עריכת הדף "מעשה רקח/מאכלות אסורות/טו" (פסקה)

== כה ==

'''אסור לבטל וכו'.''' ביאור דבריו דביטול מידי דאיסורו מן התורה בשיעורין דרבנן קאמר דאילו מדאורייתא מין במינו חד בתרי בטיל וכשאינו מינו בעינן טעמו וממשו כדי שיהא אסור מן התורה לדעת רבינו כמ"ש בראש הפרק וכיון שכן בהכרח שאיסור זה אינו אלא מדרבנן דהא במידי דרבנן קאמר דהיינו השיעורים דשישים וכיוצא ואיך נאמר דאסור מה"ת בשיעורין דרבנן זה לא יתכן בעולם ואין לומר דבשיעורי תורה איירי רבינו חדא דמאי נפק"מ כיון דסוף סוף אכתי אסור מדרבנן עד ששים וכו' ועוד דא"כ נימא דבאיסורי תורה בשיעורין דרבנן שרי לבטל אפי' לכתחילה וכל כי האי הו"ל לבארו דהא רבינו לפסק ההלכה ולמעשה קאי וא"כ יש לתמוה על הפר"ח יו"ד סי' צ"ט ס"ק ח' שכתב דמוכיח מלשון רבינו דאסור לבטל האיסורין מדאורייתא מדכתב אסור לבטל איסורין של תורה ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל. הנה משמע ודאי מלשונו שאסור מן התורה לבטל איסורין אלא שאם ביטל ה"ז מותר ומדרבנן קנסו ואסרו הכל וכו' עכ"ל. וליתא אחרי המחילה הראויה דמלבד מה שכתבנו אפילו לפי דבריו היכי קאמר רבינו דמדרבנן קנסו ואסרו תיפוק ליה דאף בלא קנס עדין הוא אסור כל עוד שלא הגיע לששים וכו' אלא ודאי דבאיסורי תורה ושיעורין דרבנן קאמר רבינו ובשיעורין דרבנן לא שייך לומר איסור תורה כלל והשתא אתי שפיר לשון קנס שכתב רבינו דאף שאפי' מדרבנן שרי דהא איכא ס' וכו' אפ"ה משום קנס אסור וכו' וכן מוכח מדברי מרן שציין ממתני' פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' והא ודאי מדרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל דאחרי רבים כתיב וכן דעת התוס' שם ד"ה למימרא גמרינן וכו' וכן נראה שהבינו הפוסקים ז"ל מדלא הזכירו אלא סברת הראב"ד דס"ל דהוי מדאורייתא ופשוט הוא ואין להאריך.

'''אך ''' את זו ראיתי להטור סי' שצ"ט וז"ל וכתב הרמב"ם דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיוון לבטלו בשבילו וכו' וכתב עליו הרב ב"י דאין זה מלשון הרמב"ם וגם כאן תמה מרן גופיה בזה ותירץ שלא כתב הטור כן בשם הרמב"ם אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב וז"ל וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחילה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכו' ע"כ. והן אמת דלהחמיר טפי עדיף ולו אנו שומעים אך אם באנו לדייק אין לנו שום הכרעה להעמיס בדברי רבינו שדעתו לאסור אף למי שנתבטל בשבילו דכיון שמן הדין הוא מותר גמור שהרי נתבטל לגמרי ובדיעבד די לנו לקנוס על העובר עצמו אבל למי שנעשה בשבילו זו חומרא גדולה היא ואפילו גבי שבת דחמיר לא מצינו חומרא זאת שהרי רבינו בפ"ו דהל' שבת פסק דהמבשל בשבת אסור לו למבשל עצמו לבד ולא אסר למי שנעשה בשבילו דאין שליח לדבר עבירה גם בהל' יו"ט החמיר במערים טפי ממזיד וכ"ש שוגג אי נמי דיעבד דהוי קרוב לשוגג ומעתה מ"ש הטור ז"ל אין כוונתו על הרמב"ם אלא שהטור עצמו סבור כן ומ"ש או למי שכוין לבטלו בשבילו אין כוונתו שכ"כ הרמב"ם ולא שכן דעתו אלא דעת הטור עצמו היא זאת וכן מוכח המשך לשונו דאל"כ הכי הו"ל למכתב דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו או למי שכוין לבטלו בשבילו קנסינן לאוסרו עליו מדהפסיק בקנס בין אם הוא שלו למי שכוין וכו' שמע מינה דלאו משם הרמב"ם קאמר לה וא"כ לא היה לו למרן לתמוה על הטור בזה.

'''גם ''' בדברי הרשב"א ז"ל שמהם כתב מרן שלמד הטור ז"ל אין הכרע ויש לפרשם בסגנון דברי הטור כנזכר דמ"ש וכ"כ הרמב"ם לא קאי אלא כלפי הקנס אמנם הרשב"א גופיה דאזיל בתר אהנו מעשיו הרבה להחמיר גם למי שנעשה בשבילו וכו' והוא לענ"ד נראה פשוט ותו מדסיים רבינו ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר המשך לשון זה מורה שלא בא להחמיר אלא להקל. ותו מדכתב לשון זה העובר מורה באצבע דלזה העובר בידים הוא דקאמר משא"כ למי שנתבטל בשבילו דהוא לא עבר כלל כנזכר ולא נתכוון רבינו מכ"ש וק"ו למ"ש הרב ב"י שם דלזה שעבר וביטל מותר ולמי שנתבטל בשבילו שרי עיי"ש זה נראה היפך דברי רבינו להדיא מדיוק הלשון כדבר האמור.

'''ודע ''' דרבינו סוף פט"ז דהל' איסורי ביאה פסק דאסור לומר לגוי לסרס וכו' ואם הערים בדבר קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינו מוכרה לו ולא נותנה לו ע"כ ומכאן היה נראה דכי קנסו למבטל האיסור הו"ה לבני ביתו אסור וכ"כ הפר"ח י"ד שם ס"ק י"ג. אמנם לענ"ד נראה דאינו הכרח חדא דאם הוא מערים וידוע דהוא חמור מן המזיד ואפי' שם לבנו גדול שרי ותו מדדייק רבינו לכתוב כאן ולא קנסו לזה העובר לשון זה משמע דלו דוקא קאמר ודו"ק. ועוד הרי הוכיח הפר"ח שם ס"ק י"א דמדברי רבינו בפ"ו דחובל ומזיק מוכח באם אנסוהו לערב משרא שרי וא"כ זה שלא ידע בביטול אין לך אונס גדול מזה עיי"ש. ועוד יש ללמוד מדברינו אלה דלא אמרו קנס זה אלא בודאי אסור אבל בספק אין שייך קנס ושרי דמלתא דלא שייכא היא וכדברי התורת הבית סי' קע"א עיין עליו וכמה כללים בענין זה עיין להכנה"ג שם.