עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/טו" (פסקה)

== יט ==

'''ואשה. ''' אין לי אלא אשה, בת יום אחד לנדה מניין, ת"ל ואשה{{תוספת|עב|עיין מש"כ לעיל בפ' ט"ז אות ס"א ובפ' י"ח אות ס"ה בטעם הרבוי מלשון ואשה. וראוי לדעת, כי מפסוק זה עד פסוק כ"ה איירי בנדה, והא דאפקיה בלשון זיבה הוא משום דשם זיבה כולל כל דבר לח הניגר, ומפסוק כ"ה ולהלאה איירי בזבה, וזה כלל וידיעה כללית לכל הדינים שיתבארו מפסוק זה עד פסוק כ"ה שכולם איירי בעניני נדה.}}. (שם מ"ד א').

'''כי תהיה זבה. ''' יכול אפילו זבה מכל מקום ת"ל (פ' אחרי) והיא גילתה את מקור דמיה, לימד על הדפים שאינם מטמאים אלא מן המקור {{תוספת|עג|ולולא כן היה אפשר לטעות מלשון בבשרה דאפילו מכל הגוף טמאה, ועיין ברי"ף וברא"ש פ"ב דשבועות הובאה דרשה זו.}}. (תו"כ).

'''דם יהיה זובה. ''' דם הנדה מטמא בין לח בין יבש, מנלן, א"ר יצחק, יהיה – רבויא הוא {{תוספת|עד|דהיה אפשר לכתוב דם זבה בבשרה. ועיין מש"כ בענין זה לקמן פסוק כ"ה בדרשה כי יזוב זוב דמה, ועיקר הלמוד דדם נדה מטמאה יתבאר לקמן בפסוק ל"ג בדרשה והדוה בנדתה, יעו"ש.}}. (נדה נ"ד ב').

'''דם יהיה זובה בבשרה. ''' ת"ר, בבשרה – מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ {{תוספת|עה|ר"ל אפילו אם רק יצא הדם מהמקור לבד שנתעכב לצאת מכותלי הפרוזדור. והראיה ממה דכתיב כאן בבשרה בהיפך הלשון דכתיב בזב (פ' ב') זב מבשרו וכן בש"ז (פ' ט"ז) כי תצא ממנו ודרשינן התם עד שתצא טומאתם לחוץ.}}, ואין לי אלא נדה, זבה מניין, ת"ל זובה בבשרה {{תוספת|עו|פירש"י אע"פ דבנדה כתיב אך מדאפקיה רחמנא בלשון זיבה ילפינן זיבה, עכ"ל. ובאור דבריו ע"פ משכ"ל אות ע"ב דמפסוק י"ט עד פ' כ"ה איירי בנדה ומפ' כ"ה ולהלאה איירי בזבה. אמנם אין זה מבואר, דהא שם זיבה כולל כל דבר לח הניגר, ואפילו על דם נדה שייך לשון זיבה, ובאמת כל ענין נדה כתוב בלשון זיבה, וגם לפי זה היה די שיאמר ת"ל זובה. ולו"ד י"ל דמרבה מכפל הלשון כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, ודי היה לכתוב אשה כי תהיה זבה דם בבשרה, ולכן מרבינן גם זיבה.}}, פולטת שכבת זרע מניין ת"ל יהיה {{תוספת|עז|דמשמע כל שיהיה זוב איזה דבר שהוא, ולפי דרשה זו היה יכול לרבות גם דם זיבה מלשון יהיה, אך כן דרך הגמרא להביא דרשות מיוחדות על כל פרע ביחוד היכי שאפשר, וגם דרך הכתוב לפעמים להורות דינים שונים ברמזים שונים.}}. (שם מ"א ב').

'''בבשרה. ''' בבשרה ולא בשפופרת {{תוספת|עח|אם הכניסה קנה חלול ונמצא בתוכו דם טהורה, ומדייק מלשון בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואינו מפסיק, כך פירש"י, אבל הרמב"ם בפ"ה הט"ז מאס"ב פירש כונת הדרשה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות, ואין דרכה של אשה לראות בשפופרת, עכ"ל. ויש להביא ראיה לפירושו מהא דאיתא בסמוך בגמרא דהרואה דם בחתיכה טהורה [ע' אות הבא], ומדייק כן מלשון בבשרה, ומפרש הטעם משום דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, הרי דעיקר הטעם משום דאין דרך ראיה בכך ולא משום הפסק.}} ולא בשפיר ולא בחתיכה {{תוספת|עט|השפיר הוא עור העוצר בתוכו את הולד קודם שנגמר בגידים ועצמות ובשר, וזה משום דאין דרכה לראות בכך. ובחתיכה פירושו בחתיכות קטנות כעין שפופרת, וזה ג"כ משום דאין דרך אשה לראות בכך. והלשון בבשרה משמע בכשדרכה בכך, אבל אם נפל ממנה חתיכת בשר גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום, לפי שאי אפשר לפתיחת קבר הרחם בלא דם, וגם בחתיכות קטנות, רק אז טהורה אם הטילה אותן במים פושרין ולא נמוחו, דאם נמוחו אגלאי מילתא דדם קרוש הוא, וע' ביו"ד סי' קפ"ח ס"ג.}}. (שם כ"א ב').

'''בבשרה. ''' עד שתרגיש בבשרה {{תוספת|פ|ר"ל שתרגיש שנעקר הדם ממקומו, אבל אם מצאה דם על כתם בגופה או בבגדיה טהורה גם לבעלה גם לקדשים. ומתבאר מדברי הפוסקים ששני מיני הרגשות יש, שהרגישה שנזדעזע גופה או שנפתח מקורה, ולדעת איזו אחרונים נקראה הרגשה גם אם הרגישה שדבר לח זב ממנה, ויש חולקים על זה, ובאמת הלשון בבשרה עד שתרגיש בבשרה משמע שתרגיש בפנים גופה, משא"כ כשמרגשת זיבת דבר לח הוי ההרגשה חוץ לגופה, ומיהו כל זה הוא מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אף שלא בהרגשה, משום דחיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתה, ומבואר פרטי דינים אלו ביו"ד סי' ק"ץ.}}. (נדה, נ"ז ב').

'''שבעת ימים תהיה בנדתה. ''' יכול תהא טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא כל שבעה {{תוספת|פא|הלשון תהיה משמע שתהיה במעמד זה כל משך השבעה ימים, והרבותא בזה דלא נימא שנחשב מקצת היום ככולו כמו דקיי"ל לענין טבילת זבה שטובלת ביום כפי שיתבאר בסמוך בפסוק ואחר תטהר וכן כל חייבי טבילות טובלים ביום, וע"ע מש"כ לקמן בפ' כ"ח בדרשה ואחר תטהר, ועיין פרטי דינים מענין זה ביו"ד סי' קצ"ז.

וע' בשבת י"ג ב' ברש"י כתב וז"ל עד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים בתו"כ עכ"ל. והנה בתו"כ הובא דרש זה מפ' והדוה בנדתה לקמן פ' ל"ג אבל לא מפ' זה, וכ"ה בגמרא שבת ס"ד ב', וקרוב לומר שקצת ט"ס ברש"י וצ"ל דמרבינן מוהדוה בנדתה.}}. (פסחים צ' ב').

'''שבעת ימים תהיה בנדתה. ''' תניא, היה ר' מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה {{תוספת|פב|הרבותא בזה דלמה לא תהיה טמאה כמו זבה רק יום אחד ושומרת יום כנגד יום. אמנם לא נתבאר למה הגבילה תורה שיעור שבעת ימים דוקא, ויתכן לומר ע"פ מש"כ בס' רבינו בחיי פ' בהר דהמספר שבעה בכלל עלול להשלמת כל דבר וענין כפי שהיה בתחלת שלמותו, והנה האשה בנדתה נעשית רפת כת ונעדרת הבריאות השלמה וצריכה שתעמוד על שלימות בריאותה כמו שהיתה קודם נדתה, ולכן צריך על זה שיעור שבעת ימים, וזה גופא שהמספר שבעה עלול לכך. עיין מש"כ לעיל ר"פ תזריע בטעם מילה לשמונה ימים.}}. (נדה ל"א ב').

'''שבעת ימים תהיה בנדתה. ''' יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה {{תוספת|פג|מדלא כתיב שבעת ימים תטמא בנדתה שזה עיקר הדין אלא כתיב תהיה דמשמעו שתהיה במעמד זה בין ראתה בין לא ראתה. ומטעם דיוק הלשון תהיה ילפינן עוד דרשות כאלה כמבואר לעיל ובסמוך.}}. (תו"כ).

'''שבעת ימים תהיה בנדתה. ''' אין לי אלא ימים, לילות מניין, ת"ל תהיה – לרבות הלילות {{תוספת|פד|כמש"כ בדרשות הקודמות דהלשון תהיה מורה על העדר ההפסקה בכל משך זמן השבעה ימים, מיום הראשון עד סוף יום השביעי, וממילא גם הלילות בכלל.}}. (שם).

'''שבעת ימים תהיה בנדתה. ''' יכול שבעת ימים בין סמוכין בין מפוזרין, ת"ל תהיה – הווייתן אחת {{תוספת|פה|ר"ל כולם רצופים זל"ז וכמש"כ בדרשות הקודמות בבאור לשון תהיה.}}. (שם).

'''וכל הנוגע בה יטמא. ''' יכול יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, ת"ל וכל הנוגע בה יטמא {{תוספת|פו|באור הדרשה דבהכרח משמיענו הפסוק הזה איזה חידוש דין, דאל"ה הוי כל הפסוק מיותר, דפשיטא הוא, דאחרי דמבואר בסמוך דמשכב ומושב שלה מטמא מכש"כ היא עצמה, ודריש דאשמעינן דהנוגע בה אינו מטמא אדם וכ"ח, דאם היה מטמא לא היה צ"ל שטמא עד הערב.}}. (שם).