עריכת הדף "אבן האזל/שאלה ופיקדון/ד" (פסקה)

== ח ==

'''כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד. אבל אם מסרן לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים. או לאחד מקרוביו שאינן שרויים עמו בבית ואין סומכין על שלחנו ואצ"ל אם מסרם לאחר הרי זה פשע וחייב לשלם אלא א"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו, מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנם השומר לאמו והחביאה אותן ולא טמנה אותן ונגנבו. ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו מפקיד. ואע"פ שלא אמר לה פקדון הם יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת בהן אם היתה סבורה שהן שלי, וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר שהן פקדון. ואמרו חכמים ישבע השומר שאותן המעות עצמן הן שנתנן לאמו ותשבע האם שהחביאה אותן ונגנבו ויפטרו שניהם, וכן כל כיוצא בזה. מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהן פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.''' 

''' בפ"ב ''' הל' י"א בארתי דהסוגיא דדף צ"ו בהא דבעל בנכסי אשתו ע"כ צריך לפרש דמיירי שם בלא הודיעתו לבעל שהפרה שאולה, ומ"מ אם בעל בנכסי אשתו הוי שואל חייב לשלם לבעלים אף שאשתו היא הבעלים לגבי הבעל, והבאתי שם ד' הגר"א שמפרש הסוגיא בהודיעתו שהיא שאולה, ומה דפטור הבעל אם הוא כלוקח מיירי בלא נשתמש בה, ומוכיח הגר"א מהך סוגיא דדף מ"ב שמביא הרמב"ם כאן דאמר נימא לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, ומוכח הנ"מ בין הודיעתו ללא הודיעתו והיינו משום שלא נשתמשה בהמעות אלא מדין שמירה וכשלא ידעה שאינם של הבן אינה חייבת לבעלים, והקשיתי על דבריו דהא הבן לא היה בבעלים עם אמו כשמסר לה המעות, וא"כ אמאי אינה מחוייבת להבן וממילא מדינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים תהא צריכה לשלם להבעלים והבאתי שם מד' הרמב"ן בחדושיו דטעמא דפטורה אמיה כשלא אמר לה דלאו דידיה נינהו משום שחשבה שהבן צריך להמעות ואינה צריכה להטמינם בקרקע, אכן שבתי וראיתי דמדברי הרמב"ם כאן מוכח דאינו מפרש כדברי הרמב"ן דהא כתב מכאן אתה למד וכו' והודיען שהן פקדון ומוכח דאם לא הודיען פטורים בכל אופן, וא"כ אין צריך לטעם של הרמב"ן משום שחשבה שהבן צריך להמעות אלא דקשה למה אינה חייבת להבן, וכן כאן בד' הרמב"ם למה אין בני ביתו חייבין להשומר, וממילא היו חייבין להבעלים מדינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים.

''' ונראה ''' לפי"מ שביארתי שם דיש חילוק בין שואל לשומר, דשואל השני חייב אפי' אם הי' השואל הראשון בבעלים משום דלא גרע משואל שלא מדעת, ורק דבעל פטור מכיון שהוא כלוקח וכסבור שהוא שלו, אבל שומר שני אינו חייב לבעלים אא"כ הוא חייב לשומר ראשון ומדין תחזור פרה לבעלים הראשונים, ולפי"ז נוכל לומר דכל דינא דשומר הראשון יכול לתבוע משומר שני, ומשום זה חזר החיוב לבעלים, אינו אלא משום דשומר הראשון נמי איתא בדין חיוב שמירה ומחוייב הוא לבעלים אם יהי' פשיעה אצל השומר השני, וכדאמר בגמ' בדף ל"ה אמתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דא"ל רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה, נימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב, ונראה דאף דאמר אביי משעת מיתה הוא דקני לה מ"מ זהו אם יש חיובי שמירה על השוכר דהא חיובי שומרים הם מדיני נזיקין שהבעלים יש להם היזק וכדמתני להו ר' חייא בריש ב"ק בכ"ד אבות נזיקין, וא"כ מאיזה טעם סברי רבנן דהשואל משלם לשוכר, דאיזה תביעה יש לשוכר אל השואל כיון דאין לו היזק, וע"כ דטעמא הוא דכיון שהשוכר יש לו דין חיוב שמירה על הפרה ואם יהי' גנבה ואבדה אצל השואל חייב הוא לשלם, לכן מתחלה נתחייב השואל להשוכר כיון שהוא יש לו דין עם הבעלים, וזהו מה דס"ד דרב אידי בר אבין דשוכר בשבועה הוא דקני לה דצריך ביאור וכי איזה קנין היא השבועה לקנות בזה הפרה של המשכיר, אלא דסבר דכל טענת השוכר להשואל הוא דכיון שהוא צריך לישבע ואם לא ישבע ישלם א"כ מה שהוא נשבע לא ירויח מזה השואל והשואל צריך לשלם לו כי השבועה אצלו חשובה כמו היזק ממון, ולכן פריך ולימא ליה המשכיר דל שבועתך ואין לך טעם במה לתבוע מהשואל, וע"ז אמר לו אביי דלא רק בשבועה הוא דקני לה אלא משעת מיתה כבר נתחייב השואל להשוכר משום דמעיקרא נתחייב לו בשביל שמוטל עליו חיובי השמירה, לכן בשעת מיתה כבר נגמר חיובו וכמש"כ הריטב"א הביאו הקצוה"ח בסי' רצ"א דאפי' למ"ד משעת משיכה, מ"מ בשעת אונסין נגמר חיובו למפרע ואמר דשבועה להפיס דעתו של בעה"ב לאשמעינן דאפי' אם הי' השוכר נאמן בטענתו ולא הי' צריך שבועה כגון אם התנה שיהי' נאמן, מ"מ עכ"פ הרי חיובי השמירה מוטל עליו ואם יגנב ישלם לכן הוא בעלים לתבוע מהשואל, ואף דעכשיו כשמתה כדרכה לא הי' פשיעה ואין על השוכר חיוב מ"מ כבר נעשה בעלים על הבהמה בשביל חיובו.

''' ועכשיו ''' נוכל לומר דכיון דסובר הרמב"ם דבמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, אם פשעו אשתו ובניו פטור השומר, וזה ע"כ צ"ל דאין טעם הפטור של השומר משום שהם נעשו אחראים לשמירת הפקדון ואם יפשעו ישלמו הם דהא אפי' אין להם לשלם הוא פטור, וכיון דמעיקרא ידע שאין להם לשלם איזה טעם הוא שיפטר בשביל שיתחייבו הם, וע"כ דעיקר טעם הפטור הוא משום דמסרה לבן דעת ובודאי ישמרו, אלא דלאחר אינו רשאי למסור, ועל דעת אשתו ובניו דעת המפקיד שימסור להם, וכיון דכשמוסר השומר לאשתו ובניו נפטר השומר מחיובי אחריות של הפקדון ואפי' אם יפשעו לא ישלם, א"כ איזה טענה יש להשומר על אשתו ובניו לתבוע מהם שישלמו לו, וכיון דדין שומר אינו כדין שואל ובשומר א"א לחייב השומר השני להבעלים מדינא דר' יוסי אא"כ חייב הוא מעיקר הדין לשומר הראשון דאז אנו אומרים תחזור פרה לבעלים הראשונים, וכיון דהשומר הראשון כבר נפטר מהבעלים ומשום זה אינו חייב לו השומר השני וממילא לא יוכל לומר תחזור פרה לבעלים הראשונים ואף שצריך הבן השומר לישבע שאותם המעות מסר לאמו זה אינו חיוב על שמירת אמו, אלא שנשבע שמסר לאמו דבזה נפטר משמירתו, וזה אינו דומה לטענת החזרתי דא"צ לישבע דעכ"פ אינו חזרה, ובפרט לפימש"כ המ"מ פ"א מהל' שכירות דגם בטענת החזרתי אם אין המפקיד יודע צריך השומר לישבע, או לפימש"כ דהיכי דהחזרה תלויה בטענת אונס צריך לישבע עמש"כ פ' ג' הל' ג' אבל משמסר לאמו כבר אין עליו חיובי שמירה, ולכן אינו יכול לתבוע לאמו כיון שאינו חייב לבעלים.

''' ולכן ''' שפיר מבוארים ד' הרמב"ם דדוקא בהודיעם שהוא פקדון נתחייבו מצד עצמם להבעלים אבל לא הודיען שהוא פקדון אין כאן טעם שיתחייבו להבעלים, דהא לא נתחייבו להבעלים להיות שומר שלהם, וכבר כתבתי דלא קשה דא"כ איך יכול השומר למסור להם כיון דלא יתחייבו לשלם דהא אין טעם פטורו בשביל שיתחייבו לשלם דהא אפי' אין להם מתחילה שום דבר הוא פטור.

''' ומבואר ''' עכשיו דמה שתמהתי על ד' הגר"א שהביא ראיה לדברי הרמב"ם בפ"ב הל' י"א דאם הודיעה את בעלה שהיא שאולה נכנס תחתיה מהסוגיא הזאת דהא האם אינה פטורה לגבי בנה דאין הבן בבעלים, וממילא חייבת להמפקיד מדינא דר' יוסי, אבל עכשיו דבריו נכונים ומוצדקים דלשיטתו של הרמב"ם גם האם אינה חייבת לבנה כיון שהוא פטור מלשלם להמפקיד אפי' פשעה, ואינו צריך הרמב"ם לטעמו של הרמב"ן בשביל שחשבה שהבן צריך להמעות, ומ"מ בלא אמר לה דלאו דידיה נינהו פטורה, וע"כ דמה דחייבת כשאמר לה דלאו דידיה נינהו זהו משום שנעשית בעצמה שומרת להמפקיד, ולכן גם בבעל בנכסי אשתו דינא הכי, ואם הודיעה את בעלה הבעל חייב, אלא דמ"מ הסוגיא דדף צ"ו מיירי בלא הודיעתו ומ"מ אי לאו דבעל לוקח הוי חייב ומשום דבשואל שני חייב גם אם הראשון שאל בבעלים, ופטור לגבי המשאיל וכמש"כ שם, ובמש"כ המל"מ אם גם ברגיל להפקיד פטור השומר אם פשע השני עמש"כ בפ"ד מהל' נזקי ממון הל' י"א ע"ש.