהותו ית' לעיני השאר. וידעו כי ה' הוא האלהים ובזה יאמר מלמעלה אשירה לה' הוא מדת רחמים שבו הושיעני. כי הלא בשמו הגדול עצמו גאה גאה סוס כו' שבו עשה מלחמה במצרים והי' מטיב לי. ומי יאמר כי שם ה' היה עושה משפט על הים ולא מדת הדין. ומה גם כי הלא היה מתראה כגבור משקיע למצרים לז"א אל תתמהו כי הנה זה אלי כשהיה מרחם עלי בשדים כי אינק. שהיה מטיב לי שהיה צח ואדום שהוא כי לא יבצר היה להם צער מחילות שהיה דין. עכ"ז היה מניקם דבש וחלב שהוא רחמים והוא אחדות הראות צח ואדום כאחד. וא"כ כאשר היה אז מדת רחמים. והיה ג"כ אדום ג"כ עתה הוא הוא וע"כ ואנוהו ואפארהו. על אשר עשה שני הפכים פה. כי מדת רחמים הוא מתהפכת לדין למצרים ומרחם אותנו. והנה היה אפשר יצרף הוא ית' מדת הדין למדת רחמים ויהיה הוא ובית דינו. וימשך מהרחמים הצלה לישראל. ומהדין רוגז למצרים. אך לא עשה כן הוא יתברך כ"א בחינת דין היתה שם לא היו נצולים ישראל כי הלא המרו על ים בים סוף ומהיכן זכינו יעשה המלחמה במדת רחמים לבל נלקה. הלא הוא על זכות אבי שהי' עמדי לבלתי יצרף מדת הדין. וז"א אלהי אבי שעל היותו אלהי אבי ע"כ וארוממנהו לאמר רוממות גדול. הלא הוא ה' איש מלחמה כי שם הרחמי' לבדו. פעל ועשה מלחמה עם המצריים ולא בהיות שמו ה' אלהים. או' וה' שהוא הוא ובית דינו רק ה' שמו. בלי צירוף דין מן הטעם האמור. ועוד כיון כ"א היה פועל שם זה פעם רחמים ופעם רוגז לא יפלא כ"כ. אך היא בהיות ה' שמו בעת ורגע שמרחם. כי כמו רגע היו מצריים נטבעים. וישראל הולכים בשובה ונחת. ולא חסרו דבר: