עריכת הדף "אור שמח/מאכלות אסורות/טז" (פסקה)

== ז ==

'''וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים לפיכך שור הנסקל {{ממ|ועגלה ערופה}} [שנתערב] באלף שוורים כו' כולן אסורין בהנייה:''' 

''' רבינו ''' תם בריש פרק כל התערובות פירש דשור הנסקל מחיים אינו אוסר אלף שוורים, דהדין דניכבשינהו וניידינהו וכל דפריש מרובא פריש, ורק בשנסקל אוסר תערובתו ושמא יקח מן הקבוע לא אסרינן רק לגבוה הא להדיוט לא, והא דחזינא גבי טבעת של עו"ג ורמוני באדן דאף אם פירשה אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דלא מינכר האיסור גבי בע"ח לא גזרינא כיון דאפשר ע"י דניכבשינהו דניידינהו לא גזרינן. ודעת רבינו דלא כוותיה וכשיטת כל הראשונים דאף אם פירש, כיון שפירש לאחר שנולד הספק גזרינן שמא יקח מן הקבוע אף בבע"ח. ונתבונן נא במשנה דכל הזבחים, שנתערבו בכלאים ובטריפה, דפריך אי דידע לה ליתי ולישקלה אי דלא ידע לה מנא ידע ר' ירמיה אמר כגון דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר היא דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח. והקשה רבינו אפרים קושיא עצומה, א"כ איך תנן במשנתנו ירעו עד שיסתאבו ויפדו הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ומחיים אסורים ליהנות, דאסורים בגיזה ועבודה ומאי תועלת בפדיה כיון דלא מצי לפדות מחיים ומאי מועלת כאן רעיה. ומה שתירצו דהיכי דחזי לאכילה תו אף אם מאכילו לכלבים ג"כ שרי וא"כ ממנ"פ פודין אותו, אם אינו טריפה הרי שפיר חזי לאכילה, ואם טריפה היא הרי היא חולין שמיירי שנתערב הקדשים בטריפה חולין ואינה צריכה פדיה, זה צ"ע דחזינא בפרק המוכר את הספינה דמספ"ל אם קנה שני אילנות מביא בכורים או לא ומספיקא אינו קורא, אמרינן דאינו מביא דבעינן ראוי לקריאה, אע"ג דממ"נ אם חייב בבכורים הרי הן ראוין לקריאה ואם אינו חייב פשיטא דלא בעי קריאה, אלא ע"כ דכיון דאם חייב ועכשיו דמספיקא אינו קורא מיקרי דאינו ראוי לקריאה, כן הכא כיון דמספיקא אינו נאכל וראוי לאכילה בעינן וכמו דכתיב ואכלת ולא לכלביך הוי כמו דאינו ראוי כלל לאכילה ומעכבא פדיה. אמנם נראה גבי כסוי הדם דבעינן שיהא ראוי לאכילת אדם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכתיב אשר יאכל, ואעפ"כ אם מספיקא או מחמת איסור דברי סופרים אינו נאכל הוי שחיטה ראויה וכמבואר פרק השוחט {{ממ|דף כ"ז:}} מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו והנוחר כו' פטור מלכסות וא"א אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי כו', הרי אע"ג דמדרבנן בעי שחיטה אין זו שחיטה שאינה ראויה, אך התם יש לומר דאזיל למ"ד דשחיטה שאינה ראויה חייב בכסוי. אולם מפרק כסוי הדם {{ממ|דף פ"ה:}} למאן דאמר צא טרוף מ"ט לא אמר צא נחור, וכ"ת סבר אין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו, אלמא אע"ג דסבר דטריפה פטורה מן הכסוי, בכ"ז כיון דמדאורייתא ראוי לאכילה רק מד"ס לא חזיא חייבת בכסוי דמיקרי אשר יאכל, א"כ כן הכא כיון דמה"ת אמרינן דכולהו בטילי ברובא רק מד"ס בע"ח לא בטילי, מיקרי שפיר ואכלת ונפדין וא"ש:

''' אולם ''' לענ"ד יתכן, דניחזי אם נסתאב אחד מהן נאמר דהוי כמאן דפירש דכל דפריש מרובא פריש ונאמר דמותר לאכילה כשנפדה דמרובא דלאו טריפות פירש, אך ז"א, דאיך הוי פירש כיון דמספקא לן על כל התערובות כמו דמספקא לן על הבע"מ אם הוא ראוי לפדיה ולאכול להדיוט, כן מספקא לן על כולם אם ראוים הן להקרבה למזבח, ומספיקא כיון דלא בטיל האיסור על כרחך על כל חדא אמרינן זה הוא הטריפה כיון דלא בטיל האיסור ותו הוה האיסור כמו קבוע דהוי כמחצה על מחצה. אמנם ניחזי, דהגמרא אמר השתא דאמור רבנן לא נקריב אי הקריב לא מרצה ופירש"י אפילו הוכרו לבסוף אסורין דהוי דחוי, ואע"ג דזה לא מסתברא כיון שהוכרו הרי נמצא דהיה כאן סימנים או טביעת עין להכירו א"כ הוי כאילו לא היה מעורב כלל, דלהיודע הסימנין שלהן לו לא נתערבו מעולם כיון שהיה לו במה להכירן [וגדולה מזו אמרו בתמורה {{ממ|דף כ"ב:}} אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר בה תיקו ע"ש]. וכוונת הגמרא, דאם הקריב כל הקרבנות הכשרים עם הפסולים, אע"ג דהקרבנות הכשרים הקריב כדין בכ"ז כיון דלא ראוין לכתחלה להקרבה המה דחויין, וזה נראה ברור דאם אתי אליהו קמן ויאמר זהו האינה טריפה ודאי דהוי דחוי להקרבה כיון דמתחלה לא היתה ראויה להקרבה שמא יקריב גם הפסול, ואם תאמר כיון דלא הוי דיחוי רק מחסרון ידיעה שלא נודע לנו מי הכשר ואם היה ידוע לנו עפ"י אליהו מעולם לא היתה דחויה א"כ הוי דיחוי בטעות ולא הוי דיחוי, דרק בהקריב כולן דהשתא ג"כ אינו ידוע אמר רבא דלא מרצה דבאופן שלא יתברר הספק הוי דחוי מהקרבה לגבי מזבח, אבל בכה"ג שנתברר הספק ע"פ אליהו הוי דיחוי דמעיקרו רק בטעיות ולא שמיה דיחוי, זה אינו. דר' ירמיה בעי לה בזבחים {{ממ|דף י"ב}} אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח כו' אע"ג דהוי ע"י טעות שסברו שחלב מותר ואי לא התירו ב"ד היה קרב. ועיין מש"כ התוספות ד"ה הכא קרבן אידחי. ונראה שר' ירמיה קיבל דבריו והוי דיחוי אף בטעיות. וא"כ כאן דאם אתי אליהו קמן ואמר זו אינה טריפה בכ"ז אסורה להקריב, וז"ב. א"כ על כל הני דלא נסתאבו אין לנו שום ספיקא אם ראוים להקרבה דאף אם כשרים הן אינם ראוים עכשיו להקרבה, ורק על מי שנסתאב עליו מספקא לן אם הוא טריפה ואסור לאכילה או כשירה הוי וראוי לאכילה ע"י פדיה, וכיון שאינך צריך לאסור מפני התערובות רק על מי שנסתאב בלבד תו לא שקלינן וטרינן רק עליו לחודא והוי כמו פירש, והוי כמו תרנגולת טריפה שנתערבה בין הכשרות וילדה אחת מהן ביצה הביצה מותרת, ולא אמרינן כיון דיש תרנגולת אחת טריפה בין הכשירות תו הוי כמו קבוע והביצה נולדה מן התרנגולת טריפה, דעליה לחודא אנו דנין והיא הוי כפירשה ואזלינן בתר רובא עיין סימן ק"י. כן הכא כיון דעליה לחודא אנו דנין אם שרי להדיוט הוי כמו פירש ואזלינן בתר רובא ומותר להדיוט, ולא שייך למיגזר כאן משום שמא יקח מן הקבוע היינו שמא יטיל מום בידים, כיון דלשדות מום בקדשים אסור מן התורה מקרא דוכל מום לא יהיה בו, ועדיפא טפי מפירש קודם שנולד הספק שהתירו קמאי דלא שייך האי גזירה דאזלינן בתר רובא וא"כ שפיר פודין בו ולאחר הפדיה יהיה מותר באכילה וכל מי שיסתאב נאמר כל דפריש מרובא פריש וזה נכון. ואם תאמר כיון דמשום איסור טריפה הרי אסורים כולם משום ספק תערובות, ואם יתברר ע"י אליהו או ע"י בירור אחר אינן אסורים רק משום דדחויין להקרבה משום שנתערבו קודם, ולהדיוט לא חזי משום דהוי קדשים תמימים א"כ זה הוי איסור אחר, אבל משום איסור טריפה לא נאסרו רק משום דאסורים השתא, דגם השתא מספקא לן שלא נודע עד עכשיו התערובות. וא"כ ע"כ אתה צריך לידון על כולם ולא הוי כפירשה, זה אינו. דזה יתכן אם היו אסורים דבר תורה היית צריך למיזל בתר עצם האיסור וסיבתה, אבל עכשיו שאינך דן רק על מה שאסרו חכמים מד"ס א"כ מה איכפת לן אם אסור משום קדשים, וז"ב למתבונן:

''' ואם ''' כי יש ראיות הרבה להמעיין, אבל סמך היותר נכון לזה ממש"כ האחרונים דאף אם חתיכה נעשה נבילה והנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור אוסר. בכ"ז אם נתבשלו גריסים של תרומה עם עדשים ואין בהם כדי נותן טעם ונאסרו העדשים דחנ"נ מדרבנן ונתבשלו העדשים עם עדשים אחרים ואין בהם כדי מאה ואחד בכ"ז אינם אסורים, כדמוכח מהא דמייתי פרק גה"נ דף צ"ט דגריסים שנתבשלו עם עדשים ואין בהם כדי נו"ט דמותרין, והלא נאמר דהגריסים בלעו מעדשים והבליעה נעשה איסור מחמת חתיכה נ"נ ותו כי פליט לתוך העדשים הוי מין במינו דהוי במאה ואחד וע"כ כיון דמדרבנן אסורים תו אינו נקרא על סיבת האיסור דהוי תרומה רק דקרינא ליה דאינו ראוי לאכול והוי כמו כל איסורי תורה דבששים, וזה סעד לדברינו דאין אנו מביטין על סיבת האיסור בדברי סופרים:

''' עוד ''' ראיה מדברי הר"ש דמקואות פ"ב משנה ב' דמקוה אחד שאוב ואחד כשר וטבל מטומאה קלה דשניהם תלויות כיון דמעיקרא היה טומאה קלה והשתא אימור בא ראשו ורובו במים שאובים וטמא טומאה קלה מוקמינן ליה אחזקה, אע"ג דאם היה מעיקרא טמא טומאה חמורה מוקמינן בחזקת טהרה דע"כ נטהר דבר תורה, אבל כאן אמרינן דטמא כדמעיקרא, אף דאם תלך בתר סיבת האיסור ג"כ מוקמינן ליה אחזקה דממה שאכל אוכלים טמאים נטהר ומביאת מים שאובים לא נטמא וע"כ דלא אשגח על סיבת האיסור רק על מה שאנו מטמאים אותו אף דהוי להחמיר כש"כ להקל:

''' ולפ"ז ''' א"ש מה דאמר כולהו כר' ירמיה לא מוקמי כר"א לא מוקמי, והיינו דפריך על הא דאמר רבא דאם הקריב לא מרצה משום דיחוי מר' אליעזר דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כולן אע"ג דהוי דחוי, ומשני הגמרא דסבר כחנן המצרי דלית ליה דחוין אף בשחוטין, א"כ לר"א כיון דלית ליה דיחוי א"כ כי נסתאב אחד הרי ע"כ משום דמספ"ל שמא טריפות הם והספק מונח על כולם ולא הוי כפירש ותו אסור באכילה אם יפדנו ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואיך ירעו עד שיסתאבו דכי יסתאבו מאי מועיל, וע"כ דסבר כר"א בולד טריפה ולא סבר כוותיה לענין דחויין וזה דחוק, לכן מוקמי בנפילה ודרוסה דמועיל בדיקה, וא"ת לפי מה שנתבאר גם בחטאות המתות ושור הנסקל שנתערב נימא ירעו עד שיסתאבו ויהיה מותר באכילה, זה לאו מידי, דהא צריך להמית החטאת או שוה"נ ומש"ה ימותו כולם, ובסוגיא דסנהדרין ע"כ בשור שלא נגמר דינו שנתערב באחרים דפליגי ר' יהודה ורבנן היינו בשוורים כשרים, דאלו בשורים שנגמר דינן הרי כולם ימותו כמו במשנה דילן דמשום אחד שנתערב ימותו, ועל כרחין דלא אמרינן דנכבשינהו וניידינהו ודלא כר"ת ז"ל, ודוק בכל מה שהעליתי בזה: