עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/כח" (פסקה)

== לז ==

'''ושמת אותו על פתיל תכלת. ''' פירש"י ולקמן (פקודי ל"ט ל"א) אמר ויתנו עליו פתיל תכלת, ועוד כתב כאן והי' על המצנפת, ולמטה הוא אומר והי' על מצח אהרן, ושנינו (זבחים י"ט) שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, למדנו שהמצנפת בגובה הראש למעלה, ואינה עמוקה לכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו נוקבים ותלויים בו בשני ראשיו באמצעיתו, ששה בג' מקומות הללו, פתיל מלמעלה מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי עורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם שני ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש שלמעלה נמצאו עשויין כמין כובע, ועל הפתיל האמצעי הוא אומר והי' על המצנפת, והי' נותן את הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת מלמעלה (וכ"ד הראב"ד רפ"ט דכלי מקדש); והרמב"ן טען על רש"י, שהכתוב אינו מצוה רק לעשות פתיל תכלת אחד, והוא עושה ששה, ומה צורך לפתילים שבאמצע, והרי הוא קשור מאחוריו כדרך כל ציץ, אלא לא הי' רק פתיל אחד, שהטס הי' מקיף מאוזן לאוזן ונוקב בשתי קצותיו ופתיל תכלת נכנס בשתי הנקבים והציץ נקשר בו כנגד העורף, והי' צנוף במצנפת בגובה הראש ומכסה בה אחורי הראש למטה עד העורף, ומניח הציץ כנגד מצחו מאוזן לאוזן, והנה המצנפת מאוזן לאוזן לאחוריו כנגד העורף, והציץ כנגדו מאוזן לאוזן על מצחו, ופתיל שהציץ קשור בו יבוא על המצנפת, וזהו ושמת אותו על פתיל תכלת שיכניס הפתיל בנקבי הציץ ויהי' הפתיל על המצנפת לאחורי אזניו כנגד העורף, אל מול פני המצנפת יהי' הציץ, ויהי' על מצחו כנגד המצנפת, וזה"ש ושמת המצנפת על ראשו כלומר למעלה בעליון שבראש. ומ"ש (כ"ט ו') ונתת את נזר הקדש על המצנפת, פי' שיקשרנו עלי'. ואין להקפיד בין ויתנו עליו פתיל תכלת ובין ושמת אותו על פתיל תכלת, כי בשניהם יש לפרש כאילו אומר בפתיל שיתנו בו פתיל תכלת. או ישמש על במקום אל, ונתת אותו אל פתיל תכלת, ויתנו אליו פתיל, כי הפתיל נתון אליו והוא אל הפתיל, כי בו יסמך כאשר יכניסו הפתיל בנקביו של ציץ, ונמצא הפתיל הוא על הציץ והציץ על הפתיל, עכ"ד (וכ ד הרמב"ם בחבורו רפ"ט דכ"מ שלא הי' בציץ רק פתיל אחד). טענת הרמב"ן על רש"י היא חזקה, ונראה שדחקו לרש"י להרבות בפתילין, מדאיתא (חולין קל"ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כה"ג ועליו הציץ נתון שנ' ושמת אותו על פתיל תכלת, ופירש שם רש"י כיפה, כובע קטן; דעל כרחך אין לפרש כובע ממש המכסה את הראש, דא"כ לא הי' מקום פנוי בין ציץ למצנפת, ואנן קיימא לן דשערו הי' נראה בין ציץ למצנפת שעליו הי' מניח תפלין, לכן פירש כאן שע"י פתילי הראשיים והאמצעיים נעשה על הראש כמין כובע, גם אמר שבאמצעו היו שנים, כי אילו הי' באמצעיתו פתיל אחד יוצא מן הציץ על ראשו עד העורף, א"כ הי' הפתיל חוצץ לתפלין, לכן אמר שהיו באמצעיתו שני פתילין, וכשהי' מושכן למעלה על הראש הי' מפרידן זה מזה, וביניהם הי' מונח תפלין של ראש. ובאמת בלשון המקרא פירוש רש"י דחוק מאד, כי לפירושו מאמר והי' על המצנפת מוסב על הפתיל לא על הציץ, ומה שנאמר אחריו אל מול פני המצנפת חוזר על הציץ. ולפי' רמב"ן ורמב"ם שלא הי' רק פתיל אחד, מוכרחים אנו לומר דלא חשו אהך כיפה של צמר דאיתא שם בחולין, כי לשון כיפה בכל מקום הוא ענין כובע המכסה את הראש, וזה אי אפשר, למאי דקיימ"ל ששערו הי' נראה בין ציץ למצנפת להנחת תפלין, לכן דחאוה מהלכה (ונתיישב בזה תמיהת הכ"מ הפיו"ד מכ"מ, על שהשמיט הרמב"ם הך כיפה של צמר); אמנם גם לפי' הרמב"ן קשה לומר שלא הקפיד הכתוב בלישני', ויאמר פעם ושמת אותו על פתיל, ופעם ויתנו עליו פתיל, ולשניהם כוונה אחת, גם לפי' והי' על המצנפת מוסב על הפתיל, ואל מול פני המצנפת חוזר על הציץ. לכן נ"ל ביישוב לשון המקראות, שיש הבדל גדול בין מאמר ושמת אותו על פתיל תכלת, ובין מאמר ויתנו עליו פתיל תכלת. והוא לפי מה שפי' בערוך (ערך כפה) כיפה של צמר הי' מונח בראש כה"ג ועליו ציץ נתון פי' כיפה חוטי דעמרא בגדילין מעשה עבות ורוחב שתי אצבעות שיעור ציץ. וכן פי' הרי"ף בשבת פ' במה אשה, ולפי"ז פתיל דקרא דילן כלשון צמיד פתיל (חקות י"ט ט"ו) שפירש הר"ש ב"מ פתיל הוא חתיכת בגד קטנה, ודומה לי בדברי המשנה פתילת הבגד שקפלה. וכן חותמך ופתילך דיהודה פי' הרמב"ן פתיל הוא סודר קטן שיעטפו בו קצת הראש, ולרש"י שפי' צמיד פתיל, פתיל לשון חבור כמו נפתולי נפתלתי, שפיר יובן הנחת שם פתיל גם על חתיכת בגד, כלומר חוטים מחוברים יחד. וטעם ושמת אותו על פתיל תכלת שתשים את הציץ על כיפה של צמר, והוא חתיכת בגד קטנה. ובא הכתוב להורות על מקום הנחת הציץ בראש, ואמר, והי' על המצנפת כלומר הציץ יהי' סמוך למצנפת, על כמו על עין המים שפי' אצל צדו סמוך לו. ולהורות בצמצום יותר על מקום הנחתו, שלא יהי' בצדדי הראש או מאחוריו הוסיף לאמר, אל מול פני המצנפת יהי' שיונח הציץ סמוך למצנפת לצד פניו (וכמדומה אני שבמלת מול בא להורות על ריוח המפסיק בין הציץ למצנפת להנחת תפילין, כי מול מן מל, שהוראתו הראשונה על תכלית הגשם וסופו וכענין קצה, ומשם קצה יאמר וקצות את כפה, ומשם מול יאמר ומלת אותו (אבשניטט), לכן אמרו (סוטה ל"ג) מול הגלגל רחוק מן הגלגל. ויהי' טעם מול כאן ענין הפרשה והבדלה במקצת (אים אבשטאנד) שיהי' הציץ סמוך ומופרש קצת מן המצנפת), הנה לא דיבר כאן הכתוב רק ממקום הנחת הציץ, אמנם באיזה אופן יהי' הציץ אחוז וקבוע במצח שלא יפול ובאיזה דרך יהי' מחובר סמוך למצנפת, כיון שאינו מקיף כל עיגול הראש כ"א מאוזן לאוזן, זה הענין חיסר כאן וגילה אותו במקום אחר, ומזה אמר ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה, כלומר יתן בציץ חוט תכלת, שמכניסו תוך אחת מנקביו שבשני ראשיו, ויקשרם יחד מאחורי ערפו, ובזה יכול ליתנו סמוך למצנפת אשר עליו מלמעלה. שם פתיל דהתם הוא חוט כפתיל דציצת, וטעם מלמעלה, כמו ילבשם הכהן תחתיו (לקמן כ"ט למ"ד) שהוסיף רש"י מלת אשר, וכן בהרבה מקומות כשיובן מאליו יחסר מלת אשר. ובלשון המקרא שם יורה שמדבר מהתחברות חוט אל ציץ כדי לחברו למצנפת, מדאמר ויתנו וגו' לתת וגו', כלומר נתינת חוט כדי לתת על המצנפת. אמנם כאן שאמר ושמת אותו, הלשון בעצמו יורה שידבר מהנחת שטח כל אורך ורוחב הציץ על הפתיל כלומר על הכיפה. ולפי' רש"י ורמב"ן קשה הלשון מאד, כי איך יאמר "אותו" על חלק היותר קטן שבראש הציץ שמכניס בנקבו חוט, כמו שבהנחת לחם על שולחן לא יתכן לומר ושמת אותו על הלחם ודע כי בימים הראשונים הי' המנהג גם בשאר בני אדם לקשט עצמם בתכשיט ציץ על המצח, ותחתיו היו מניחים כיפה של צמר, כבמתני' רפ"ו דשבת לא תצא אשה לא בטוטפת ולא בכבול, ומפרש בגמ' טוטפת מקפת את הפדחת מאוזן לאוזן, וטוטפת הוא אפוזייני, ופי' הרמב"ם שם במתני', טוטפת הוא ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן. ובכבול פי' בגמ' שהוא כיפה של צמר, ופי' הרמב"ם כבול הוא חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותו על המצח ונותנין הציץ עלי' כדי שלא יזיק הציץ במצח. ובערוך כ' שהכיפה הי' מקבל הזוהמה שלא יטנף הציץ (עיי' ערך כפה), ולפי"ז יתכן מאד לפרש פתיל דקרא דילן על כיפה של צמר שהי' מונח על המצח תחת הציץ, כיון שהי' על מצחו תמיד, ובמצח מתילדים תמיד מלמולי זיעה והם יטנפו את הציץ, לכן בא הצווי כאן לשום תחת הציץ את הכיפה של צמר לקבל זוהמת הזיעה. כי אם בשאר בגדי כהונה היו נמנעים מללבשם במקומות הזיעה, כמ"ש ולא יחגרו ביזע, כש"כ שצריך ליזהר בזה בציץ שבו שם הוי' ב"ה. ואתה הקורא המשכיל שים עיניך על שנוי לשון המקראות, דכאן אמר ושמת, ושם אמר ויתנו, כי ההבדל בין לשון שימה ונתינה הוא, לשון שימה ישמש כשנצרך איזה סדר מחוייב, ולשון נתינה ישמש על דבר שאין בו הקפדת סדר, כמ"ש בפ' פקודי, לכן בהנחת ציץ על הכיפה, כיון שלא היה הכיפה רחב יותר מהציץ, היה צריך להקפיד בהנחתו, שלא יהיה הכיפה בולט מצד אחד של הציץ יותר, אם מצד הרחקת הזוהמה מן הציץ באותו חלק שלא תחוץ הכיפה בינו למצח, אם מצד שבליטתו יותר לצד מטה יחשיך את מאור עיניו, ובליטתו לצד מעלה תהיה חציצה לתפלין המונחים שם, לכן אמר בזה לשון שימה, ושמת אותו על פתיל תכלת, שצריך להקפיד על סדר הנחת הציץ על הכיפה. אמנם שם בהכנסת חוט אל הציץ לצורך הקשירה, אין שום הקפדה לא במקומות הנקב שבראשי הציץ ולא בשיעור הכנסת החוט, בין שיהיה הנקב בראש הציץ לצד מעלה בין יהיה לצד מטה בו, בין שיכניס חלק גדול מן החוט תוך הנקב או קטון ממנו, לכן אמר שם לשון נתינה, ויתנו עליו פתיל תכלת. הנה תראה דלפירושא דילן שהוא עפ"י דעת התלמוד, יסכים לשון המקרא מכל צד. ולרש"י ורמב"ן גם שנוי לשון זה צריך יישוב, כיון דשניהם מן הכנסת החוט ידבר. ודע שבתוס' (סוכה ה' ד"ה ואל יוכיח) הביאו בשם ריב"א שהציץ לא היו מונח על המצח ממש כ"א למעלה מן המצח מהתחלת השער ולמעלה מקום הנחת תפלין, וראייתו מתרגם אונקלס, שתרגם והיה על מצח, בין עינוהי, והוא כמו בין עינים דכתיב גבי תפלין, ע"ש. ולא הבינותי, כי אילו בשאר מקומות היה מתרגם מצח בלשון אחר, כגון פדחת או אפותא, ורק כאן היה משנה לתרגמו בין עינוהי היה ראיי' ממנו שאין מצח האמור כאן מצח ממש כ"א למעלה במקום תפלין, והאמת אינו כן, כי בכל המקומות שבכ"ק שהוזכר שם מצח יתרגמוהו ג"כ בין עינוהי, אף שאין בהם המכוון רק המצח ממש, וא"כ מה היא ראיית הריב"א: