עריכת הדף "אור שמח/איסורי ביאה/יח" (פסקה)

== ב ==

'''אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה כו' ה"ז זונה.''' [הלכה ג] ''' וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה''' ובהלכה א' כתב, ''' או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל כו':''' 

''' חזינן ''' מדברי רבינו דמחזיר גרושתו היא אסורה לאכול בתרומה כדין זונה, וכן שומרת יבם, וזה מתנגד לסוגיא מפורשת סוף אלמנה לכה"ג דאמר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא וכן מפורש בדף מ"ד וחכ"א יש לו בה קדושין וכו' והיא כשירה וולדה כשר למאן לאו לכהונה ולעיל פרק ט"ו ה"ב המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר שהרי אינה ערוה ובה לא הזכיר רבינו מידי, וע"כ דנכללת בכל איסורי לאוין השוין בכל, וכן בשומרת יבם דמבעי ליה בפ"ק בהך דשאלו לר"י בני צרות הא היא עצמה ודאי לא עשאה זונה, לכן פריך על הקו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת וערש"י שם ובסוגיא דהחולץ דף מ"ד מ"ה היטב. ולומר דסבר כר' יוחנן בן נורי דאמר שם {{ממ|דף י"ד}} נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, והיינו דיליף קו"ח מאלמנה לכה"ג ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת. וע"כ דסבר דגם בשומרת יבם עשאה זונה ופסלה לכהונה אף ע"ג דאינה זרה אצלו מעיקרא, כן במחזיר גרושתו פסולה לכהונה, הגם דרבנן קדמאי העלו בפלפולם כך ומהם הרמב"ן בחידושיו, בכ"ז קשה לומר שעל דקדוקים כאלה דחה רבינו סוגיות ערוכות הלא כל קושיא יש לה תירוץ, וביחוד על הא דפלפלו רבנן אמאי אמר בשילהי נדה ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין, הלא בל"ז ליכא קו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומה שתירצו רבנן בתוספות דמשום דכתיב תועבה או טומאה כעריות לכן סד"א דולדה פגום לא סבר רבינו, זה אין לומר כלל, דרבינו בפרק ט"ו כתב ביחוד דין דמחזיר גרושתו ולדה כשר הרי דמשום דכתיב תועבה סד"א דולד הוי ממזר כמוש"פ ההמ"ג שם, ופשיטא לכהונה, הן דיש מקום לומר שם דרבינו כתב במחזיר גרושתו אע"ג דהוי לאו דשאר כמו שכתב ר"ת בתוספות סוף החולץ אפ"ה אין הולד ממזר ומשום שנשנה במשנה {{ממ|דף מ"ד}}, וחלוצה שנשנה במשנה סבר רבינו דהוי מדבריהם כמוש"כ בפ"א מהלכות יבום יעו"ש, בכ"ז דחוק לומר דזה טעם רבינו שדחה סוגיות ערוכות מתוך קושיא ופירוקא, ועל כיוצא בזה אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך, ונדחו ג"כ דברי השעה"מ מתוך דברינו:

''' אולם ''' בירושלמי פרק החולץ הלכה י"ג ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת פסלה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אלא פסלה מלאכול בתרומה ר"ז ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת בתה כשרה לכהונה ומ"ט כי תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה, וחזינא דרבינו סבר כשיטת הירושלמי דלא בעינן זר אצלה מעיקרא, וולדה כשר מהיא תועבה ואין בניה תועבין, וא"כ בכל חייבי לאוין דילפינן קו"ח מאלמנה לכה"ג דנעשית חללה שיהיו הבנות פגומין לכהונה, ע"ז אשיב הקו"ח, הלא מחזיר גרושתו יוכיח שאין בניה תועבין אע"ג דהיא מתחללת ואיסורה שוה בכל, ונמצא דשיטת רבינו כהירושלמי אליבא דר' יוחנן ובזה אזלא שיטת ר' יהושע בשילהי נדה בתשובתו לאנשי אלכסנדריא מהיא תועבה ואין בניה תועבין דהיא פסולה לכהונה, אולם לסמוך ע"ז לדחות שיטת הגמרא בבלי מהירושלמי לא יתכן בלא ראיה:

''' והנראה ''' דסמך על הך דתנן בתורת כהנים בפרשה ה' דאמור, על קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' מנין אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל לאיש, לאיש המאכיל, והלא דין הוא ומה אם ישראל שאין ביאתו פוסלתו מן הכהונה כו' הואיל והוא מאכיל אחרות כו' ת"ל לאיש לאיש המאכיל עכ"ל, א"כ איך מצינן לומר דבזר אינו נכלל מי שאינו זר מעיקרא כיון שכל איסורי כהונה נכללו בהך קרא אעפ"י שאינו זר אצלה מעיקרא, אע"ג דהא דדרשינן לפסולים היינו על ביאתן, בכ"ז גם מחזיר גרושתו ושו"י לשוק נכללו בה, דלא כוונה התורה שיהא זר אצלה מעיקרא, ומצאנו בירושלמי פרק הבא ע"י ה"ג על פלוגתא דת"ק ור"א ור"ש במשתמרת לביאה פסולה, ז"ל, מ"ט דרבנן נאמר כאן הויה כו' מה הויה שנאמר להלן אירוסין כו' מ"ט דר"א ור"ש נאמר כאן הויה כו' אף כאן נשואין, א"ר יוסה מנא לר"א ור"ש בת כהן שנתארסה לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא מן הדין קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכא אינון עבדין ליה אירוסין והכא אינון עבדין ליה נשואין ולא מתרץ ע"ז כלום, מ"ט דרבנן לאיש לאיש המאכיל כו' יעו"ש שמביא כל הברייתות דת"כ, וזה לא מתרץ הירושלמי לר"א ור"ש. אולם לפי גמרא דילן דדריש כי תהיה היינו שאם נבעלה לפסול פסלה, וכן כי דרשינן לאיש המאכיל היינו ג"כ שהכהן פסלה מלאכול בתרומה, ואלמנה לכה"ג ג"כ שבביאתו נתחללה מתרומה כמו לכהונה ואתיא ברייתא דתו"כ כר"א ור"ש ג"כ, ואדרבא לפי הבבלי לא יתכן לומר כן רק אליבא דר"א ור"ש, דלת"ק דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה בתרומה וכי נתאלמנה או נתגרשה אכלה בתרומה, והך קרא לא מיירי רק במידי דלא אכלה לעולם וכמו דפסול פוסלה בביאתה, אולם ז"א, דחזינן גם להבבלי הא דארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה מקרא דכי תהיה נפקא, כמו דאמר בריש דף ס"ח והאירוסין אי בת כהן לישראל הוא פסיל לה דהא קנייה בהויה ומשעת הויה איפסלא כדכתיב ובת כהן לאיש זר, רש"י, אולם ז"א מוכרח לשיטת רבינו בהלכות תרומות דאשת זר ללאו נפקא ליה מקרא דוכל זר לא יאכל קדש מרבויא דוכל, ומשעתא דקני לה הוא בכלל וכל זר [והמהרש"א לא עיין בו], אך הא בלאו הזה נכללו שני ענינים היינו דאם ניסת לזר ונתארמלה שאינה אוכלת בחזה ושוק, ושם על אירוסין קאי משעת אירוסין, ויש להתבונן, אם דמשתמרת לביאה פסולה דלשיטת הירושלמי מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר נפקא, אכן לבבלי אפשר דמדרש דאם היתה משתמרת לביאה פסולה היינו באירוסין לכה"ג ונתארמלה מן האירוסין דאינה אוכלת בחזה ושוק, וזה חדש, נמצא דמכי תהיה נפ"ל דרשה אחת לפוסלים לה מתרומה לעולם ע"י ביאה, ולענין שנפסלת בחזה ושוק ע"י זר משעת אירוסין, נמצא דהך ברייתא דתורת כהנים מוכח דלא בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא. ובכריתות פליגי אם בעינן שיהא זר מעיקרא עיין שם {{ממ|דף ו'}} וקיי"ל כחכמים ומש"ה מי שנתחללה אינה משלמת חומש יעו"ש, אך כאן דאיכא רבויא מן קרא דלאיש דמוכח דלא בעינן זר מעיקרא, נמצא דרבנן דמכשרי בפרק החולץ מחזיר גרושתו לכהונה ע"כ דפליגי על הך דתו"כ ורבינו סמך על הך דרשא דת"כ ושיטת הירושלמי. ובירושלמי סוטה פ"ב ה"ה מעשה היה וכהנת היתה והתירוה לביתה אמר ריב"ב אף לא מכות אין בה, פירוש בתמיה אטו מלקות אין בה וא"כ לא גרע מכל חייבי לאוין דנעשית זונה בביאתם כדתנן ריש פרק הבא ע"י בבת ישראל לממזר, ואיהו לטעמו אזיל דמחזיר גרושתו פוסל לכהונה אף ע"ג דאינו זר אצלה מעיקרא ופשוט, ולפי מה שבארנו יתכן דמשתמרת לביאה פסולה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דכל זמן אירוסין לכה"ג נפסלה מן התרומה תו כי חוזרת אינה חוזרת לחזה ושוק ודוק בכ"ז: