עריכת הדף "מעשה רקח/אישות/ב" (פסקה)

== יט ==

'''במד"א וכו'.''' כתב ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמ' דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספיקות עכ"ל. לכאורה מפשט הלשון משמע דר"ל אם בת אחת נסתפקנו בה אם הגיעה לכלל שנותיה וראינו שיש לה הסימנים מי נימא כיון שהביאה סימני גדלות נאמר שגם לכלל שנים הגיעה ותהיה גדולה לכל דבריה או נימא דילמא לא הגיעה ועדין קטנה היא וסימנים הללו שומא נינהו ולכך כתב ז"ל די"א דמטילין אותה לחומרא אמנם ראיתי להמש"ל ז"ל שדחה הבנה זו בשתי ידים משום דלא עלה על דעת הרב לומר שדנין אותה כגדולה ותחלוץ דדילמא קטנה היא ושומא בעלמא נינהו ומי מוציאנו מידי חשש זה להקל ונפלא הרב שם על מוהרח"ש סימן ל"א שהבין הדברים ככתבם דממ"ש ה"ה דברים אלו על דברי רבינו הכא גבי נבדקת תוך הפרק משמע דעל זה הוא שנסתפק הרמב"ן ז"ל ולכך פי' הוא ז"ל דאיירי בקטנה שלא ידעו מספר שנותיה והביאה סימנין ועכשיו היא גדולה בודאי ויש בה אותם סימנים עצמם שבזמן ספק שנותיה וכו' ע"כ. ולעד"ן דאין לדחות דברי מוהרח"ש ז"ל דשפיר היה עולה על דעת הרמב"ן ז"ל דהוה אפשר לדון אותה כגדולה דהלכה רווחת כרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא בין להקל בין להחמיר כדאיתא בכמה מקומות בש"ס ומהם בפ"ק דחולין דף י"א גבי תשעה חנויות דהוי נמי איסורא דאורייתא ובפ"ב דבכורות פריך והא קטן וקטנה דרובא דליתי קמן וקאזלי רבנן בתר רובא דתנן וכו' ורבנן זיל בתר רוב קטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו זיל בתר קטנות ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו ע"כ הרי דאזלינן בתר רובא אפי' באיסור דאורייתא ולדעת הרב למה לא נאמר ומי מוציאנו מידי חשש להקל באיסורין דאורייתא וגדולה מזו איתא התם דף ך' ומי חייש ר"י למיעוט והתנן היתה לה חמות אינה חוששת יצאת מליאה חוששת ר"י אומר אינה חוששת מ"ט דר"י

קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטה דמפילות למחצה דנקבות הוו להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ע"כ הרי דאפי' למיעוט קרוב לשיקול אזלינן בתר רובא אפילו בדאורייתא ותו דהכא נמי הוי רובא וחזקה דחזקת סימנים בגדלות אתו וכשהיא גדולה אמרינן חזקה הביאה סימנין וכדאיתא בפ' ב"ס דף מ"ח וא"כ כיון שרוב הקטנים אינן מביאין הסימנין כי אם בגדלותן ומיעוטם שומא מהיכא תיתי לחוש להמיעוט כיון דמדין תורה אזלינן אחר הרוב אכן למעשה מיהא מדרבנן משום דזה הוי ספק מחמת חסרון ידיעה וכתבו הפו' ז"ל דלא מקרי ספק מש"ה נטה דעת הרב פי"א להטילו לחומרא. ואם באנו לדון אחר הבנת הרב בדברי הרמב"ן ז"ל נידון לאידך גיסא לפי דרכו ז"ל דעכשיו שהיא גדולה בשנים דנין אותה להחמיר כיון שלא יש בה כ"א אותם הסימנין הראשונים הא באותה העת שנסתפקנו גם בשנים ודאי שהיינו דנין בה כקטנה גמורה בהכרח לפי אלו הי"א דאם נאמר לדון אותה אז ג"כ להחמיר למה דחה הרב דברי מהרח"ש מטעם דגם כשהיא גדולה בשנים הדין נמי כן הוא הא היינו יכולין לומר כן בדרך הסברא מבחוץ דכל עוד שלא נתברר לנו שאותם הסימנין שהביאה הייתה כבר גדולה בשנים לעולם היא בספק וכיון שכן תקשה על הרב גופיה לפי דרכו דאיך נדון אותה כקטנה כשנסתפקנו בשנותיה אפילו במילי דאורייתא הלא יש לחוש שתהיה גדולה גם בשנים והרי יש לה גם הסימנין והיא גדולה גמורה אלא ודאי נראה דצדק מהרח"ש ז"ל וכ"נ שהבינו הפוסקים ז"ל שהזכיר המגיה שם מהרשד"ם ושער אפרים ומהראנ"ח ומהר"י בן ליב שנראה ודאי שהרב לא ראם דהי"ל להזכירם בין לסיוע בין להפך כי האמת יורה דרכו. ומצאתי עוד להתוספות בקידושין דף ע"ג דבור המתחיל בני זה וכו' שכתבו בשם ר"י דבמקום סימנין אין צריך עדות שנים ע"כ. והיינו בין לקולא בין לחומרא כמ"ש וע"כ דהטעם כמ"ש דזיל בתר רובא ואיכא נמי חזקה. גם הרב כנסת הגדולה אבן העזר סימן קנ"ה הביא משם רשד"ם שאם ראוה מרקמת זה ח' שנים הוי עדות להחזיקה בגדולה והרש"ך ז"ל כתב שאם ראוה רוקמת זהב או משי ודאי שיש לחוש לעדותן ע"כ הרי שבאמדן דעתא אנו חוששין אל הדברים בין להקל בין להחמיר ועמ"ש לקמן בסייעתא דשמייא דבור המתחיל אין חוששין וכו' וע"ע בספר אליהו רבא ז"ל דף נ"א שפלפל הרבה בלשון זה וגם הזכיר סברות כל הפוסקים שעמדו בזה ושפתים ישק: