עריכת הדף "דבר אברהם/א/לט" (פסקה)

===טו===

[טו] '''והנה''' התוס' שם (ד"ה כופין) הקשו אמאי כופין את הרב בשביל קיום מצוה של העבד והרי עבר הרב בעשה דלעולם בהם תעבודו וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כדאמרינן בפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור, ותירצו דהתם פשע אבל הכא לא פשע העבד, ובב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/יג/א|דף י"ג ע"א]]}} תירצו עוד דמשום מצוה רבה שרי כדאמרינן ריש תמיד נשחט עיי"ש. ולעיל {{ממ|[[#יג|אות י"ג]]}} הבאנו בשם דו"ז הגאון מוהרב"ב (נ"י) ז"ל דקושיא זו היא שהכריחתו לרב האי גאון לנטות מפשט דברי הקדמונים ולפרש דיוצא ע"י שט"ח שכותב על עצמו דבזה כבר ליכא איסור עשה דלב"ת דהוי כמוכרו לו (ובמכירה לעצמו נראה דליכא איסור לכו"ע, יעוי' בר"ן בפ' השולח שכ' דכל שיש צורך לאדון בשחרורו אינו עובר בעשה דהוה ליה כנותן דמי עצמו. משמע דבנותן דמי עצמו מילתא דפשיטא היא לכו"ע שאינו עובר דאל"ה ערבך ערבא צריך. ולפי"ז נראה דהתוס' פליגי בזה על רב האי גאון וס"ל דשטר התחייבות אינו ככסף דאל"כ מאי הוקשה להו דילמא שחרור דמתני' מתורת כסף הוא כנ"ל. אבל לענ"ד אין זה נכון, דאי תימא הכי דבמכירה לעצמו כה"ג ליכא איסור דלב"ת א"כ אפי"ת דס"ל לתוס' דשט"ח לא הוי ככסף לקנות בו ומשו"ה א"א למכור את העבד לעצמו בשט"ח שכותב לו מ"מ אכתי חשה למה כופין לשחרר בגט ולעבור בעשה בשביל מצוה רבה והרי אפשר לשחררו שלא באיסור שימכרנו לעצמו ויתנו לאדון פרוטה אחת לקנין ועל השאר יכתוב העבד שט"ח דזה מהני לכו"ע דלקנין סגי בפרוטה והשאר נזקף במלוה כמבואר בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/עז/א|דף ע"ז]]}}, ואטו מיירי בדליכא למאן דליתיב פרוטה ובשביל זה יעבור הרב על איסור עשה. ועוד דאם אין איסור כשהשחרור נעשה ע"י מכירה כזו שנותן לו שט"ח על דמיו ה"נ לא יעבור הכא אפילו כשנעשה השחרור ע"י גט כיון שזה כותב לו גם שט"ח ועל דעת כן ניתן לו הגט, דעיקר הטעם דבמכירה אינו עובר בעשה הוא משום דהעשה היא רק כשמשחררו בשביל טובת העבד והוא כעין לא תחנם אבל כשיש בזה צורך לרב אינו עובר כמ"ש הר"ן, וא"כ אפילו נעשה השחרור ע"י גט נמי לא יעבור שהרי אותה טובה עצמה שהיה מגיע לרב בשחרור ע"י מכירה שכותב לו שטר על דמיו יש לו גם עכשיו שהרי השתא נמי יכתוב לו שטר על דמיו. ומ"ל אם השחרור נעשה ע"י מכירה ומ"ל נעשה ע"י גט הא מ"מ נפקא מזה טובה לרבו וא"כ ליתא לקושיית התוס' מעיקרא, ומטעם זה אמנם דחה הטו"א בחגיגה {{ממ|[[טורי אבן/חגיגה/ב/א#|דף ב']]}} לקושיית התוס' יעו"ש. אע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דדוקא כשמוכרו מרצונו שהוא רוצה יותר בדמיו אין איסור בדבר דלצורכו הוא עושה, משא"כ כשמוכרו על ידי כפייה דלא שייך למימר הכי דאדרבא הוא אינו רוצה בדמיו אלו ואינו רוצה לשחררו ולכן עובר בעשה ולא יועיל אפילו אם יתנו פרוטה למכירתו כמובן, ומשו"ה שפיר הקשו וכי אומרים לאדם חטא כו'. ולפי זה ממילא לא מוכח מידי דהתוס' לא מפרשי כרב האי גאון דהשחרור נעשה על ידי מכירה דעל זה נמי שייכא קושיית התוס' והוצרכו לתירוצם דמצוה רבה שאני ובזה אתי נמי שפיר שבחי' הרשב"א שבת {{ממ|[[רשב"א/שבת/ד/א#|דף ד']]}} הביא לקושיית התוס' ומשמע קצת שנמשך הוא למה שלפניה שהביא בשם ר"ת וגם קושיא זו לר"ת היא, ולעיל {{ממ|[[#ד|אות ד']]}} כתבנו דמתוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/מ/א#|דף מ']]}} קרוב {{עוגן|קלט.}}ללמוד דר"ת ס"ל דשט"ח הוי ככסף, ולמ"ש בתחלה הרי סותרים הם זל"ז, ולמאי דאסיקנא השתא אשה"ט. ומה שהכריחו לרב האי גאון לפרש שהשחרור נעשה ע"י מכירה אינו בשביל קושיית התוס' שנשארה גם לדבריו אלא כמש"ל {{ממ|[[#יג|אות י"ג]]}} דמשום דס"ל דשטר חוב הוי ככסף ממילא אין צורך בגט. ועוד י"ל דהתוס' פליגי על הר"ן וס"ל דגם ביוצא בכסף עובר בלב"ח, וכן ראיתי לאחרונים שתפס כן אף שלדעתי אינו נכון. וגם מדברי התוס' חגיגה שהבאנו לעיל דהקשו רק לשמואל ומשמע דלכו"ע ניחא נמי לא מוכח מידי, דקושייתם היא רק למה כופין את האדון כל עיקר יהיה למה שיהיה ליסגי בהפקר ב"ד לחוד כמש"ל וזה שייך גם אליבא דרה"ג: