עריכת הדף "אבן האזל/מלווה ולווה/א" (פסקה)

== ב ==

'''כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את העכו"ם ולהצר לו שנאמר לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפי' לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו.''' 

''' אסור ''' לאדם להראות עצמו לבע"ח, הלח"מ כתב בדעת הרמב"ם דאע"ג דבגמ' מפקינן ליה מקרא דלא תהי' לו כנושה משמע להרמב"ם דליכא אלא איסורא ואסמכוהו אקרא דלא תהי' לו כנושה, ובגליון הרמב"ם של הגאון ר"ח ברלין זצ"ל העיר דבספר המצות כתב דזהו לאו גמור, ומ"מ נראה דדברי הלח"מ נכונים וכאן בהלכותיו חזר בו, אכן ד' הרמב"ם במה שכתב ואין צריך לומר אם תבעו אינם מובנים כלל דהא זהו עיקר הלאו איברא דלפימש"כ בהל' א' מיירי בהל' ג' גם בעשיר ומ"מ אינו מיושב דעכ"פ כתב בסתם והוא גם בעני, ומה צריך להשמיענו דאיכא איסור, ולכאורה היה אפשר לומר דהלאו הוא דוקא אם תבעו בחזקה ובנגישה כמו שכתב כל הנוגש העני, אכן לבד שהוא תימה דהא לאו דלא יגוש הוא בשמיטה וכאן כתיב לא תהיה לו כנושה, ונושה הוא מי שחייבים לו כדכתיב כל בעל משה ידו, ועוד יותר מבואר דאי אפשר לומר כן דבפ"ד מהל' שביעית הל' א' כתב התובע חוב מחבירו שעברה עליו שביעית עובר בל"ת שנאמר לא יגוש, ומבואר דגם בלאו דלא יגוש עובר בתביעה לחוד וא"כ איך אפשר לומר דעל לא תהי' לו כנושה אינו עובר בתביעה לחוד.

''' ונראה ''' דכונת הרמב"ם במה שכתב ואצ"ל אם תבעו אינו דאסור לתבעו דאינו מדוייק הלשון אם תבעו והו"ל לכתוב לתבעו לכן יש לומר דכונתו הוא אם תבעו והיינו אם תבעו מקודם אף שתבעו בלא איסור שלא היה יודע שאין לו ועתה יודע שאין לו, בזה הוא כ"ש מסתם להראות לפניו, דבסתם אינו מוכח דכונתו לתבעו אבל אם תבעו כבר א"כ עתה כשמתראה לו ודאי יחשוב הלוה שהולך לתבעו ובזה הוא כ"ש דאסור.